מאה שנה להסכם סייקס-פיקו – כיצד אפשר אחרת?

מפת הסכם סייקס פיקו, שנחתם בדיוק לפני מאה שנה וקבע את פני המזרח התיכון במאה השנים הבאות

מאת אלי אשד

בחודש מאי 2016 מלאו מאה שנה להסכם סייקס-פיקו, ההסכם החשאי בין הדיפלומט הבריטי מרק סייקס לבין הדיפלומט הצרפתי שרל פיקו, שבו קבעו מחדש כיצד יחולק אזור המזרח התיכון בין אנגליה וצרפת כפי שהייתה עד אז כחלק מהאימפריה העותומאנית. צרפת קיבלה את סוריה, את לבנון ואת מרכז תורכיה. בריטניה קיבלה את ארץ ישראל, את עבר הירדן, את עיראק ואת המפרץ הפרסי. כל האזורים האלו חולקו לאחר מכן לשטחים שאנו מכירים היום כישראל, ירדן, לבנון, מה שנקרא עד היום סוריה, וכן כסעודיה וכנסיכויות המפרץ הפרסי.

מומלץ מאוד לקרוא את ספרו של ג'ימס באר, "קו בחול" (אופוס 2015), המתאר כיצד הושג ההסכם ומה היו תוצאותיו לאורך השנים באזורים שהפכו להיות המנדט הבריטי והמנדט הצרפתי, ולאחר מכן מדינות עצמאיות. הוא חושף שוב את מה שהיה ידוע כבר מזה שנים רבות: שסייקס ופיקו פעלו לא למען העמים שהם קבעו את גורלם, כפי שטענו הם וממשלותיהם, אלא בראש ובראשונה ומעל לכול עבור האינטרסים של ארצותיהם.

סייקס ופיקו

בהסכם זה אושר לראשונה שליהודים יש זכויות כלשהן (לא מוגדרות ולא ברורות ובמכוון) בארץ ישראל, כפי שנקבע מאוחר יותר בהכרזת בלפור. למעשה בריטניה דרשה את השליטה בארץ ישראל כביכול בשם הציונות והיהודים כשהבינה שהפכו לגורם חשוב (בעיקר בארה"ב) שהיא טענה אז כי היא מייצגת אותם. הכרזת בלפור שניתנה ב-1917 הייתה רק הצהרה פומבית של מה שנרמז בהסכם סייקס פיקו.

בספרו של ג'מס באר מצוטט ראש ממשלת אנגליה לשעבר אסקווית', שאומר על יורשו לויד ג'ורג' – שבזמנו ובאישורו התקבל ההסכם – "ללויד ג'ורג' … לא אכפת מהיהודים, מעברם או מעתידם, אך הוא חושב שתהיה זאת הפקרות  להניח למקומות הקדושים לנצרות – בית לחם, הר הזיתים, ירושלים וכו' – לעבור לשליטתה של צרפת האגואיסטית האתאיסטית!"( עמ' 52-53)

מבחינתם, התמיכה המוצהרת בשאיפות הציונות הייתה דרך טובה לסכל את שאיפות הצרפתים במזרח התיכון, וגם להציג את עצמם כמי שאינם אימפריאליסטיים, אלא כתומכים בשאיפות של עמים שונים, כמו יהודים, להגדרה עצמית. שני הדיפלומטים היו ספקניים בהחלט לגבי היכולת של הערבים להקים מדינות עצמאיות.

מארק סייקס – שהתפרסם בספרי מסעות שכתב על המזרח התיכון, שהפכו אותו בעיני הפוליטיקאים למומחה ראשון במעלה על האזור – זלזל בשאיפות העצמאות של הערבים.

הספרים שכתב מרק סייקס שגרמו לו להיחשב למומחה הראשון במעלה בבריטניה לענייני המזרח התיכון.

הוא ראה באופי הערבי כ"שווה ערך לבוגדנות". לאחר שפגש בלורנס "איש ערב", סוכן בריטי שתמך בשאיפות אלו כתב סייקס: "עצמאות מוחלטת לערבים פירושה "עוני וכאוס". כדאי שיחשוב על זה בזמן שהוא מטפח בלבו תקוות בעבור העם שבשבילו הוא נלחם" (" עמ' 55).

גם ז'ורז' פיקו, הדיפלומט הצרפתי, היה ספקני לגבי יכולתם של ערבים להקים מדינה עצמאית. "מדינה כזאת לא תקום לעולם", כתב, "אי אפשר להפוך אוסף של שבטים לגוף שלם ובר קיימא" ( עמ' 46).

לכאורה אלו אמרות מאוד לא "פוליטיקלי קורקטיות" ואף גזעניות, אבל במבחן מאה השנים שחלפו, האם השניים באמת טעו? מאה שנה לאחר חתימת הסכם סייקס פיקו ולאחר שקמו מדינות שונות במרחב הערבי והוקמה ליגה ערבית שניסתה לאחד את האומה הערבית, לאחר אירועי "האביב הערבי" ולאחר התמוטטותן של מדינות שונות במרחב הערבי, כמו סוריה, לוב ותימן – אנו שוב שומעים את אותן טענות- שבעצם הערבים הם אוסף של חמולות ושבטים ללא יכולת ליצור רגש לאומי משותף, וכי הרעיון ליצור מדינת לאום ערבית נידון לכישלון.

רעיון המדינה הלאומית של כל אזרחיה ורעיון האומה הערבית המאוחדת על סמך הלאום בלבד נמצא בבירור בירידה. ההיגיון העולמי היום הוא ללכת לא לקראת מדינות לאומיות נוספות, כיוון שמדינות כאלו כבר לא מסוגלות להתמודד עם הבעיות הגדולות של העולם. ובמזרח התיכון התשובה לפופולאריות הזאת היא הקריאה לחליפות איסלאמית עולמית (האחים המוסלמים והאל קאעידה הנתמכים בידי קטר) או לאימפריה עותומאנית חדשה (כרצון ארדואן בתורכיה), או לאימפריה שיעית שמרכזה באיראן, שתתפשט לכל עבר (כרצון החיזבאללה ואיראן).

החלומות האלו מפתים בבירור. הם מפתים אלפי צעירים איסלאמיים מפקיסטן וצ'צניה לבוא, להילחם ולמות בסוריה, בסיני, במאלי ובמקומות אחרים עבור האימפריה האסלאמית העולמית. שום צעיר מוסלמי כבר לא חולם יותר על מדינה לאומית, להוציא ככל הנראה הצעירים הכורדים שלהם מעולם לא הייתה מדינה. אז סביר להניח שהמנהיגים הערביים של הדור הבא כבר לא ירצו להתעסק בניהול מדינות שהתגלו כבר ככושלות. הם יעדיפו לעסוק בניהול אימפריות צבא הטרור הרצחני דאע"ש, שכבש שטחים נרחבים בסוריה ובעיראק, והודיע על כוונתו לכבוש ולהשמיד את מדינות הלאום הערביות ולהקים במקומן חליפות איסלאמית ענקית שבסיסה יהיה על סמך האמונה האסלאמית הסונית בלבד, ולא על סמך לאום ערבי, שאליו מתייחסים אנשי דאע"ש בזלזול.

ובחזרה לסייקס ולפיקו. אומרים שסייקס ופיקו עשו עבודה רעה – קבעו מדינות ללא קשר ללאומים שישבו בהן, בשירות האינטרסים הצרים מאוד של ממשלותיהם בלבד. כתוצאה ישירה מכך מצבו של המזרח התיכון כיום הוא כה רע. אבל מצד שני… איך הם כן היו צריכים לקבוע את הגבולות באזור? נראה כי זה לא דבר פשוט…

לתת מדינה לכורדים? רעיון טוב, אבל הכורדים, כפי שידעו אז וכפי שידוע גם היום, שונאים זה את זה לא פחות מהערבים – ואולי יותר. הם זקוקים לאויב משותף כדי להתאחד, ואם חלילה אין כזה אז הם מתנפלים זה על זה. אז יש צורך בכמה מדינות לכורדים, או בפדרציה -קונפדרציה. האם פדרציה שבה בני קבוצות שונות – דתיות ולאומיות – ישתפו פעולה, יכולה להצליח בתנאים של המזרח התיכון? זה לא ברור, אבל מאידך גם מדינות עם שלטון ריכוזי חזק לא "עבדו" מי יודע מה. הכל תלוי באישיות של השליט.  נחכה ונראה אם פדרציה כורדית בסוריה שוחרת שלום תצליח, ותוכיח שהעתיד אחרי הכול הוא עמה ולא באימפריה דאעשית-עות'מנית-שיעית בעלת שאיפות התפשטות עולמיות.

ראו עוד על הספר "קו בחול" ועל הסכמי סייקס פיקו אז ומאה שנים אחרי :

הסכם סייקס -פיקו בויקיפדיה

ראו קטע מהספר "קו בחול "

"מתחו גבולות בחול" – ריאיון עם ג'ימס באר

שחקנים צרפתים ואנגלים שיחקו בציונות: יגיל הנקין על הספר "קו בחול"

רן אדליסט על הסכמי סייקס-פיקו

יבגני קלאובר על מאה שנה להסכמי סייקס -פיקו

מאה שנים לאחר חתימת הסכמי סייקס-פיקו :האתגרים הנוכחיים :דיון של המכון למחקרי ביטחון לאומי

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארצות ועמים עם התגים , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על מאה שנה להסכם סייקס-פיקו – כיצד אפשר אחרת?

  1. מאת אלי אשד:‏

    מאמר של פרופסור דרור זאבי על מאה שנה להסכמי סייקס פיקו מ"הארץ" :
    http://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/1.2962340

    100 שנים להסכם סייקס פיקו: על גבולות חדשים, טיהורים אתניים והמזרח התיכון המודרני

    ההסכם שנחתם בין נציגי צרפת ובריטניה במאי 1916 השפיע על עיצוב גבולותיו של המזרח התיכון המודרני. האם ייתכן שהקווים ששרטטו המעצמות הקולוניאליות היו סבירים יותר משמקובל לחשוב?

    01.06.2016 13:02

    הסדנה להיסטוריה חברתית
    דרור זאבי

    בתחילת 2014, כשהיו בשיא כוחם, פרצו לוחמי דאע"ש סוללת עפר שסימנה את הגבול בין סוריה ועיראק והכריזו, קבל עם ועולם, על מותם של גבולות סייקס-פיקו . בשבועות האחרונים דומה שארגון דאע"ש נכשל במשימתו, ולוחמיו מאבדים את אחיזתם בשטח. אולם התחושה שסוריה, עיראק, ירדן ולבנון הן מדינות מלאכותיות שהוקמו על ידי כוחות אימפריאליים עוינים, עודה מפעמת בליבם של רבים. מה, אם כן, היו אותם הסכמים אימפריאליים, ומה האמת בטענה על קיומם של גבולות אותנטיים יותר באזור?
    מפת סייקס פיקוהמפה המקורית של הסכם סייקס-פיקו
    מתוך ההנחה – שהתבררה כנכונה – שהאימפריה העות'מאנית תובס במלחמה העולמית ותחולק בין המנצחים, התכנסו נציגי בריטניה וצרפת וסיכמו ביניהן מי יקבל מה. ההסכם שנחתם לפני מאה שנים (ושבועיים), ב-16 במאי 1916 בין מרק סייקס הבריטי, ופרנסואה ז'ורז' פיקו הצרפתי הגדיר קו וירטואלי שעבר בין יפו לכִּרכּוּכּ, שמדרום לו שטח השפעה בריטי, ומצפון לו שטח השפעה צרפתי. שטחה של ארץ ישראל המערבית/פלסטין הוגדר כאזור בינלאומי. תמורת הסכמתה להסדר הובטחו לרוסיה, בעלת הברית ממזרח, חלקים ממזרח אנטוליה ודריסת רגל באזור מצרי הבוספורוס והדרדנלים.

    מאותה נקודה ואילך הופנתה אצבע מאשימה לעבר המעצמות הקולוניאליות הוותיקות. הגבולות שעליהם החליטו במחי יד ובמתיחת קווים בחול, כך נטען, חצו קבוצות אתניות, הפרידו אוכלוסיות מאוחדות, וחיברו יחד אזורים שהיה מקום להפרידם. אחת הטענות הייתה שבאזור כולו יושבת קבוצה לאומית אחת גדולה – הערבים – ומתיחת הגבולות המלאכותיים הללו בין עיראקים לסורים לירדנים, ללבנונים ולפלסטינים, מנעה מן הערבים לממש את הפוטנציאל הלאומי שלהם. זו הייתה הטענה שהובילה להקמת מפלגת הבעת' שקראה לאחדות כלל-ערבית, וזה היה גם הדגל שנשא נשיא מצרים עבד אל-נאצר אחרי מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.

    חלק גדול מתושבי האזור הערבים קיבל את הטענה שמאז ומתמיד היה לאום ערבי אחד, ואזור הסהר הפורה הוא מולדתו. (מאוחר יותר התרחבה המולדת הזאת וכללה גם את צפון אפריקה ממצרים עד מרוקו, וחלקים מקרן אפריקה, המיוצגים כולם בליגה הערבית). בהסכמי סייקס-פיקו, ומאוחר יותר בהסכמי סֶוְור, ורסאי, סאן רמו ולוזאן, טענו דוברי הלאומיות הערבית, ריסקו המעצמות את הלאום הזה לרסיסים מדיניים. אחרי הקמת מדינת ישראל קיבלה הטענה את תמיכתה הלא-מודעת של ההנהגה הישראלית. ברצונם להוכיח שמעולם לא היה עם פלסטיני, ושהציבור דובר הערבית היושב ממערב לירדן אינו זכאי למולדת משל עצמו, הדגישו מנהיגי המדינה שוב ושוב את ההשתייכות של הערבים בשטחי הארץ לקבוצה הלאומית הערבית, ולא ללאומיות פלסטינית ייחודית.

    הטענה השנייה נגד הסכמי סייקס-פיקו, הרווחת יותר היום, היא הפוכה. על פיה, קווי הגבול שיצר ההסכם חיברו יחדיו קבוצות רבות שאין להן בסיס משותף. כך, הבריטים שהקימו את עיראק כפו מסגרת מדינית אחת על קבוצות דתיות יריבות – השיעים והסונים – וחיברו אליהן את הכורדים שכלל אינם ערבים. הצרפתים שהקימו את סוריה יצרו מסגרת מלאכותית משותפת לסונים, עלווים, כורדים, דרוזים ונוצרים, שלכל אורך ההיסטוריה לחמו אלה באלה. במידה פחותה הטענה נשמעת גם בקשר לטורקיה.

    העובדה ששתי הטענות סותרות זו את זו, האחת מדברת על ציבור לאומי גדול אחד בכל השטח והשנייה מתארת אזור מרוסק שאין בו נאמנות אחת, מעוררת מיד ספקות לגבי תקפותן, אולם התמונה מורכבת אף יותר. בפסקאות הבאות אטען שהמערכת המדינית שיצרו הסכמי סייקס-פיקו אינה גרועה יותר, ומבחינות מסוימות אף טובה יותר, מכל מערכת מדינית אחרת שיכולה הייתה להיווצר כאן. הבעיה הראשונה בטענות על ה"מלאכותיות" של גבולות סייקס-פיקו נוגעת להנחת קיומה של חלוקה "אמיתית" אתנית-גיאוגרפית, שההסכם דיכא. האמת היא שהעולם המזרח-תיכוני הטרום-לאומי לא היה מחולק לקבוצות הומוגניות, ואי אפשר היה למצוא בו אזורים מתוחמים אתנית, דתית או לשונית. היו בו אמנם קווי הפרדה: בין קבוצות דתיות שונות, בין ערים לכפרים, בין תושבי קבע לבין נוודים, בין עבדים לבני חורין, אבל הקווים הללו לא נמתחו במרחב הגיאוגרפי אלא במרחב החברתי. גם הגבולות המנהליים בין הפרובינציות לא שיקפו חלוקות אתניות או דתיות. במהלך מאות שנות ההיסטוריה העות'מאנית אנשים מכל הסוגים נעו ממקום למקום והתיישבו במקומות חדשים ללא קושי.

    יתרה מזאת, אנו מניחים שההבדל האתני בין טורקים, כורדים, ערבים ואחרים ברור מאליו. אולם ההבדל הזה הוא במידה רבה תוצר של העת החדשה. נטען שהבריטים חיברו יחדיו באופן מלאכותי שלושה מחוזות בעלי צביון אתני ודתי שונה – בצרה השיעית, בגדאד הסונית ומוסול הכורדית – כדי ליצור את עיראק. אולם מחקרים רבים כבר הוכיחו שלפני המאה העשרים ההבדלים בין טורקים, כורדים וערבים היו מטושטשים. השפה, שאנו מייחסים לה חשיבות יתרה כסמן לאומי, שיחקה תפקיד שולי במיוחד. הכורדים דיברו כמה שפות, כולל ערבית, הערבים דיברו דיאלקטים שונים שלעיתים אפילו באותו אזור היו בלתי מובנים לאחרים, והיו אזורים רבים שבהם השפה הייתה כה מעורבת שאי אפשר היה להבדיל בכלל בין כורדי לבין ערבי.

    כאילוסטרציה לחוסר החשיבות של השפה כעניין המגדיר זהות, צריך לזכור שהשושלת העות'מאנית דוברת הטורקית ייחסה את עצמה בה בשעה לשבט טורקי-מונגולי עתיק, ולשבט קורייש הערבי, שבטו של הנביא מוחמד, המופיע גם הוא בעץ השושלת. האידיאולוג הגדול של הלאומיות הטורקית – זיא גֶקְאַלפּ – היה כורדי. לפני הולדת הבלשנות המודרנית, ההבדלים בין השפות היו מטושטשים, ועד שהוקמה אקדמיה ללשון הטורקית במאה העשרים מרבית המילים במילון העות'מאני היו ערביות או פרסיות. למעשה, עד העשורים האחרונים של המאה העשרים ניסו הטורקים לטעון שהכורדים אינם אלא "טורקים הרריים" השייכים לאותו לאום. גם ההתקרבות לשיעה של חלק מן השבטים בדרום עיראק היא תהליך חדש, ורובו התחולל בסוף המאה התשע עשרה. במקביל, התחולל תהליך של הטפה סונית שהפעילו הטורקים בקרב עדות מיעוט מוסלמיות שיעיות, דרוזיות, בהאיות, עלוויות ואחרות. התהליכים הללו גרמו להתקשחות נוספת של הגבולות בין השיעה לסונה, וביניהן לבין הקבוצות ההטרודוקסיות של הדרוזים והעלווים.

    תנועות לאומיות מגדירות את עצמן על פי רוב בהתאם לנטיית האוכלוסייה האורבנית, אולם עד המאה העשרים כמעט כל הערים הגדולות בסהר הפורה היו מעורבות. איש לא חשב על חלב כעל עיר ערבית, על אוּרפַה כעיר טורקית או על דיארבּקיר כעיר כורדית. חלב, היום עיר ערבית למהדרין, נתפסה אז כעיר קוסמופוליטית המזוהה עם השלטון העות'מאני, שבין תושביה קבוצה גדולה מאד של טורקים, וקבוצה גדולה אחרת של יהודים ונוצרים, ואילו אורפה, היום עיר ואם בטורקיה, הייתה עיר מרדנית שבין תושביה ערבים, ארמנים וכורדים רבים.

    מסוף המאה התשע-עשרה ועד היום מתנהל תהליך ארוך ואכזרי של טיהור אתני רב רבדים באזורנו. אפשר למצוא את שורשיו במעשי הטבח שנערכו באוכלוסייה הנוצרית בדמשק ובבירות בשנות השישים של המאה התשע-עשרה. המשכו בטבח שבוצע באוכלוסייה הארמנית של אנטוליה ב-1896-1894; ברצח-העם של הארמנים, האשורים והיוונים של הים השחור ב-1915; בטרנספר הגדול של הנוצרים האורתודוקסים מאנטוליה ושל המוסלמים מיוון אחרי מלחמת העולם הראשונה; בטבח האשורים בעיראק ב-1933; בגירוש יהודי ערב ובגירוש המקביל של הערבים הפלסטינים; ומאוחר יותר בטיהורי הכורדים והאַלֶווים מאזורים שונים בעיראק ובטורקיה. וזה נמשך אפילו היום עם טיהור היזידים מהר סינג'אר, בריחת חלקים גדולים מהאוכלוסייה הסונית לטורקיה, וההרחקה ההדדית המתמשכת של סונים ושיעים מאזורים רבים בעיראק ובמפרץ. תהליכים אלו מתבטאים בסופו של דבר בהומוגניזציה, אחידות אתנית באזורים מסוימים, ואחידות דתית באחרים. אולם אחידות זו לא היתה המציאות עת גובשו ההסכמים.

    מלבד זאת, הטענה בדבר מלאכותיותם של קווי סייקס-פיקו אינה מדוייקת שכן אלה נשענו, לפחות במידה מסויימת, על קווי מתאר שזוהו גם על ידי תושבי האזור. ראשית, השמות סוריה, עיראק, או פלסטין לא הומצאו על ידי הבריטים או הצרפתים. חוקרים של העת החדשה המוקדמת הוכיחו כבר שליֵשויות האלה יש היסטוריה. לפני מלחמת העולם הראשונה אינטלקטואלים בדמשק וחלב, למשל, דיברו על לאומיות סורית יותר מאשר על לאומיות ערבית, וערביי ארץ-ישראל כינו את אזור מחייתם "פלסטין" כבר במאות הקודמות.

    מכל הסיבות האלה, הן נרטיב הלאומיות הערבית שקופחה על ידי הבריטים והצרפתים, והן ההנחה שדת או קרבה שבטית הן הן המערכת ה"אותנטית", נעדרות בסיס מוצק. אפשר למעשה לטעון את הטענה ההפוכה: דווקא בגלל שקביעת גבולות המדינות האלה לא יוחסה לתושביהן, אלא למעצמות הקולוניאליות, הן נאלצו להיאבק כל העת כדי להוכיח את הלגיטימציה שלהן, ואבדן הלגיטימציה הוביל להידרדרות הנוכחית.

    הגבולות הישנים של המזרח התיכון מתפוררים, והיום באמת לא משנה אם בעבר ייצגו חלוקות משמעותיות יותר. אולם ברור שהתפרקות המדינות איננה תהליך "טבעי" של שבירת מסגרות מלאכותיות והתארגנות מחודשת על פי קווי מתאר נכונים יותר, והיא קשורה יותר לאשליה שנוצרה בראשית המאה העשרים, שמעבר לגבולות הקיימים אכן מסתתרות חלוקות אותנטיות כאלה.

    * פרופ' דרור זאבי מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר הפורום לחשיבה אזורית

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*