רות המואביה .ציור מאת  גוסטב  דורה. ויקיפדיה

לרגל חג השבועות, רשימה מיוחדת על גיבורת החג הזה, אם אבותיו של דוד המלך, רות המואביה, ועל הופעותיה השונות בקולנוע הישראלי והעולמי

ציור מאת אהרון אבדי

מאת אלי אשד

צפו במקדימון ל”סיפורה של רות “( 1960)

רות המואבייה הופיעה בכמה וכמה סרטים לאורך השנים. אחת מהופעותיה הראשונות של בקולנוע הייתה בסרט ישראלי קצר של הבמאי, המבקר והיסטוריון הקולנוע הישראלי, נתן גרוס, שיצר סרט אידאולוגי על פי “מגילת רות”.

במאמרי הביקורת שלו על הסרטים התנ”כיים הזרים שהוקרנו בארץ, קבל גרוס על שאין מפיקים בארץ כלל סרטים תנ”כיים. אך בניגוד למרגוט קלאוזנר ואחרים, שחלמו על סדרות סרטים גרנדיוזיים ונאמנים לתנ”ך, טען גרוס כי יהיה זה חסר טעם להפיק סרטים תנ”כיים שיהיו “נאמנים” למקור, אלא אם כן יהיה סרט מצויר, סרט בובות, או אם ילדים יגלמו את הדמויות התנ”כיות. זאת מאחר שכל ניסיון להציגו בצורה רצינית “כפי שהיו הדברים”, רק יהרוס את הקסם האגדי הלא ראליסטי של המקור, ויהפוך אותו למעורר גיחוך בעיני הצופה המודרני המתוחכם.

גרוס ניסה ליישם את תפיסתו זאת בסרט שיצר ב-1952. בסרט זה יצר, בנוסח הסרטים ההוליוודים התנ”כיים של שנות ה-20, סרט בעל עלילה כפולה. עלילת מגילת רות משוחקת בידי ילדי בית ספר במסגרת הצגת סיום, שאותה הם מעלים. העלילה המקבילה מתארת את חיי ילדים אלה בבית הספר,  ובמרכזה סיפור אהבה בין נער ונערה מעדות שונות, המגלמים את בועז ורות בהצגה, ונתקלים בהתנגדות מצד משפחותיהם ובית הספר לאהבתם. שתי העלילות מקבילות ומשלימות זו את זו. הרעיון מאחורי הסרט היה מעניין וללא ספק ייחודי, אך הוא נגנז בגלל איכותו הטכנית הירודה.

העניין במגילת רות יגיע לשיאו בראשית שנות השישים.

מגילת רות הייתה באופן מסורתי נושא לחגיגות ביכורים של חזיונות המונים ב-1930 ביפו ובישובים חקלאיים שונים. נעשו עיבודים של משה הלוי מתיאטרון “האוהל” ושל אברהם שלונסקי. בראשית שנות השישים עלה סיפור רות על הבמה כנושא לסרט, וכן לזלי נורמן, יוצר סרטים בריטי ידוע, תכנן ליצור סרט בריטי ישראלי על רות.

ראשית הרעיון בשנת העשור 1958, כשהיו תכנונים להציג מחזה המוני ביוזמת ברוך דינר (במאי “הם היו עשרה”) בהשתתפות מאות שחקנים חברי קיבוצים (בדומה להצגה המקבילה על “אחי גיבורי התהילה”, על אודות סיפור החשמונאים, שזכתה להצלחה רבה כהצגה המונית בחג החנוכה). סיפור מגילת רות הוא סיפור אהבה פסטורלי שבמרכזו אהבת אדם, סיפור הנראה מתאים לשנת העשור.

ועדת העשור קיבלה את הצעתו של דינר, והסופר משה שמיר שנודע בעניינו בסיפורים תנ”כיים, ובהם  הרומן “כבשת הרש”, שעסק בצאצא הידוע של רות – דוד, כתב עיבוד תאטרוני עבור המופע, מחזה בשם “הלילה לאיש”. דינר יצא אז לסיורים בארץ, כדי לקבוע פרטים טכניים, ואז הגיעה צרה צרורה. התברר שאין תקציב עבור המופע הגרנדיוזי, והתוכנית נגנזה.

בינתיים ברוך דינר לא נכנע. הוא החליט לעשות מסיפורה של רות סרט קולנוע בינלאומי, ויצא לחפש מפיקים בחו”ל. הוא עיבד בעצמו את מחזהו של משה שמיר לתסריט, ודיווח על כך לעיתונות:

“אינני סופר, אך מהיותי איש סרטים מקצועי הצלחתי להפוך את הדרמה התאטרונית של שמיר לדרמה קולנועית. להוציא את העלילה מן התחום הצר של בימת התאטרון ולהעבירה למרחבים, לשדות, לכפרים ולבתים של ארץ יהודה הקדמונית. כמו כן, שמתי דגש מיוחד בשינוי המרכז הדרמטי של היצירה. בעוד שבמחזה מבוססת העלילה על הדו -שיח, הרי הסרט מחייב פעולה דרמטית”.

דינר נפגש עם יצרן הסרטים הבריטי מייקל בלקון, ושכנע אותו ליצור במשותף סרט על פי סיפור רות המואביה. התסריט נמסר לידי המחזאי הבריטי כריסטופר פרי, שהתפרסם במחזותיו התנ”כיים (והיה שותף לכתיבת התסריט של הסרט ההיסטורי המצליח “בן חור” בכיכובו של צ’רלטון הסטון על ימי בית שני). פרי הוסיף לתסריט של דינר דו שיח אנגלי ברמה גבוהה.

במשך שבועיים וחצי סייר לזלי נורמן, הבמאי המיועד של הסרט, בכל רחבי הארץ כדי למצוא מקום מתאים להסרטה. הוא סיפר: “מטרתנו הייתה למצוא נוף הררי מתאים, שיהיה בו כדי לשכנע מבחינה היסטורית כי לפנינו סביבות בית לחם הקדמונית, הרקע לאהבה הגדולה בין רות ובועז. אולם ככל שהרבינו לסייר, ראינו כי מדינת ישראל ‘חיבלה’ במאמצינו למצוא מקום שייראה מספיק קדום. הפיתוח אצלכם עובר כל מה שאדם יכול לשער”.

בסופו של דבר נמצא מקום מתאים להסרטה בכפר הערבי מוחמטה, עשרים קילומטר מזרחית לנהריה, בין הרי הגליל. אלא שאז התברר להם שכדי לצלם גם שם, יהיה עליהם להרוס כביש אספלט משוכלל, שהרי אי אפשר להסריט את בית לחם הקדומה כשהיא נחצית בידי כביש מודרני. המפיקים היו מוכנים לממן את הריסת הכביש ובניית כביש חדש במקומו עם סיום הצילומים.

אחת המועמדות לתפקיד רות המואבייה הייתה הכוכבת האמריקנית אליזבת טיילור. אבל הסרט שקע בכינרת, ואליזבת טיילור שהלכה מאז להסריט את המלכה המצרית קליאופטרה, מעולם לא לבשה את בגדיה המואביים של רות – וחבל. המחשבה מה הגברת טיילור הסקסית יכולה הייתה לעשות מהסצנה באסם של רות הסקסית עם בועז מעבירה צמרמורת.

בינתיים הועלה המחזה של משה שמיר, “הלילה לאיש”, על במת תאטרון חיפה.

הסיפור על רומן האהבה בין רות ובועז, נועד בראשונה לשמש כהצגה המונית תחת כיפת השמים והוצג בקיבוץ נגבה. “קול ישראל” שידר קטעים ממנו ברדיו, ומנהל תאטרון חיפה שהתרשם מהקטעים, ביקש משמיר לעבד את המחזה מחדש עבור תאטרונו. שמיר כתב את המחזה מחדש ללא הסצנות ההמוניות. אך המחזה לא זכה להצלחה, והוא אחת מיצירותיו החלשות והפחות דרמטיות.

בפתיחה של התאטרון החיפאי ב-26 ביוני 1962, הוצג על הבמה מחזה של משה שמיר “הלילה לאיש”,  המבוסס על מגילת רות. המחזה דן בבעיה חברתית בוערת אז וגם היום – בעיית הגרים ונישואי התערובת.  את המחזאי תקפו אז על שהעז לפרש כהבנתו את הדמויות התנ”כיות הקדומות, וגם את הצגת  סיפורה של רות כמשהו שסוטה מהסיפור המקראי. ובכל זאת הוצג המחזה של שמיר בתאטרון חיפה, ואף זכה לסימפוזיון סופרים שלם בכתב העת “תאטרון”, סביב השאלות שאותן מעלה מחזה תנ”כי. המחזה זכה לביקורות צוננות ביותר.

אולם טענות אלו נראות כמגוחכות. הרי הסיפור המקראי כפי שהוא אינו ניתן להעברה קולנועית מדויקת,  וכמו כל סיפור – עליו לעבור עיבוד והרחבה. השאלה היא רק אם העיבוד כשלעצמו הוא טוב או לא.

משה שמיר הצהיר שהמחזה עוסק בכפר גדול ובתגובתו כגוף גדול חי ותוסס לחדירת גוף זר. הוא מתאר את חיי הכפר וקובע: “איני יודע איך הכפר נראה, אך חזקה עליי להאמין שנעמי ורות יודעות”.

הסופר יורם קניוק תקף את המחזה והגדיר אותו כ”רומן זעיר שעלילתו מועתקת ממגילת רות”. למרבית הצער ההצגה הועלתה בחיפה רק 35 פעם, לא הצלחה גדולה במיוחד לגבי אותה תקופה.

הסרט “סיפורה של רות”, גרסת הקומיקס

רות וסיפורה עלו לבסוף על האקרנים בגרסה הוליוודית בשם “סיפורה של רות”. בסרט זה הופיעו שתי שחקניות ישראליות – אילנה עדן בת העשרים שיחקה את רות, וזיוה רודן שיחקה את אחותה עורפה.

אילנה עדן הייתה שחקנית חסרת ניסיון קולנועי, תלמידת אולפן “הבימה”, שייחודה היחיד שהייתה מועמדת לתפקיד אנה פרנק בסרט קולנוע, תפקיד שבו זכתה לבסוף שחקנית אחרת (לא יהודיה) בשם מילי פרקינס, שהייתה מועמדת לפניה לתפקיד רות, והפעם הפסידה לאילנה עדן.

השם עדן, אגב, היה המצאה של המפיק ההוליוודי שחשב ששמה האמיתי קופר הוא מדי אנגלו סקסי, ושינה אותו לשם בעל צליל ישראלי יותר.

 

עטיפת הדי וי די של הסרט 

בשלב מסוים נראה היה שסטפן בויד, שגילם את מסאלה ב”בן חור” לצד שחקנית ישראלית אחרת, חיה  הררית, יהיה בועז. אז נצטוו עדן ובויד לצאת ביחד למקומות ציבורים כידידים, למרות שלא היה להם עניין מיוחד זה בזו (על פי השמועה בויד היה הומוסקסואל בחייו הפרטיים). לפי פקודה – הפכו לבני זוג.

זיוה רודן הייתה באותה תקופה כוכבנית ידועה, לפחות בישראל. כאן, בעיתונים כמו ה”עולם הזה” הרבו להופיע סיפורים שערורייתיים רבים על חייה ככוכבנית לא מצליחה בהוליווד.

מוזר ששתי שחקניות ישראליות הופיעו כמואביות דווקא. אולם אז היה זה אופנתי להכניס שחקניות ישראליות לסרטים היסטוריים ואחרים, כמו חיה הררית שהופיעה כ”אסתר” בסרט בן חור (אם כי הדמות מתנצרת לבסוף, דבר שלא גרם סיפוק רב בישראל). בסיפורה של רות העלילה הורחבה –  ובגדול.

 

פוסטר הסרט. ויקיפדיה 

הסרט תיאר את סיפורה של הכוהנת הפגאנית רות, שנטשה את אליה הפגאניים כשהתחתנה עם יהודה מחלון, שאותו פגשה במערת עבדים, ומצאה לבסוף מחסה באלוהיו.

מאחר שבסיפור התנ”כי אין כל פרטים על עברה של רות, הוחלט לכלול בו את סיפור האהבה של רות לבעלה הראשון מחלון (השחקן תום טריון), המתרחש בערבות מואב, שממנו אנו לומדים על עברה של רות. במקור הייתה כוהנת לאל הנורא כמוש, שלו מקריבים המואבים קורבנות אדם – ובראש ובראשונה ילדים. הכוהנת רות מתנגדת לכך. כשחברתה הצעירה הכוהנת טברה אמורה להיות מוקרבת, רות נוטשת את תפקידה לאלתר.

 

פוסטר הסרט “סיפורה של רות”.ויקיפדיה 

הקרבת הילדים לכמוש הוצגה בפרטי פרטים מזוויעים לקהל. זאת, עד שרות פוגשת את מחלון הטוב המהגר מיהודה למואב, שמכניס אותה בסודות האל האחד הבלתי-נראה, האנטיתזה של כמוש המרושע. המבקרים התלוננו שלחלק זה אין כל אחיזה בכתוב בתנ”ך, אבל אין שום ספק שהוא מכניס יותר עוצמה דרמטית לעלילה בתיאור התרבות המואבית הקדומה.

נעמי ורות בסרט “סיפורה של רות”

כשרות מתאלמנת, היא מצטרפת לאם בעלה נעמי, ועוזבת לישראל. שם, כמהגרת זרה, היא נתקלת בתחושות אנטי מואביות קשות, ובסכסוכים בין משפחתיים. היא מואשמת באחריות לבצורת התוקפת את העיר, ובעבודת אלילים, שהרי בעברה הייתה כוהנת לאל כמוש.

בועז ורות בסרט “סיפורה של רות”

אבל בועז, ידיד של בעלה, מנקה אותה מאשמה במשפט לפני מועצת הזקנים של העיר, ומציל אותה מידיו של קרוב המשפחה המרושע והתאוותני “טוב” (ג’ף מורו), שאליו הייתה אמורה לעבור.

הסרט לא זכה להצלחה. הביקורות היו קשות. הוא הואשם כי אין בו כלל שמץ מהחום של סיפור האהבה המקורי בין המואבייה הענייה ובין הישראלי העשיר. רק המוזיקה היפהפייה של המלחין פרנת וקסמן זכתה לשבחים. למעשה, סרט זה חיסל את הקריירה של כוכבותיו הישראליות.

לאילנה עדן הוצע להופיע בתפקיד אריאדנה, הנסיכה מהאי כרתים, בסרט “המלך חייב למות”, על פי מרי רנו – אבל בסופו של דבר זה לא יצא אל הפועל. היא חתמה על חוזה לשבע שנים עם חברת הקולנוע ההוליוודית, אך אחרי סרטה זה, הופיעה רק בסרט אחד, “מבצע קהיר”. היא התפרסמה גם בכך שהתחתנה עם המחזאי ניסים אלוני. בסופו של דבר התגרשה ממנו ונעלמה מעיני הציבור.

השחקן טום טריון, שגילם את מחלון, הפך בהמשך סופר אימה ידוע, שבין השאר יכתוב ספר אימה רב מכר בשם HARVEST HOME. הספר מתאר כפר פגאני בארצות הברית המודרנית, שבו מוקרבים קורבנות אדם – אולי בהשראת המתואר בסרט על רות המואבייה שבו השתתף?

הספר גם הוסרט כסרט טלויזיה :

שחזור התרבות המואבית

מצבת מישע, כתובת מואבית כמעט יחידה שנמצאה

קושי בולט שבו נתקלו המפיקים, היה חוסר ידע על התרבות המואבית, על צורת הלבוש של המואבים ועל דרך חייהם. כל ניסיונותיהם של המפיקים לחקור בנושא עלו בתוהו, שכן עד עצם היום הזה יש מעט מאוד ידיעות בנושא. לא שרדה שום יצירה ספרותית מואבית, ורק כתובת ארוכה חשובה אחת נותרה – כתובת המלך המואבי מישע, שבה הוא מתרברב כיצד הביס את אנשי ממלכת ישראל וכבש את שטחיהם, לאחר שהקריב את בנו לאל כמוש. זוהי פרשיה המתוארת גם בספר מלכים בתנ”ך. אך כאמור, פרט לכך – שום דבר אחר לא נמצא, נקרא ונלמד.

משה וילהלם שפירא

למעשה, היחיד שמצא עד אז פרטים על התרבות המואבית היה הזייפן המומר משה וילהלם שפירא, שלמעשה, יצר תרבות מואבית משלו – כולה זיוף. הוא הפיץ חפצים עם כתובות מוזרות החרוטות עליהם, תערובות של אותיות עבריות ומואביות ואף יווניות ולטיניות, וביניהם ראשי אבן, פסלים של גברים בעלי תווי פנים סכמטיים, ובמצחם לעתים עיטור פרח, פסלי שיש, לוחות שיש ואבן ועליהן חריטות כתב, וצלמיות חרס קטנות מעוטרות בנקבים. כמו כן, כדי חרס, כלים שונים, ואף מטבעות (אם כי המטבעות הראשונות נוצרו רק במאה השישית לפני הספירה באסיה הקטנה, בתקופה שבה מואב כבר לא הייתה אמורה להיות קיימת). למעשה, יצר תרבות חדשה, ומדע חדש: מואביטיקה. תרבות שלא הייתה ולא נבראה, שהתאפיינה בכתב משלה, ובמגוון עשיר של צלמיות ויצירות חומריות בעלות ייחוד אמנותי, למרות שלמיטב ידיעתנו דמויות אדם כלל לא נוצרו באותה תקופה בממלכות ישראל ויהודה של בית ראשון.

על סמך הממצאים השונים של שפירא, נוצרו תיאוריות שונות על העם המואבי ותרבותו, ובעיתונות המדעית ואף הפופולארית של התקופה התפרסמו מאמרים נסערים על מידת האותנטיות של הממצאים.

בסופו של דבר התברר שהכול היה זיוף פרי ידי שפירא ושותפיו, אמנים ערביים. לכן נאלצו ליצור בהוליווד תרבות מואבית סינתטית מומצאת, מעין שילוב של תרבויות מצרים ופיניקיה הקדומות.

אל יקל הדבר בעיניכם. עד אז רוב התרבויות שתוארו בסרטים תנ”כיים היו ידועות היטב, והיה קל למצוא להן מודלים להשוואה. למשל, התרבות המצרית והתרבות הבבלית. יוצאת דופן הייתה התרבות הפלישתית, שנוצרה בסרטי שמשון. שגם עליה כמעט לא ידוע דבר. בסרטים הללו נתקלו המפיקים בבעיה דומה ונקטו בפתרון דומה.

המסר של ההצגות והסרטים היה ציוני ברור – בארץ ישראל הכפרית באה רות המהגרת אל המנוחה ואל הנחלה בחיק הכפר החקלאי הטוב והמטיב.

סיפור רות זכה גם לגרסאות מוסרטות אחרות. נוסף על כך, ספר רות הופיע בסדרת הטלוויזיה תאטרון מטיני, MATINEE THEATRE, ב-1956 ב-30 במארס כפרק של 60 דקות בבימוי למונט ג’והנסון, עם שרה צ’רצ’יל כרות, קטרין ורן כנעמי ולמונט גו’נסון כמספר, בתסריט של הוארד רודמן.

“תאטרון מטיני” הייתה סדרה שכללה עוד סיפורים תנ”כיים, על שרה אשת אברהם, על יוסף ואחיו, ואפילו עיבוד תנ”כי יחיד במינו על חייו של הנביא הושע. הפרקים התבלטו באיכותם הטובה יחסית לטלוויזיה האמריקנית באותה התקופה.

גרסה יוצאת דופן במיוחד של סיפור מגילת רות הייתה במסגרת הסרט “גולם נדודים” מ-1991, של הבמאי הישראלי  עמוס גיתאי. מדובר בחלק מטרילוגית סרטי הגולם שלו, ובו משולב סיפור רות המואבייה בסיפור הגולם.

הסיפור הוסרט כסרט מצויר ב-1994. וזכה לעוד כמה גרסאות מצוירות מאז.

הנה אחת מהן :

כמו כן, זכה לגרסה ישראלית בסדרה “חברים מהתנ”ך” בשנת 2004.

בשנת 2009 הוסרטה גרסה הוליוודית נוספת בשם “ספר רות: מסע האמונה”.

The BOOK OF RUTH : ( Journey of Faith ) 

 

אבל אין כל ספק שהגרסה המעניינת ביותר נשארה עד היום אותו סרט מ-1960, שבו כיכבו שתי ישראליות צעירות כשתי נערות מואביות אליליות.

קראו גם  גם:

“סיפורה של רות ” בויקיפדיה 

ביקורת על הסרט “סיפורה של רות”

מאמרים על הסרט “סיפורה של רות “

“רות ובועז” סיפור קומיקס ישראלי על רות 

צפו במקדימון ל”סיפורה של רות “( 1960)

צפו בסרט המלא “סיפורה של רות “( 1960)

 

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × חמש =