מאת משה מנשהוף

בארבעה במאי 2016 ייפתח בטהרן יריד הספרים הבינלאומי ה-29, שיימשך עד ה-14 במאי ונושא את הלוגו: “מחר יהיה מאוחר מכדי לקרוא”. יש הטוענים כי יריד הספרים הזה, שהוא מהגדולים בעולם, הוא גם יריד הספרים בעל ההשפעה הגדולה ביותר במזרח התיכון. האומנם?

לצורך השוואה, מבחינת מספר המדינות המשתתפות בו יריד זה איננו גדול יותר מיריד הספרים הבינלאומי בירושלים. ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים משתתפות בממוצע 40-35 מדינות, ואילו בטהרן ישתתפו השנה 36 מדינות.

השנה משתתפות ביריד המדינות הבאות: אוגנדה, אוסטרליה, אזרבייג’ן, איטליה, אפגניסטן, ארגנטינה, ארמניה, בוסניה-הרצגובינה, בלגיה, גיאורגיה, גרמניה, הולנד, הוותיקן, טג’יקיסטן, טורקיה, טנזניה,  יפן, כווית, לבנון, מונטנגרו, מקסיקו, ניגריה, סין, עמאן, ערב הסעודית, פולין, פינלנד, צרפת, קובה, קנדה, קניה, קפריסין, תוניסיה. רוסיה היא אורחת הכבוד של היריד השנה.

לתואר יריד הספרים החשוב או הגדול ביותר במזה”ת ראוי אולי יריד הספרים הבינלאומי בקהיר, אשר נוסד עוד בשנת 1969, ובשנת 2006 היה השני בגודלו בעולם לאחר יריד הספרים של פרנקפורט. לאביב הערבי יש השלכות גם על מעמדו של יריד זה.

עם זאת, אין ספק שיריד הספרים הבינלאומי של טהרן הוא אירוע מרכזי בתעשיית המו”לות האיראנית, ומקור הכנסה חשוב לתעשיית הספרים המקומית. ובכלל − מדובר באירוע תרבותי חשוב בציבוריות האיראנית.

היריד הוא אתגר לשלטונות האיראניים. מצד אחד הם רוצים מאוד להציג את עצמם כמובילי תרבות באזור ולהיענות לצמא הגדול של העם האיראני לספרות, ומצד שני הם חוששים מההשלכות הלא רצויות שעלולות להיות מבחינתם למגע חופשי של העם האיראני עם אנשים מרחבי העולם, והם מנסים לפעול ולתמרן בין האינטרסים המנוגדים האלה.

במשחק העדין הזה, איזון בין שני האינטרסים, השלטונות אחראים על היריד − הם אלה שמקצים דוכנים והם אלה שמפקחים אילו ספרים יוצגו ויימכרו בו. בעבר התקיים היריד במקום מרכזי בטהרן. ההתלהבות של הציבור מהמגע עם הסופרים, וההתגודדויות סביב הסופרים הזרים הפריעו ככל הנראה לשלטונות, ועל כן בזמן אחמדינז’אד הועבר היריד אל מחוץ לטהרן, לאזור שנקרא “עיר השמש”, הממוקם  על כביש מהיר בשם כביש המפרץ הפרסי באזור קבר ח’ומייני.

למרות הרחקתו של היריד ממרכז טהרן, הוא נותר אירוע תרבותי חשוב, ונשיא איראן ואנשים רמי דרג אחרים מבקרים בו. היריד מושך אליו גם את ההמונים הצמאים לספרים ולמגע עם זרים.

מצב המו”לות באיראן: ספרים מצונזרים לצד בלתי מאושרים

יש פרסומים המדברים על 77,000 כותרים שראו אור באיראן בשנה האחרונה. באיראן פועלות הוצאות ספרים בעלות רישיון ממשלתי, ועל פי נתונים רשמיים רק 600 מתוך 8,250 הוצאות ספרים בעלות רישיון פעילות באופן סדיר. כל ספר צריך לקבל את אישור הצנזורה לפני יציאתו לאור. עם זאת, ספרים רבים רואים אור בלי שעברו צנזורה. סטודנט איראני שדיברתי איתו סיפר שנדרש לקנות כעשרים ספרים כאלה לצורך לימודיו. איראנים אחרים סיפרו לי שאפשר למצוא ולרכוש את הספרים האלה מרוכלים ברחובות, אבל לא בחנויות ממוסדות. עוד סיפר לי, כי יש להם דרישה גדולה. ברחוב אנקלאב (המהפכה) שליד אוניברסיטת טהרן, רחוב מרכזי של חנויות ספרים, נמכרים ספרים מאושרים בחנויות הרשמיות, ולצדן מוכרים רוכלים ספרים שאינם מאושרים (בעבר הם היו בכריכה לבנה אך היום אפשר למצוא אותם גם בכריכה רגילה).

הצנזורה באיראן: ללא עדות, ללא “שיכר”

איראן חתומה על אמנות בינלאומיות לחופש הביטוי, ולכן השלטונות אינם יכולים להודות בגלוי בהפעלת צנזורה. במקום המושג הזה, הם משתמשים במילה “בחינה”.

המו”לים צריכים להעביר למחלקת הספר את ההגהה האחרונה ל”בחינה”, וזו מחליטה אילו תיקונים יוכנסו בספרים. ההודעה על התיקונים שיש להכניס נשלחת על נייר ללא לוגו רשמי או נמסרת בעל פה, כדי לא להשאיר עדות כתובה לקיומה של צנזורה.

בשנת 1988 עברה במג’לס החלטה שבה פורטו התנאים שעל פיהם ספר אינו  ראוי לדפוס: אם הספר פוגע ביסודות הדת, אם הוא מפיץ זנות והשחתה מוסרית, אם יש בו משום התקוממות נגד הרפובליקה האסלאמית, אם הוא מקדם רעיונות של כתות ושל קבוצות שליליות הפועלות בניגוד לחוק, אם הוא מעודד את המונרכיה, הדיקטטורה והאימפריאליזם, אם הוא מסכסך  בין קבוצות אתניות שונות באיראן, אם הוא מלגלג על הגאווה הלאומית ועל הרוח הפטריוטית ומחליש אותן.

בשנים האחרונות אפשר להבחין בהקשחת עמדות בצנזורה. דוברים רשמיים אמרו שאין אישור להוציא ספרים שבהם מופיעה למשל המילה שיכר (זהו איסור מגוחך כי יש בו כדי לאסור על חלק נכבד מהספרות הפרסית הקלאסית, בין השאר על השירה הרוויה שיכר של המשוררים חאפז, ואפילו רוּמי). מדיניות זו גורמת לכך שספרים של סופרים איראניים המתגוררים באיראן רואים אור בחו”ל, בעיקר בגרמניה ובצרפת, אך לא באיראן. למשל, ספרו של מחמוד דולת-אבאדי, “שקיעת הקולונל” (שתורגם גם לעברית).

זכויות יוצרים באיראן: כל אחד יכול

איראן מעולם לא חתמה על אמנות בינלאומיות לזכויות יוצרים, ולכן כל אחד יכול לתרגם ולהפיץ ספרים בלי לקנות זכויות ולשלם תגמולים. כתוצאה מכך יוצאים לפעמים, בה בעת, תרגומים שונים של יצירה אחת. הסופרת דורית רביניאן התפלאה לגלות שספרה “סמטת השקדיות בעומריג’אן” תורגם לפרסית בלי לבקש את אישורה ובלי לרכוש זכויות, ותוך שימוש בכריכה של המהדורה האמריקאית של הספר.

איראנים ביריד הספרים בפרנקפורט

כשאני משתתף בירידי ספרים בחו”ל אני פוגש איראנים רבים ומשוחח איתם. בדרך כלל אני מציג את עצמי בפרסית ואומר בגילוי לב שאני יהודי שנולד באיראן ועלה לישראל, וכמעט תמיד השיחה איתם לבבית, נעימה ופתוחה. הם מגלים סקרנות רבה כלפי ישראל ורוצים להראות שהם אנשי תרבות ולהתנער מהתדמית שדבקה בהם בתקשורת המערבית.

ביריד הספרים הבינלאומי האחרון בפרנקפורט כמה איראנים (מו”לים ואנשי ספרות) אפילו הגיעו לביתן הישראלי. ביניהם היו שני סוציולוגים השוהים בגרמניה לצורך פוסט דוקטורט. הם באו בכוונה לשוחח עם ישראלים ושמחו שפגשו מישהו שדובר את שפתם. היה להם ידע מרשים על המרקם החברתי של ישראל, שאלותיהם נגעו באפליית המזרחיים והשיחה התגלגלה והגיעה אף לנשיא לשעבר קצב. הם תהו איך ייתכן שבישראל מעמידים נשיא למשפט וכולאים אותו. השבתי להם שזהו ביטוי לדמוקרטיה ושנבחר ציבור במשטר דמוקרטי איננו מעל החוק. דברים אלה העלו אצלם מחשבות שאותן לא הסתירו ממני.

לאיראנים שהגיעו כדי להציג ולהופיע ביריד פרנקפורט השנה נכונה אכזבה. שלטונות איראן ביטלו ברגע האחרון את ההשתתפות ביריד, כמחאה על כך שהגרמנים הזמינו את סלמאן רושדי להרצות בו. שוחחתי עם הרבה סופרים ומו”לים איראניים שנאלצו להסתובב ביריד בחוסר מעש. היו שאמרו לי: תכתוב על זה משהו. אתה יכול לכתוב ואנחנו לא.

ראו עוד:

אתר היריד: http://www.tibf.ir/en

2 תגובות

  1. תודה משה, על מאמר מאלף ביותר, על תרבות ומדינה שאנחנו רגילים לחשוב עליהם בתור ״השטן הגדול״ (או שמא הקטן?).
    משעשע איך האיראנים עוקפים אמנות שהם חתומים עליהם. לא כל כך משעשע בהקשר של ההסכם האחרון בענין הגרעין. נקווה שישגיחו עליהם קצת (הרבה) יותר טוב מאשר בענין אמנות חופש הביטוי.
    חבל על האיראנים שהביאו על עצמם שלטון כזה, וכמובן גם חבל עלינו, שבמקום לקיים קשרי ידידות כפי שהיו הרבה שנים, הם עכשיו אויבינו.

  2. תודה מאמר מרתק לא ידעתי שאירן חתומה על האמנה הבינלאומית לשמירה על חופש הביטוי…יש בזה אבסורד ונהניתי לשמוע על הסטודנטים שרוכשים ספרים בהוצאות פרטיות שמופצים על ידי הרוכלים ברחובות…גם בישראל יש מגמה כזו של ספרי רחוב בהוצאות פרטיות שחומקים מתחת לרדארים של הרשויות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − 20 =