צילוםנ : דובי צ’יזיק

הפרזיט – הצגה בתיאטרון “קרוב”

מאת אלי אשד

טריילר

ורה ברזק-שניידר, כותבת צעירה ומוכשרת, יצרה מחזה על נושא קשה ביותר – על עולם שאינו מוכר לה אישית, שכן היא הגיעה לארץ בגיל צעיר ביותר – אבל מוכר בהחלט לבני משפחתה. מדובר בעולם של ברית המועצות הקומוניסטית הטוטליטרית. כיום נראה עולם זה כשייך ליקום אחר, אבל פעם החברה המתוארת בו איימה להתפשט על פני כל העולם. החברה בעולם הזה מורכבת מאנשים כנועים ואדישים ובו בזמן משגיחים זה על זה. חברה של אנשים משועממים שקוראים באדישות את עיתון הפרבדה על שיא חקלאי חדש (ולרוב בדיוני) ובטוחים שהמדינה תדאג להם עד מותם, ולכן עליהם לשרת אותה בנאמנות.

צילום :– לי שלייכמן

ברזק-שניידר מציגה את החברה הזאת בראש ובראשונה דרך משפטו של המשורר יוסיף ברודסקי.

ברודסקי היה משורר מוכשר ומרדן שנשפט, נאסר, הוכרז כחולה נפש וגורש לבסוף מברית המועצות. הוא היגר לארצות הברית, קיבל את פרס נובל לספרות ומת בצעירותו. הוא זכה להכרה כאחד מגדולי המשוררים בעולם. (ועורך השירה הראשון של “יקום תרבות”, גיורא לשם, תרגם יצירות שונות שלו לעברית).

ההצגה “הפרזיט” מתארת את משפטו של יוסף ברודסקי שהתנהל בשנת 1964 בעוון “פרזיטיות”, כיוון שעבודתו כמשורר נחשבה לתרומה לא מספקת למדינה. המשפט של ברודסקי מעלה את הדיון על אודות מקומו של האמן בחברה, ועל היחסים שבין אידאולוגיית המשטר לבין חופש המחשבה והביטוי של האינדווידואל.

הפרזיט הוא קולאז’ תיאטרלי העוסק בחיי האזרחים בברית המועצות הקומוניסטית. שפת העבודה היא רב גונית, ומשלבת אלמנטים של תיאטרון חזותי ופרפורמנס.

המופע בנוי מטקסטים אישיים, ספרותיים ודוקומנטריים, המתארים את  חיי הפרט במקום שבו המדינה היא מעל לכול. לראשונה אנו נתקלים ב”הומו סויביטיקוס”, אותם אנשים חיוורים ואדישי פנים, שדומה שהם מתנהגים והולכים בדרך אחידה לגמרי, וכיום ייראו יוצאים מהכלל בעולם שבו האינדיבידואליות היא לכאורה הכול.

תסריטאית ובימוי: ורה ברזק שניידר
שחקנים: אוריין גליקסברג פרתם, דורין מנדל, יואב סדובסקי, רחלי אנקור
עיצוב חלל ותלבושות: עדי ברודסלי ואורליאן פיק

ייעוץ דרמטורגי: נעמה ברמן
עריכת סאונד: יונתן גליקסברג

עיצוב תאורה: רונן בכר

אנימציה: אשר שוורץ ואוריה בן חיים (מכללת ספיר)

להלן ראיון עם המחזאית הצעירה והמוכשרת, ורה ברזק-שניידר

ורה ברזק-שניידר (1987, רוסיה) היא אמנית בין תחומית, המתעסקת בתיאטרון חזותי, מיצג, אנימציה והשילוב ביניהם. בין עבודותיה: “סילביה”, שזכתה במקום הראשון בתחרות המיצגים של האוניברסיטה העברית 2011, עלתה בפסטיבל “קולה של המילה” ו”חמשושלים”. “קורבן סחר”, סרט אנימציה קצר אשר עלה בפסטיבלים בארץ (חיפה, סרטי נשים רחובות, אפוס) ובעולם (גרמניה, אוסטריה, ארה”ב, סין וארמניה). “התעוררות שווא”, עבודת הפינאלה שעלתה בפסטיבל “קליפה אדומה” 2013. “אורח זר”, עבודת תיאטרון מיצג חזותית שעלתה בבכורה בפסטיבל עכו 2013 וממשיכה להיות מוצגת בתל אביב וברחבי הארץ.

אלי: מדוע דווקא ברודסקי הוא הדמות הראשית במחזה? למה לא נניח סולז’ניצין או דמות אחרת?

ורה: “הסיפור על משפטו של יוסף ברודסקי היה אחת מנקודות ההתחלה של ההצגה, אחת מההשראות הראשונות שלה. שמעתי אותו מפי אבי עוד בגיל צעיר, וכל כמה שנים הוא היה מצטט לי את ברודסקי שכנשאל מה המקצוע שלו, ענה “אני משורר”, וכשנשאל מי הציב אותו בין שורות המשוררים ענה “מי הציב אותי בין שורות בני האדם?” לקח לסיפור הזה מעל חמש-עשרה שנים להבשיל לכדי השראה להצגה, וזה קרה כשהתחלתי להרגיש שהמשפט של ברודסקי רלוונטי גם לחיינו כיום.

“אכן, כשהתחלתי את המחקר על אודות דיסידנטים בברית המועצות נתקלתי בדמויות שניהלו מאבק פוליטי-ספרותי מובהק כגון אלכסנדר סולז’ניצין וולדימיר בוקובסקי. אבל עדיין ברודסקי היה עבורי הציר המרכזי של ההצגה. זאת, מפני שחשתי שהוא מייצג דבר-מה רחב יותר מהתנגדות פוליטית – הוא מייצג את חופש המחשבה של האדם. הוא מציג תמונה רחבה יותר על היחסים בין הממשל לבין האינדווידואל המתעקש לחשוב בצורה עצמאית ולבטא את עולמו הפנימי, כשהמשטר רוצה להפוך את כל בני האדם לדומים ולחסרי דעה עצמאית. אני חושבת שזה מאפשר הזדהות לטווח רחב יותר של בני אדם – חושבים, יצירתיים – ולא רק פעילים פוליטיים (ברודסקי אגב מעולם לא הציג את עצמו כאדם פוליטי, אלא כמשורר שכל תפקידו הוא לכתוב היטב)”.

אלי: איך בוצע התחקיר?

ורה: “התחקיר התחיל משיחות אישיות עם בני משפחה ומכרים, שגדלו וחיו בברית המועצות. מהם למדתי על הווי החיים היומיומי, סיפורים קטנים אך גדולים על שגרת חיי האדם במציאות ההיא. אחד מהסיפורים הללו הוא סיפורה של סבתי. אביה נלקח בלילה על ידי המשטרה החשאית כשהייתה ילדה צעירה. היא שתקה ולא סיפרה על כך לחברי כיתתה, עד שלבסוף נשברה והתחילה לבכות – והסוד התגלה. ולפתע עוד ילדה ועוד ילד גילו כי גם את אבא או אימא שלהם לקחו בלילה. זה סיפור מצמרר, בעל ערך אנושי עצום מבחינתי.

“במקביל לכך הייתה קריאה נרחבת של טקסטים ספרותיים ודוקומנטריים. אחת מדמויות המפתח במחקר שלי הייתה ולדימיר בוקובסקי, ששימש השראה רבה לעבודה, למרות שהטקסטים שלו לא נכנסו לבסוף למחזה. דרכו למשל הגעתי לכל הנושא של הסוג המיוחד של סכיזופרניה, שהומצא במוסקבה כדי לאבחן ולאשפז בכפייה את מתנגדי המשטר.

צילום :– לי שלייכמן

“בדרך כלל הייתי מגיעה דרך טקסט אחד לעוד טקסטים רבים אחרים. קראתי על ההיסטוריה של הקומוניזם מהמהפכה, דרך לנין, סטאלין וחרושוב, וגיליתי כי לכל תקופת שלטון היו מאפיינים משלה. נוסף על כך קראתי פרוזה של סופרים מן התקופה כגון פלטונוב, בולגקוב, סולז’ניצין, וגם סופרים מערביים שעסקו בקומוניזם כגון קסטלר, האקסלי, סילונה ואפילו מילן קונדרה בדרכו. הדברים שקסמו לי ולכן גם נכנסו לעבודה, הם דווקא סיפורי ילדים כמו למשל “הערדל” מאת מיכאיל פלייצקובסקי או הסיפור הכמעט מיתי וספק אמיתי של הילד פבליק מורוזוב, שבהם מצאתי משהו אותנטי על איך זה היה לגדול כילד בברית המועצות. המשכתי גם לפרטים קטנים יותר כמו מוזיקה מן התקופה, ידיעות חדשותיות, או אפילו בדיחות סובייטיות.

“ציר מרכזי נוסף היה כמובן חייו של יוסף ברודסקי – שכבר מן ההתחלה מרד במוסכמות כשפרש מהלימודים בכיתה ח’ והחל לעבוד בכל מיני עבודות, כתב שירים ותרגם שירה משפות שלא הכיר, סירב להצטרף לארגון הכותבים הצעירים ופרסם את שיריו בגיליונות בהדפסה ביתית שחולקו במחתרת. וכמובן תמליל משפטו של ברודסקי משנת 1964 היה כבר מההתחלה אחת מאבני היסוד של העבודה, שכן ראיתי בו מסמך היסטורי ואנושי מרתק”.

צילום :– לי שלייכמן

אלי: בסיומה של העבודה, האם את חשה כעת משיכה או דחייה כלפי ברית המועצות הקומוניסטית

ורה “אין ספק שאני מרגישה משיכה ראשונית לברית המועצות, ולו בגלל איזו תחושת שורשים ונוסטלגיה משפחתית.. זה מין מהלך של התפקחות מחלום – יש משהו קסום ואטרקטיבי באידיליה של מדינה המתקיימת בשוויון מוחלט בין כל אזרחיה, המוני אדם שחוברים יחד לבנות עתיד טוב יותר לאנושות. אני חושבת שאידיאליזציה מהסוג הזה קיימת בצורה כזו או אחרת בכל היסטוריה של כל מדינה, והרגע שבו האידאולוגיה פוגשת מציאות זה הרגע שעניין אותי. הרגע שבו אדם בוחר להעמיק את ההסתכלות שלו לתוך המציאות ולהפעיל מחשבה עצמאית.

“יש לי משיכה לרוח האדם שמתעלה ונחשפת פעם אחר פעם בסיפורים של ברית המועצות הקומוניסטית, ואולי לא הייתה יכולה להיחשף ללא מעשי הזוועה והדיכוי. אז המשיכה הזו הולכת בד בבד עם הסלידה מהעוול והדיכוי שנעשה להמוני בני אדם – ברמות פיזיות ונפשיות. נגעתי בנושא הזה דרך ברית המועצות הקומוניסטית כי זה הסיפור שלי, אבל אני יודעת שאפשר היה לגעת בו דרך עוד סיפורים רבים ממקומות וזמנים שונים אז וגם היום”.

הצגה נוספת של “הפרזיט” תתקיים ב-7.6 בתיאטרון “קרוב”, בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. מומלץ מאוד ללכת ולטעום משהו מטעמם של חיים ביקום אחר – היקום הטוטליטארי.

כתובת המייל של ורה ברזק-שניידר : veronic99@gmail.com

4 תגובות

  1. מעניינת העובדה שהמחזאית יצאה לתאר עולם שאינו מוכר לה כלל ושבעצם הפסיק להתקיים בקטנותה בפרטי פרטים מדוייקים.אנימכיר רק עוד ניסיון אחד כזה מהספרות והעבריתהחדשה: ספר של ניר ברעם”אנשים טובים” מ-2010 שתיאר גם הוא את החברה הקומוניסטית בפרטי פרטים לאחר מחקר היסטורי של אדם שלא חווה אותה כלל.

  2. Less Than One by Joseph Brodsky זהו קובץ המסות של יוסף ברודסקי ויש בו הרבה על השקפת עולמו,יחסו למשוררים אחרים,מקורות השראה ועל ילדותו.משורר גדול וגם מסאי מרתק
    היה טוב אם היה מתרגם לעברית

  3. גיורא לשם ז”ל שהיה ממייסדי “יקום תרבות” ועורך השירה הראשון שלו ,הוא זה שתירגם קובץ מסות של ברודסקי לעברית בשם” מנוסה מביזנטיון : מסות / (תל אביב : ספרית פועלים, תשנ”ב 1992*.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה − 7 =