"סיבה לצאת" – השקט הפנימי לא תלוי ברעשי רקע

"סיבה לצאת" \ רות אלוני-לביא (עריכה: הדס גלעד, הוצאת "פרדס", 2016)

כריכת "סיבה לצאת". ציור: אלחנן אלוני ז"ל (אביה של המשוררת)

מאת ורד זינגר

מהקומה השנייה שלימיני, כחמישה-עשר מטרים ממקום מושבי ברגע זה, נזרקים בזה אחר זה גושי בטון, חלקי מטבח, דלתות ומשקופים. הם נזרקים כמות שהם מהקומה השנייה עד רצפת החצר, ללא "שרוול" וללא עגלה. לשם יציקת היסודות נהרסה אתמול החומה שבחצרי הקדמית, ובקרוב תיעקר לא רק החומה האחורית אלא גם ייחרץ קיר בסלון, שמאחוריו ניצבת פינת הלמידה של בתי. הנערה נמצאת בעיצומן של בחינות הבגרות. הרעש והאבק נקשרים למחשבות מטרידות – איך נזיז ולאן וכמה זמן ולמה. זה יכול לקבל בקלות צורה של עננים כבדים בעלי פוטנציאל המְטרה – אבל באותה הקלות בדיוק להתפזר באחת ולחשוף אור בהיר ונעים ומזג אוויר נוח.

ידוע שאנשים הגיעו להארה דווקא בתנאים פיזיים קשים, תנאים שביחס אליהם החורבן בזעיר אנפין הזה הוא גן עדן בל יתואר. ספרים על בודהיזם, ובכלל ספרי ניו אייג' – גילוי נאות: מעל המיטה יש לי מדף ספרים ובו ניצבים אך ורק ספרים המשתייכים לסוגה הזאת – מרבים לתאר אנשים שעברו הארה דווקא בתנאי עינויים קשים. למרות כל מה שעברו על בשרם − הרעבה, כוויות, הצלפות ותליות – הם לא איבדו את השלווה הפנימית, ולאחר השחרור אף התברר שלא סבלו מפוסט-טראומה, וגם לא מטינה או מכעס.

הסוד שלהם הוא כמובן די פשוט: הם הבינו זה מכבר שמקור הסבל נעוץ במחשבות שלהם. הם מושלים במחשבות שלהם כמו שמשה משל בגלי הים – אלה לימין ואלה לשמאל. הקרקעית החשופה, החפה ממים, היא המקום השקט, היא גן העדן האבוד, היא ההווה, היא יהוה, היא המקום שאליו חותרות כל הדתות, גם אלו שבשלב מסוים קיבלו תפנית חדה שמאלה או ימינה. במקום הזה הכול יפה ומדויק ונכון ויציב. במקום הזה אין "עשו לי" ואין "לקחו לי" ואין "למה לי" ו"למה אני" או "למה היא מתנהגת כך ולא אחרת". במקום הזה יש רק שפירית שקופה:


רות אלוני-לביא (ילידת 1963, נולדה בקריית ביאליק, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת ברעננה) אכן מודטת מדי יום, מחפשת תשובות בבודהיזם (נוסף על היותה פיזיקאית), ואף רצה למרחקים ארוכים (הלכה למעשה). זהו ספרה הראשון, וכולו שירת "יש" שנראה שנוצרה בזמן שהסיטה את המחשבות כדי לגלות את יופייה של המציאות החפה ממקור הסבל עלי אדמות – זמזום המחשבות. השיר שלמעלה הוא הפותח את הספר ואת השער "עד לירוק הבהיר של הנשמה", שכמו שאר השערים בספר ("פנימיות", "צליל הרצון הטוב" ו"כל עוד") מטפל, בכל פעם מזווית ראייה אחרת ולשם עניין אחר (טיפול באם חולה, כתיבת שיר או הנאה ממראה השמים), בחשיפת ה"יש" הזה, הבוהק להרף עין.

הבית הראשון בשיר שלפנינו חוטא בעיניי לבית השני, המדויק, שהרי אותה התרכזות רבת הוד ויופי בשפירית השקופה לא הייתה מתאפשרת לולא הייתה הכותבת מסלקת את המחשבה, ולא חושפת "מחשבה חדשה \ בתוך האבק". כי מה שבוהק פתאום איננו המחשבה, אלא דווקא היעדרה. האבק הוא המחשבות, הזמזום, הוויכוח העקר עם המציאות – לטוב (אגו בשמים) או לרע (אגו קבור באדמה). גם אם המחשבה החדשה, הבוהקת היא נניח "הפסיקי לחשוב, הרפי" – עדיין מדובר במחשבה שיפוטית, לעומת הגילוי הנקי ממנה בבית השני, הנוצר ברגע של הרפיה.

השפירית השקופה, הפרושה, היא פוטנציאל האושר, אותו מצב שבבודהיזם נקרא סוקאה (בעברית, התרגום הנאמן ביותר למקור הוא המילה "נחת"), אותו שקט הפנימי שאיננו תולדה של נסיבות חיצוניות – תהיינה אשר תהיינה – אלא טמון בכל אחד מאיתנו למן הרגע שבו הגחנו לאוויר העולם. השקט הזה הולך ונסדק עם השנים, הנושאות עמן שלל של חוויות המולידות מחשבות, טרדות ושיפוטים פנימיים וחיצוניים.

השיר הבא מדייק הרבה יותר באשר לתהליך השחרור:

תיאור המחשבות המוטלות בערימות על אם הדרך מוצלח מאוד. מן הסתם הן מפריעות לתנועה. הן קשורות זו לזו כדבוקה אחת – מחשבה מולידה מחשבה, שיפוט מביא לשיפוט. מלאכת קציר המחשבות (והשלכתן) היא ללא ספק העבודה המאתגרת והמתגמלת מכולן – הרי רק בכוחה להביא את האושר, את השמחה בחלקנו. אין ספק כי כדאי להיפטר מהמחשבות, במיוחד על אם הדרך, שמן הסתם מובילה למקום טוב יותר, צלול ושקט. ואין גם ספק כי רק מישהו אחר, ולא הכותבת הקשורה אליהן ברשת של אמוציות, ישכיל להוציא מהן "לחם" (תובנה, ידיעה או גילוי). במצבן הנוכחי הן תופסות נפח ותו לא, והדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות איתן הוא אכן לדמות אותן לערימות – ופשוט להיפטר מהן ללא שמץ של אשמה.

זהו לא דבר של מה בכך:


אכן הלך הרוח הוא המחשבה, ואכן האפשרות ללכת ברוח נובעת מהיעדרה, ואכן בין שתי הצורות הללו יש רווח דק.

רות אלוני-לביא

רות אלוני-לביא (צילום מתוך עמוד הפייסבוק)

דרך טובה להיפטר מעומס המחשבות בדרך אל השקט הפנימי ואל האמונה בכך שהיקום בעדך, היא ההומור:


הנה הוא גם כאן:


ניכר שאלוני-לביא מיומנת בתהליכים מדידטיביים ופיזיקליים, ועם זאת כתיבתה חופשית, לא מהודקת ולא מתאמצת מדי. והיא רוויה לא רק בהומור היוצר תבונה, אלא גם בחשיפת המקור לאותו עומס רגשי. היא לא שוכחת שממחשבה – ורצוי קשה וכואבת ומסויטת, לא פשוט אמנם לאפות לחם, אבל פשוט גם פשוט לאפות שיר:


בשער השני, הקרוי "פנימית" (גם על שם המחלקה שבו מאושפזת אם הכותבת וגם, מן הסתם, על שום השורש הרגשי של הדברים) השירים ארוכים יותר, ויותר ממה שהם מתארים את הרפיית האחיזה במחשבות המתווכחות עם המציאות, הם מתעדים את הנוכחות שלהן, גם ברגע האמת.  כך בשיר הבא, שלא בכדי, בניגוד לרוב השירים בספר, נושא שֶם:


והנה תיעוד הנוכחות גם במבט רטרוספקטיבי, בשיר שכקודמו נושא גם הוא שם:


אם השירים בשער הזה עוסקים ברובם במות האב ובמחלת האם, הרי שהשער הבא, "קל ואפור", מכיל בעיקר שירים ארס פואטים. אך כאמור, כל אלה הם נושאי המיקרו. כמו בשערים הקודמים, גם הנושא הזה משרת את נושא המקרו – הדרך לנחת, לסוקאה, למהות המשוחררת ממתח ומטינה – היא-היא השלכת המחשבות:


השער הבא, "קל ואפר", מכיל תובנות מדודות ויפות, שנרקמו, כך נראה, ברגעי חסד שקטים, נטולי אותו זמזום תודעתי מתווכח:


השער האחרון, "כל עוד", מנסה להתכתב עם העתיד, מתוך רגיעה חמימה שהאופק ישנו תמיד וכמוהו גם השביל. השביל הזה מוביל, מן הסתם, לאם הדרך, שבשוליה נערמות אלומות של מחשבות. השביל הוא דימוי ששב וחוזר בשירים, והוא מואנש תדירות:


העובדה שרשימה זאת נכתבה, כאמור, בתנאי דחק − אבק וקולות נפץ – מעידה יותר מכול על איכותו של ספר הביכורים הזה ועל השקט הטהור העולה ממנו, שקט שבכוחו לעטוף את הקורא, אבל לא באופן הדוק מדי. כמו הניחוח העולה מן האדמה לאחר הגשם הראשון, כך עטף אותי הזוך המצפה אותו כשכבת הגנה. הנה כי כן, כנאמן לשמו, העניק לי לזמן-מה סיבה לצאת מהפנים המזמזם והרוטט לחוץ השקט בכל תנאי.

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון "בראש גדול" בכמה הוצאות ספרים, עורכת תוכן - אבל לא רק, עורכת שירה - ומבקרת בה, ולא רק אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך עידן חדש, שירה עם התגים , . קישור קבוע.

5 תגובות על "סיבה לצאת" – השקט הפנימי לא תלוי ברעשי רקע

  1. ורד יקרה, תודה על הטיול המעניין אל "עולם המחשבות" החושף אותנו אל המתודיקה המתבקשת שאפשר ורצוי "לאלף ולרסן את המחשבות" (מתוך משהו שכתבתי) זה משהו נלמד ונרכש. המדיטציות השונות הן הבסיס לשליטה על המחשבות, שלא אחת משתלטות על חיינו ובפועל אנו חיים בתוך המחשבות.

    * רות אלוני – לביא

    בִּקְצֵה הַיַּעַר
    גָּדוֹל כָּבֵד וְאַבָּהִי
    יוֹשֵׁב חִבּוּק.
    מְחַכֶּה שֶׁאֶתְכַּנֵּס בּוֹ
    וְאֶבְכֶּה.

    השיר הזה, לקח אותי רחוק רחוק. אל הקצה השחור, אל חושך השכיחה, אל כובד הָאַשְׁמָה , נלקחתי באחת אל המשמעות ולכוחה. בסך הכל חיבוק, החובק את סך היותנו.

    דבר נוסף. אזכור את הרשימה הזאת מאחר והיא גרמה לי לכתוב שיר לא קונבנציונאלי
    אם יקרה מצב ואפרסם אותו אי פעם תדעי שזה בזכותך. שם השיר: "מודטת"
    רשימה טובה החושפת יוצרת ראויה.

  2. מאת חגית מנדרובסקי:‏

    רשומה יפהפיה ורד, על ספרה המיוחד והכל-כך קטן-גדול של רותי המוכשרת. אהבתי מאוד את השירים, והתפעלתי מהיכולת של רותי לכתוב כל-כך הרבה בכל-כך מעט.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*