מאת חגית בת אליעזר

כבר למעלה משנתיים עובדת אלה נובק על הספר, בעריכתו הקפדנית והמושכלת של ערן הדס. לאחרונה, ביוזמתם המשותפת של ערן הדס ודניאל עוז, שהיה בין הראשונים שהעריך את שיריה של אלה, ופרסם אותם ב”יקום תרבות” בפברואר 2013 כשהיה עורך השירה של האתר, הוקמה הוצאת הספרים “ברחש”. “ארבעים ושתיים” הוא כותר הביכורים שלה וגם ספר הביכורים של אלה נובק. לפי הצהרת מקימיה, “ברחש” היא הוצאה לאור זעירה, זמזמנית ורוחשת. היא נוסדה ב-2016 ללא מטרות רווח, מתוך חשק להפיץ יצירה חדשה ומעולה שעיקרה שירה ישראלית.

הספר הושק בגלריה בנימין בתל אביב – חלל גדול ומואר, המארח תערוכת צילומים על קירותיו, בתוספת מרפסת מרווחת לטובת חבריה הרבים של אלה, שבאו לחגוג את צאת ספרה. מזה שנים מקיימת אלה אירועי “שירע”, שבהם היא מארחת משוררים ביד רחבה: הם זוכים לנתח עסיסי של זמן בפני קהל רב, באווירת קשב בזמן קריאת שירים, ובהפוגה של מוזיקת רקע אוונגרדית בין ההופעות. שמחתי לראות את משוררי “שירע” בהמוניהם, משתתפים בשמחת מנהיגתם.

אני לוקחת ליד את הספר בעל הממדים האופנתיים המוכרים לי מספרי השירה בהוצאת הליקון-אפיק. כריכתו לבנה עם האיור של קרן כץ במרכזו.

הלוגו של ברחש בעיצובה של הדר ראובן מעופף בפינה השמאלית העליונה.
“ארבעים ושתיים” – שם משמעותי. אני יודעת שזהו גילה של אלה נובק בצאת הספר לאור. 42 היא גם התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר, כפי שהיא מופיעה בספר המדע הבדיוני “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” מאת דאגלס אדמס.

המוטו של הספר מספק עוד אזכור של המספר הזה:
“בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות….”  (יעקב שבתאי, סוף דבר).
אני שומעת פעמון אזהרה: הספר אינו תמים כלל. בין דפיו, כמו הברחשים המאוירים המעופפים במקומות אקראיים, אורבים הפחד והמוות.

הנה מגיע תנין זולל אדם:
תנין

אני תנין בכל רחבי העיר
זוחל – זולל אדם
חבר אין לי
בטני כבדה
יבוא הצייד ויקרע בה פתח
יוציא את הרבה האדם שבלעתי
יפשוט את עורי ויתקין ממנו ארנק
יטמון בארנק את הכסף שקיבל כשצד אותי
אני תנין בכל רחבי העיר

כולם ניצודים כאן, אך גם נשארים בחיים: “הרבה האדם” הנבלעים יוצאים לחופשי, והתנין חוזר לדבר על עצמו גם אחרי שבטנו נקרעה ועורו הפך לארנק. המוות ההפיך הזה, שאינו סופי – מפחיד, כי הוא מערער את תפיסת החיים.

ואז מגיע שיר ארוך, בן שני עמודים, עם חרדה במוטו, שיר אבל לפי “אבלים
הישובים במעגל”. האם על אבא? הרי לו מוקדש הספר.

מתחיל להיות קשה לזהות מתי

“חרדת הנשמה, אם לפתוח בטונים גבוהים” (מאיר ויזלטיר)

על הרצפה
אין שום דבר פרט לה
מה למעלה מה למטה
רק אני אני אני

העצמות,

רק אתמול הקיש עליהן גבר,
מצופות בעור חיוור
נסדקות למגעם הקל של
אבלים הישובים 

במעגל

קומי קומי קומי אל החדר
אין לזה צורה בכלל
קחי איתך גלולות
גם וויסקי וסכין

הטלפון מקפיץ אותי
הקיר מולי לבן בוהק
תקרה גבוהה ומסוכנת
כל העצים בחוץ פורחים
המדרכה רוקדת סביב רגליי
בנעלי אצבע

אלוהים

בריחוף על האופניים
סיבובים על המגרש
סיבוב על לב פועם ברגש
העולם הוא אהבה
העולם אתה-אתה-אתה

לא אכלתי כבר שבוע
לא ישנתי כבר שנה
כשאחזור, אקח כדור
שש-עשרה שעות שינה

אקום
חיה-מתה
ולמחרת
מתה-חיה
במה אבחר?

השיר קשה – כמילה המרכזית בכותרתו, שאינה מתפענחת עד תומה, ונותרת שיחה פרטית בין המשוררת לאבלה. השילושים אני אני אני / קומי קומי קומי / אתה-אתה-אתה מנסים לערסל את התודעה, והשניות חיה-מתה / מתה-חיה בסוף השיר מתכתבת עם חיו-מותו-חייו של “תנין”.

כהפגת המתח של המוות והאבל באים שני שירים שנושאם “אמא עם ילד” – כשמו של ספר שיריה של דליה רביקוביץ משנת 1992. חוטי דמיון עדינים נמתחים בין שיריה של אלה לאֵלֶּה של דליה.

הליכה ברחוב אלנבי עם הילד

חלפנו על פני בית הכנסת הגדול
בחלון הקונדיטוריה המצהיבה

לא ראה את הנשיקות
בחנות הצעצועים
בחר כמה משחקים
לא יכולתי לסרב
שילמתי על כולם
ישבנו לשתות גזוז
זה מה ששתינו כשהיינו ילדים
אחר כך נרדם במונית השירות
נשאתי אותו בידיים עד הבית

אני קוראת את שתי השורות האחרונות של השיר ורואה:
“חָזַרְנוּ בְּמוֹנִית כְּמוֹ עֲשִׁירִים
הַחְזָקָתִי פְּנִינָה בְּיָד.”

שמסיימות את השיר “בתור להצגה” של דליה רביקוביץ.

השיר הבא הוא “מים רבים” כשם שיר של דליה משנת 2003, שכונס במקבץ שיריה מהשנים 1995 – 2005 באותו השם, והוא יצא לאור בשנת 2006, לאחר מותה של המשוררת.

במחזור “הצוק” ארבעה שירי שכנים בחדר המדרגות התל אביבי, בזמן אזעקות צוק איתן. יש בהם תיאור ריאליסטי, מדויק, אמיץ:

אמא של שכן בחדר המדרגות

מתיישבת בקלאסה על המדרגה
מחייכת במבוכה
מזמן הייתה האזעקה?
שאבתי במזגן
לא שמעתי כלום
ופתאום בום!

ואז זה מכה שוב – המספר 42. הוא לא תשובה היתולית של איזה מחשב חסר לב, אלא הגיל שעוצר את השעונים ותוקף את הלב של אבא:

(Don’t Panic)

בגיל ארבעים ושתיים
אמות מהתקף לב
ככה אבא אמר
ואבא תמיד צודק

זה תורשתי, הוא אמר
על-אף שאיש במשפחה
לא מת מהתקף לב

בגיל ארבעים ושתיים

היה את זה שחטף
בגיל ארבעים ושתיים
שטף דם במוח

אבל היה מהצד של אמא

אבל אנחנו לא יודעים עד כמה אבא צדק בעניין הגיל, ואת המתח מפיגים חלקית השורה האחרונה ההומוריסטית ושם השיר שהוא אחת האמרות הידועות  מ”מדריך הטרמפיסט לגלקסיה”:

לספר מאפיינים ייחודיים:
הוא אינו מנוקד, שם הספר ושמה של המחברת מובאים בשלוש השפות הרשמיות של ישראל:

זכויות היוצרים הן לא © Copyright רגיל, אלא Creative Commons:

אני חוזרת אל פרסום חמשת שירי אלה נובק ב”יקום תרבות” בשנת 2013.

השוואה ביניהם לנוסח של הספר מאפשרת תצפית נדירה על עבודת העריכה.

ראויות לקריאה מעמיקה שלוש יצירות ניסיוניות: מחזה במערכה אחת (“בעל הבית בא לבית“), מחזה בשש מערכות (“חמוץ“) ו”קניון רוחני – שירה סקנדינבית חדשה“.

ולסיום, הנה השיר האחרון של הספר – בעמוד 53:

הלב שלי קבור בכִּכָּר הַמּוֹשָׁבוֹת

הלב שלי קבור בכִּכָּר הַמּוֹשָׁבוֹת
במעבר התת קרקעי שרון סיפר עליו
בערב בּוֹ ישבנו על המדרכה הַמְּלֻכְלֶכֶת
ליד הספסל שלא יכול היה להכיל את כולנו.

סביבנו רעמו התותחים
אנשים נפלו ממרפסות ופוּנוּ באלונקות
ואנחנו לעסנו מסטיק וישבנו צפופים
כי הרגליים שלנו היו קרות.

בשלוש לפנות בוקר נשברתי
וערקתי הביתה במונית קו ארבע
אתם עוד המשכתם לשבת
נאמנים עד העצם לפלוגה.

הלכתם רק כשזרחה השמש
אחרי שגמרתם לחפור בכפיות
בור שיהיה רחב מספיק
כדי לקבור את הלב שלי בכִּכָּר הַמּוֹשָׁבוֹת.

זהו שיר רב-עוצמה המשלב דמיון, הומור אפל, תחושת ביחד, היות לחוד, חיים-מוות-חיים והוא מזכיר במעגליותו את השיר “תנין“.
כשהופכים דף נגלה עוד משהו: שורה אנכית בשולי העמוד הלא ממוספר, שאין לה זכר בתוכן העניינים, אך היא חכמה ופראית, הורסת ובונה – לרוח הספר נאמנה:

2 תגובות

  1. כה נהניתי לקרוא; כרגיל הרשימות של חגית (שרק נראות בעלות נימה של ‘אגב אורחא’) מכילות הרבה ומעוררות מחשבה. השירים המצוטטים הם שירים והם מצאו להם דרך לליבי.
    צדוק

  2. רשימה המעבירה את רוח הספר וכנראה גם את רוחה (הרפה אך המטריד*) של ההוצאה.
    אהבתי במיוחד: “”בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות….” (יעקב שבתאי, סוף דבר).
    אני שומעת פעמון אזהרה: הספר אינו תמים כלל. בין דפיו, כמו הברחשים המאוירים המעופפים במקומות אקראיים, אורבים הפחד והמוות.”

    *רק למי שלא הבין “הרפה אך המטריד” כברחש ותו לא.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − שמונה עשרה =