עורך הפרוזה של יקום תרבות, ד״ר ניסים כץ, ממליץ על:

הספר “מאוהב” מאת אלפרז הייז, בהוצאת “תשע נשמות” (תרגום מאנגלית: דפנה רוזנבליט)

כל מי שהיה פעם מאוהב חייב לקרוא את הספר הזה. ספר שהוא פשוט פנינה ספרותית קטנה. ספר שמחד גיסא, עוסק בנושאים הכי שחשובים לכולנו כמו רגשות, זוגיות, והתאהבות, מזווית גברית (אם כי גם מזווית נשית המסופרת על ידי גבר). אבל מאידך גיסא, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות בסגנון כתיבה שלו. אין בו רגשנות יתר או חפירה ארכיאולוגית פסיכולוגית, אלא רק סיפור פשוט שמסופר בעל פה בבר במלון, בין שני זרים, לאישה אלמונית בשעות הצהריים בעיר ניו יורק, בתחילת שנות החמישים. מומלץ מאוד.

חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על:

ההצגה ״עורבים״

תיאטרון החאן הירושלמי מעלה את המחזה “עורבים” מאת אנרי בק הצרפתי ומביא אותו לתל אביב. בפני אולם מלא של בית ציוני אמריקה, שבין היתר כלל את מנויי תיאטרון החאן התל אביביים, גילה אלמגור, ועוד שחקני תיאטרון מוכרים, הוצג מחזה חברתי, ביקורתי כלפי הקפיטליסטים הדורסניים שבמרמה וחמדנות גורפים את הירושה של אלמנה ויתומות. בתוכנייה עתירת המידע שחוברה על ידי פולי ברינר, אני קוראת בדבריו של עמנואל הלפרין על חייו ויצירתו של אנרי בק, ועל כך שהמחזה “עורבים” נכתב בשנת 1877 – בראשית הקפיטליזם, 82 שנה לפני מחזהו של אז’ן יונסקו, גם הוא צרפתי, בשם “קרנפים”. יש הדהוד מסוים בין שני המחזות ודמיון ודאי בין שני השמות – צורת רבים של חיות דורסניות וגזלניות. בהמשך נכתב בתוכנייה, שאנרי בק ביקש שעל קברו ייחרט המשפט רב היופי המוסרי והמיוסר “חשבתי רק על הזולת, זה כואב פחות מאשר לחשוב על עצמך”, אך בקשתו לא כובדה. אך עכשיו הדבר מקבל תיקון חלקי: הוא מופיע בחוברת העברית כעבור 120 שנה.

מְצָעֵר עד כדי לא מוסרי לשבת בקהל ולראות את ארבע הנשים המרומות מתדרדרות ומתרוששות, כשמבחינה אמנותית בגדיהן דוהים ונטמעים בבד הסתמי המכסה את הרהיטים המעוקלים, מבלי לצעוק נגד האבל ולא לנסות להגיש להן עזרה. אני מרגישה שהמצב העכשווי אנושי יותר: יש שקיפות, תקשורת חברתית, הבעת מחאה פומבית, שרותי רווחה להגשת עזרה משפטית וכלכלית לנזקקים. הקפיטליזם הזדקן וקהו שיניו.

וחוץ מזה יום הבסטיליה עכשיו – 14 ליולי –  בזמן שאני כותבת את הדברים.
 חרות שוויון אחווה:  Liberte Egalite Fraternite – לכול!

חגית ממליצה גם על:

הרצאה על החרקים


במסגרת סדרת ההרצאות בנושאי המדע במסעדות ובפאבים, התקיימה בפאב מאש באלנבי 38 בתל אביב הרצאתו של פרופסור משה ענבר – זואולוג אנטומולוג, חוקר חרקים, מהחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה תחת הכותרת “חרקים עשו את זה קודם”.

ואמנם יש לחרקים ותק של 450 מיליון שנה – כ-200 מיליון שנה לפני ראשוני הדינוזאורים, והם שרדו את האסון האקולוגי שמחק את אוכלוסיית הדינוזאורים הקדומים למעט העופות.
מבחינת המיון הביולוגי חרקים (חֶרֶק – ביחיד) הם מחלקה, בעלת מספר המינים הגדול ביותר בטבע, בעלי שש רגליים, במערכת פרוקי רגליים. משה ענבר הקרין מצגת של החרקים היפים ביותר, כמו פרפרים, חיפושיות צבעוניות, שפיריות אווריריות, וגם רימות וג’וקים מעוררי סלידה. אבל לכולם מנגנונים ביולוגיים משוכללים, התאמה של מבנה לתפקוד, והם מהווים מגוון ביולוגי עצום. ידועים מיליון מינים ומעריכים שיש עוד תשעה מיליון לא מוגדרים, וגם הם נכחדים מבלי שקיבלו שם ומקום בממלכת החיות. אז במה החרקים מצטיינים? בתעופה, בקפיצות, החרקים החברתיים, דוגמת דבורת הדבש וטרמיטים, מקיימים מושבות מורכבות חברתית, תקשורתית, ומבנית. חרקים מסוימים עוסקים בחקלאות – מגדלים כנימות וניזונים מעודפי הסוכר שהן מפרישות. חרקים עושים מִחזור – של צואת חיות להטלת ביצים, וכסביבת גידול של רימות.
בקהל היו סטודנטים לשעבר למדעי החיים, ותלמידי מחקר פעילים ששאלו והעירו תוך כדי ההרצאה והקיפו את משה ענבר לאחריה, והוא ענה על שאלות אישיות נוספות, ואף הציע בנדיבות לפנות אליו במייל. אכתוב לו גם אני, כי קיימת בי התשוקה לידע, וגם בעידן של מאגרי מידע זמינים ברשת, אין תחליף לשיחת התכתבות עם המומחה בתחום.

ולבסוף חגית מבקרת את:

הסרט החדש של פדרו אלמודובר, ״חולייטה״

הסרט “חולייטה” היה לבחירה הרשמית של פסטיבל קאן 2016, וקיבל פרסום רב ברשת קולנוע לב.
חולייטה – הדמות הראשית – משוחקת לאורך כ-30 שנות חייה על ידי שתי שחקניות דומות ומשתלבות. יש בסרט התייחסות לספרות, לפיסול. דווקא הגברים כמהים לשיחה, וחולייטה היא זו שממעטת בדיבור. התנהגותה זו מובילה למותם של שני גברים, ורובצת על הגיבורה כאשם, כי היא חושבת שהייתה יכולה למנוע את המוות. יש מסתורין, חידות שמתפענחות חלקית, משהו כמו קללה מפיה של עוזרת בית מפחידה, מוטיב של שכר ועונש. אבל הסרט איטי, הסודות לא מעניינים במיוחד, הצופים לא ממש נקשרים לגברים המתאבדים, ולכן לא חשים צער על האובדן, והמפגש המיוחל של האם ובתה לאחר למעלה מ 10 שנות פרדה לא מתקיים. אומנם הסרט מסתיים בנסיעתה של האם לעבר בתה, אבל פגישתן מחוץ להישגו של הצופה והדבר מאכזב.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 2 =