מאת אלי אשד

לאחרונה הזהיר סגן הרטכ”ל יאיר גולן מפני זרמים מסוכנים בחברה הישראלית, המזכירים את מה שקרה בגרמניה לפני התקופה הנאצית: “אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016. השואה, בעיניי, חייבת להביא אותנו להרהורים עמוקים בדבר טיבו של האדם. היא צריכה להביא אותנו להרהורים מעמיקים בדבר אחריותה של מנהיגות, ובדבר איכותה של חברה, והיא חייבת להוביל אותנו לחשיבה יסודית על איך אנחנו, כאן ועכשיו, נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה ובאלו שדומים להם. הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר; אין יותר קל ופשוט מלעורר חרדות ומלהלך אימים; אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות”.

דוגמה גרפית יוצאת מן הכלל לדבריו של סגן הרמטכ”ל נמצאת בספר “שטנה” מאת קובי ניב ועמוס בידרמן (הוצאת “טפר”, 2016).

“שטנה” הוא קובץ ציורים יוצא דופן בשפה העברית ובספרות העולמית בכלל. זהו קובץ איורים לקללות ולניבולי פה שקיבל כותב הקומיקס – הסטיריקן וחוקר הקולנוע קובי ניב – בתגובה לפוסט קצר שלו בפייסבוק.

קובי ניב התפרסם בעבר לא דווקא כחוקר וכמרצה על קולנוע כפי שהוא היום, אלא ככותב הקומיקסים הבוטים מאוד של דודו גבע בסדרות שהפכו לקלאסיות – ביניהן “יוסף”, עלילות פקיד אפור בתל אביב (שפורסמו בעיתון “העיר” התל אביבי), ו”אהלן ואסאלן”, סיפורים מחייהם של שני בלשים לא יוצלחים בשוק מחנה יהודה בירושלים (שפורסמו בעיתון “כל העיר” הירושלמי). סיפורים אלו, שכמה מהם כונסו בספרים,  הפכו לקלאסיקות שזכורות לכל מי שהיה כאן בשנות השמונים וקרא אותם.

פחות ידוע והרבה פחות זכור, אם כי לא פחות מרשים, הוא סיפור שחיבר ניב ואייר נועם נדב, בשם “עולמות של קפטין שוורץ“, ופורסם במגזין “כולנו” בשנות השמונים. מדובר בעלילות ילד עכשווי בעולמות פנטסטיים סטיריים בארץ הפילים, ארץ החכמים ובמערב הפרוע .זוהי סאטירה שחורה למדי שהייתה נקודת השיא של הקומיקס במגזין “כולנו” (אפשר לקרוא אותה כאן ב”יקום תרבות” בארבעה חלקים).

סיפורים אלו מאת קובי ניב – בשיתוף פעולה עם גבע ונדב – התאפיינו בסאטירה שחורה ולפעמים גסת רוח עד פורנוגרפית על אופיו של המין האנושי ועל השפל שאליו הוא מסוגל להגיע. אלא שיש להניח שגם קובי ניב לא העלה על דעתו שהוא יגיע למצב שבו מאות זרים גמורים לו – גם גברים וגם נשים, גם צעירים וגם זקנים – ינבלו את פיהם בעמוד הפייסבוק שלו ויאחלו לו  ולבני משפחתו את הייסורים האיומים ביותר, הכוללים אונס, מחלות ומוות. וכל זה למה? משום שבדף הפייסבוק שלו הציג ניב תמונה הלקוחה מדף ימני קיצוני. בתמונה נראו חיילי צה”ל חמושים בנשק, כשתפילין לראשם ולידיהם. ניב כתב בתגובה, שהתמונה של “הפגאנים המזוינים” שהועלתה בדף פייסבוק ימני קיצוני היא אכן מפחידה.

זמר ימני קיצוני בשם יואב אליאסי המכונה”הצל”, שלדף הפייסבוק שלו יש מאות אלפי עוקבים (אגב, “הצל” הופיע בתוכנית טלוויזיה שבה טען שכתוצאה מדברים שהוא כותב הוא ספג איומים על חייו, שעליהם דיווח למשטרה) הגדיר את ניב בתגובה כ”עוכר ישראל”, וקרא לעוקביו להגיב ולקרוא לפיטוריו של ניב ממקום עבודתו.

מאות מקוראיו הנאמנים והממושמעים של של אליאסי אכן עשו זאת:

במהרה נחת בעמוד הפייסבוק של ניב זרם של קללות וניבולי פה – חלקם מצחיקים וחלקם מפחידים ומזעזעים ביותר. ניב החליט לעשות מעשה: הוא לא מחק אותם, אלא נתן אותם לקריקטוריסט “הארץ”, עמוס בידרמן, שאייר אותם. התוצאה מונחת לפנינו בספר שאת הכסף עבורו גייס ניב בגיוס המונים – באתר הד-סטארט.

יש לציין כי זאת איננה הפעם הראשונה שמבול קללות כזה, הנוחת על אמן המזוהה כ”שמאלני”, הביא ליצירתה של יצירת אמנות:

השחקנית עינת ויצמן שחטפה מבול קללות דומה, יצרה על פיו הצגה בשם בושה: טוקבקים על תיאטרון, שהוצגה בתיאטרון תמונע. בהצגה הציגה את ההתקפות שחוותה ברשת החברתית לאחר הדברים שכתבה בזכות דיאלוג עם הצד הפלסטיני ובשל דעות שמאלניות שונות. היו אלו התקפות מתמשכות וארסיות, לא רק על דעותיה ועל אמנותה – אלא גם עליה, על אישיותה ועל משפחתה. כמה מהן היו גסויות לשמן, כמה מהן מנוסחות היטב – ומשום כך מאיימות ומפחידות פי כמה וכמה.

ובכן, בתוך תקופה קצרה יש לנו שתי יצירות מקבילות המתארות תופעה דומה: כמות גדולה של אנשים ה”מאחלים” את הדברים הגרועים ביותר האפשריים לאדם מסוים, וכל זאת בשל משהו שכתב.

עם זאת, בהערת אגב אפשר לטעון כנגד ניב, שהוא עצמו – יחד עם דודו  גבע – היה בין אלו שהכניסו ניבולי פה ושיח פורנוגרפי לתקשורת הציבורית באמצעות הקומיקסים שפרסם בשנות השמונים, ובכך יצר פתיחות לניבולי פה בתקשורת הציבורית – ובראשה הפייסבוק.

על פי מילון אבן שושן, “קללה” היא “מארה, גידוף וחירוף קשה. הבעת רצון שתבוא רעה על משהו, ההפך מ”ברכה”. הוויקיפדיה מוסיפה שקללה יכולה לכלול פנייה מפורשת לאל או למלאכיו, על מנת שירעו עם המקולל. דהיינו, יש לה משמעות כישופית. בתרבות האנושית, שימוש בקללה מעיד על אווירה עכורה, והוא בדרך כלל ביטוי ליריבות או לשנאה קשה. בתחומי מיסטיקה שונים אף מיוחס לה משקל רב. במקרא מיוחסת חשיבות רבה לברכות ולקללות, כבעלות כוח מאגי לשינוי המציאות, קל וחומר אם מספר רב של קללות מופנות כלפי אדם אחד.

חז”ל התייחסו בחומרה רבה כלפי מנבלי פה: “כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנום”.

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל”ג, עמוד א’

מה אפשר ללמוד מהתפרצויות ניבולי הפה והקללות הפורנוגרפיות נגד ניב? למען האמת, זאת משימה קשה. קשה מאוד לעיין בכל עמודי הספר המכיל שוב ושוב קללות כמו “שתחטוף סרטן ותמות בעינויים קשים”, שמגלים לאיזה תהומות יכולות השטנה והשנאה להביא אנשים מהישוב. למרות הציורים המצחיקים ובו בזמן האיומים של הקללות, יש בו גם הרבה פורנוגרפיה קשה.

יש הרבה ניבולי פה, שבו המנבלים מאחלים לניב עינויים שונים בידי אנשי דאע”ש. אבל מעניין שאין כאלו באשר לאנשי החיזבאללה. האם זה מעיד שהאיום על ישראל בדמות החיזבאללה ומנהיגו השייח נסראללה ירד מאוד בעיני הציבור הרחב? ייתכן שכך, וסביר להניח שאם ספר כזה היה מופיע לפני חמש שנים נניח, היו אנשי החיזבאללה תופסים בו מקום מרכזי יותר.

מקללות רבות אפשר ללמוד שהשמאל נחשב גרוע כמו או אף יותר מהנאצים, ועוד כהנה וכהנה – אבל נסתפק בזה.

הדבר המפחיד הוא שאם מאות אנשים מוכנים לקלל בצורה איומה כל כך מישהו בגלל אמירה יחסית לא מעליבה במיוחד כמו “פאגנים מזויינים”, מה הם יהיו נכונים לעשות נגד מישהו שיאמר משהו “מעליב” באמת?

ומה אנשים אחרים יהיו מוכנים לעשות נגד אותם מקללים? שהרי קללה באה משני הצדדים. אם קיללת מישהו בצורה איומה כל כך והשארת את שמך כמקלל, מה ימנע ממנו לקלל אותך בתגובה בצורה איומה לא פחות או יותר?

גרמניה הנאצית אכן עולה בזיכרון.

עוד דבר שאפשר ללמוד מהספר וגם מההצגה של עינת ויצמן – אין ספק שמי שניחן כישרון יצירתי תמיד יצור את הקללות האפקטיביות ביותר ש”יעלו” לאין ערוך על הקללות וניבולי הפה השגרתיים והסכמטיים. כך זה בספר של ניב ונדב, שהקללות החזקות ביותר באיור הן אלו שמנוסחות בצורה הטובה ביותר, וכך זה במחזה של עינת ויצמן. אני נזכר בטענותיו של המשורר והמכשף ייטס, שטען שהכשפים החזקים ביותר והלחשים החזקים ביותר שיבוטאו (ובכלל זה קללות) יכולים להיווצר רק בידי מי שיש לו כישרון שירי יצירתי, ולכן יכולת הביצוע הכישופית והנזק שיגרום תמיד תעלה על הקללה שיטיל מי שאין לו כישרון.

ראו גם:

דף הספר בהוצאת “טפר”

עמודים מתוך “שטנה”

קובי ניב מדבר על הפרויקט שלו

קובי ניב: “כך פייסבוק העלימה אותי”

קובי ניב :”כך הפכתי את האיומים והקללות של ‘האריות של הצל’ לספר הומוריסטי”

הסאטירה המיואשת של קובי ניב

וראו גם :

העולמות של קפטין שוורץ” מאת קובי ניב ונועם נדב

תגובה אחת

  1. אני חוזרת ומעיינת באיורים, ונמלאת הערכה לקובי ניב, שבמקום לשקוע ברגשות כגון פחד, שטנה, בהלה וייאוש, פנה לעמוס בידרמן ויצר מהלימון הרקוב הזה – הקללות – לימונדה צוננת לתפארת – ספר מצחיק ומקורי. אנשים כמוהו הם השראה מהלכת למשמעותה האמיתית של האמנות – המרת המציאות ומטעניה ליצירה בלתי-תלויה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + חמש עשרה =