חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים ממליצה על:

המחזמר אוויטה של תאטרון הבימה

המחזמר המפורסם מאת טים רייס (מילים) ואנדרו לוייד וובר (לחנים), שעלה לראשונה בבריטניה בשנת 1978, על חייה ומותה של אווה פרון, פוליטיקאית ארגנטינאית כריזמטית, ואשתו של הנשיא חואן פרון, בשנים 1934-1952 כשהיא בת 15-33. המחזמר כולל את השיר המפורסם “אל נא תבכי ארגנטינה”   Don’t cry for me Argentina.
המחזמר מבוסס על הביוגרפיה של אווה פרון, עם תוספת של דמות בדיונית של צ’ה – כקריין במקהלה יוונית, שאותו מגלם רן דנקר. הבימוי של משה קפטן, ואת התפקיד הראשי של אווה משחקת, רוקדת, ושרה שירי מימון. המחזמר מציג מאז ספטמבר 2015, וימשיך בהרכב הזה עד אמצע יולי, ולאחר מכן מאיה בוסקילה תחליף את שירי מימון בתפקיד הראשי.

המחזמר מתחיל בהודעה על מותה של אווה פרון, ונגמר מעגלית במותה בגיל 33 בלבד, עם האבל המושרה על הקהל.
עכשיו השחקנים צריכים לבוא ולהשתחוות על הבמה בשקט, בכובד מות האלילה.
 תחת זאת הם פורצים לבמה באחד הריקודים מימי בואנוס איירס העליזים. הדבר אינו נכון, צורם, תמוה, אבל זה כבר מחוץ למחזה. מוטב להתעלם מהריקוד המיותר הזה ולהישאר עם הטעם הטוב של ההפקה שנראית ונשמעת מעולה.

חגית ממליצה גם על:

הצגת הילדים אלאדין של תאטרון אורנה פורת

“אלאדין ומנורת הקסמים” הוא שמה של אחת המעשיות בסיפורי אלף לילה ולילה. בשנת 1992 יצא הסרט אלאדין באולפני וולט דיסני, זכה להצלחה רבה, והוסיף לפרסומה של האגדה.

גם תאטרון אורנה פורת להצגות ילדים ולנוער מציג את הגרסה הבימתית שלו ל”אלאדין ומנורת הקסמים”.

ראיתי את ההצגה במסגרת מנוי של חמש הצגות ילדים של תאטרון חיפה. ההצגה הופקה בשיתוף תאטרון מחול ענבל. היא רצה כבר שש שנים, ובשנת 2011 זכתה בפרס לעיצוב תלבושות ואביזרי במה. לגרסה הזאת בחירות מקוריות: אלאדין הוא בעצמו אמן, מפעיל תאטרון בובות בכיכר השוק, והמלוכה היא מטריארכלית. לנסיכה אם, המלכה, אין זכר לאביה, והמלוכה אמורה לעבור מאם לבת.
להצגת הילדים הזאת ולמחזמר אוויטה שני קווי דמיון. גם ב”אלאדין” יש מספר חצי-חיצוני לעלילה בדמותו של ג’יני השדון, וגם לאחר סיום עלילתה של “אלאדין”, והפעם בסוף טוב, להקת הרקדנים נפרדת מהקהל באחד הריקודים מההצגה, בטרם הקידה המסורתית. במקרה של “אלאדין”, הריקוד שלאחר הסיום צורם פחות, ואינו ברוח איזו אופנה חדשה, כי ככה זה כבר שש שנים, מימיה הראשונים של ההצגה.

המלצתה השלישית של חגית:

הצגת הפרינג׳ ״הפרזיט״ של תאטרון קרוב

תאטרון “קרוב”, מייסודו של ניקו ניתאי, הוא מוסד פרינג’, שהוקם כדי לקדם פרויקטים תרבותיים וחינוכיים בקהילה. התאטרון נמצא בתחנה המרכזית החדשה של ת”א, ברחוב לווינסקי 116 – המקום המתאים למטרות שהציב לעצמו.

התאטרון מעלה הצגות בבימויים של ניקו ניתאי ובתו דורית ניתאי נאמן, וכן מארח הצגות אחרות. כזאת היא “הפרזיט”, בבימויה של ורה ברזק שניידר, על חייו של יוסף ברודסקי המשורר בשפה הרוסית, בברית המועצות, עד לגירושו מהמדינה בשנת 1972.
ההצגה מדגימה את חיי האזרחים הנרדפים של ברית המועצות הקומוניסטית, ומתרכזת בהעמדתו של יוסף ברודסקי למשפט ב-1964 בעוון “פרזיטיות”, כלומר היותו בטלן בלתי מועיל לחברה. בדיון המשפטי עולה הנושא של יחסי הגומלין בין משורר לחברה למשטר.
המשחק משכנע ומתרחש קרוב-קרוב (כשמה של הבמה המארחת) לצופים. קטע הווידאו של רחוב עתיק שומם יפה במיוחד.
מאז 1972 גר ברודסקי בארצות הברית, לימד באוניברסיטאות, המשיך לכתוב שירים ברוסית, פרסם פרוזה ודברי ביקורת באנגלית, ועסק גם בתרגומים ספרותיים. בשנת 1987, בגיל 47, זכה מי שכונה ״פרזיט״ בפרס נובל לספרות.

5 תגובות

  1. תודה לך, חגית, על ההמלצות היפות. את ממש בלתי נלאית בתרומתך המשמעותית לספרות ותרבות בארץ. תודה גם ל’יקום תרבות’. תיאטרון ‘קרוב’ מוכר לי כתיאטרון מעולה. כל ההצגות המועלות בו משובחות.

  2. סקירה מעניינת ורבת אנפין המעשירה את קוראיה בידע שאינו בנמצא בדרך כלל בסוג כזה של סקירות

  3. בהמשך לביקורת על ״הפרזיט״, כדאי להזכיר שיש גם בארץ אנשים שחושבים שיוצרים הם ״פרזיטים״, או, בביטוי המקובל על אנשים כאלו ״אוכלי חינם על חשבון כסף ציבורי״. לחלופין, יש מי שחושבים שמכיוון שהממשלה תומכת בתרבות ובאמנות, הרי שעל האמנים לשקף את ״דעת השלטון״. כמובן שהם אינם משתמשים בביטוי הזה אלא מדברים על ״רצון העם״ או על ״לשקף את הדעה השולטת בעם״, אבל הכוונה היא לרצון השלטון.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה + ארבע עשרה =