ישו והברבור: מחזוריות קוסמית בשירי ו.ב. ייטס \ אמיר אור

ב-6 באפריל 2016 קיים אתר "יקום תרבות" אירוע ספרותי על המשורר האירי הידוע ו.ב. ייטס, מגדולי השירה העולמית של המאה ה-20. לפניכם הרצאה שנשא המשורר אמיר אור באירוע זה.

ההרצאה של אמיר אור על ייטס מוסרטת בידי יאיר בן חיים מאתר "חדרים" לשירה.

אמיר אור

ישו והברבור: מחזוריות קוסמית בשירי ו.ב. ייטס

אפתח את דבריי על ייטס ורעיונותיו בתרגומי לסונטה המפורסמת שלו "לֶדה והברבור". התרגום הוא מתוך "שירה אחת ודברים אחדים", אסופה של מבחר תרגומיי שתצא בסוף השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "לדה והברבור" דורש הקדמה קטנה: על פי המיתוס היווני האל זאוס מופיע בדמות ברבור אל לֶדה, אשת טינְדָרֶאוּס מלך ספרטה, ואונס אותה. היא מתעברת ומטילה שתי ביצים שמתוכן בוקעים פּוֹלידֶוְּ'קֶס והלנה היפה, שמלחמת טרויה עתידה לפרוץ בגללה. קודם לכן באותו לילה עצמו לֶדה מתעברת גם מבעלה, ומזרעו היא יולדת את קָסְטוֹר ואת קְלֵיטֶמְנֵסְטְרָה. מי שנרמזות בשיר הן הבנות, הלנה וקְלֵיטֶמְנֵסְטְרָה, שמעשיהן קבעו את גורלם של מלכים גיבורים. הלנה שנישאה למנלאוס מלך ספרטה, ברחה עם המאהב שלה, פאריס לטרויה, והיא כזכור הסיבה לפרוץ מלחמת טרויה; אחותה קְלֵיטֶמְנֵסְטְרָה נישאה לאֲגָמֶמנוֹן, אחיו של מנלאוס, ואחרי שאגממנון חזר מכיבוש טרויה, היא והמאהב שלה, איגיסתוס – רצחו אותו.

לֶדה והברבור

מַשַּׁב פִּתְאֹם: עוֹד מַכּוֹת כַּנְפֵי עֲנָק

עַל טַלְטֵלַת הַנַּעֲרָה, עֵת יְרֵכָהּ כֹּה תְּלֻטַּף

בַּקְּרוּמֵי שְׁחִיָּה כֵּהִים, עָרְפָּהּ בְּמַקּוֹרוֹ חָבַק

וְאֶת חָזָהּ חֲסַר הַיֶּשַׁע אֶל חָזוֹ אָכַף.

אֵיךְ בְּאֶצְבָּעוֹת קְלוּשׁוֹת תִּדְחֶה

אֶת הַהוֹד הַמְכֻנָּף שֶׁהִתִּיר אֶת יְרֵכֶיהָ?

אֵיךְ לֹא יָחוּשׁ הַגּוּף בַּלֹּבֶן הַגּוֹאֶה,

בִּפְעִימַת הַלֵּב הַזָּר שֶׁנָּח לוֹ מֵעָלֶיהָ?

רִטּוּט שֶׁל חֲלָצָיִם שָׁם לְעוֹלָם הֵבִיא

חוֹמָה נִשְׁבֶּרֶת, אֵשׁ בַּגַּג וּבִצְרִיחוֹ

וְאַגָמֶמְנוֹן מֵת.

כָּךְ נִלְכָּדָה,

מֻדְבֶּרֶת כָּךְ בְּדַם הָרוּחַ הַפִּרְאִי,

הַאִם לָבְשָׁה גַּם דַּעַת עִם כֹּחוֹ

בְּטֶרֶם מִמַּקּוֹר אָדִישׁ לָאָרֶץ נִשְׁמְטָה?

האל בשיר הזה הוא אל אנס, אבל אם במיתוס אין שום הסבר לאונס של לֶדה, אצל ייטס האל זורע, תרתי משמע, זרעי גורל ברחמה – וברחם העולם. לכל מעשה יש משמעות מרחיקת לכת ברשת הזיקות של היקום. בתוך האונס הזה מקופל עתיד של עידן שלם, ואתו גם יצירות היסוד של המערב, האיליאס והאודיסיאה. בסימבוליזם של ייטס אפשר לראות את לדה כסמל לאנושות, והשאלה "הַאִם לָבְשָׁה גַּם דַּעַת עִם כֹּחוֹ" של האל היא כמדומה השאלה שייטס מציב בפני התרבות.

השיר נכתב ב-1928 כשייטס כבר היה בן שישים, ויש בו איזו רוח של השלמה, אבל את תפיסת הגורל הזאת, גורל שרירותי, אלים, מוכתב מראש, ואדיש לגורל האדם אני רוצה לקחת כחוט רעיוני משיר זה אל שירו של ייטס "ההתגלות השנייה", שנכתב תשע שנים קודם, ושאתייחס אליו כאן יותר בהרחבה. אם "לדה והברבור" מדבר על הולדתה של התרבות וראשיתו של עידן, "ההתגלות השנייה" מדבר על סופם.

מהי "ההתגלות השנייה"? – את מאתיים השנים שלאחר מות ישו בילו הדורות הראשונים של הנוצרים בציפייה קדחתנית ל"פּארוּסִייה" – לשיבת המשיח ולקץ ההיסטוריה במלכות שדי. רק לאחר שהנוצרים התייאשו מ"משיח עכשיו" התחילה הנצרות להתמסד הן מבחינה רעיונית, והן מבחינה חברתית ומוסדית.  הפארוסייה, דהיינו "ביאת המשיח"  נדחתה יחד עם תרחישי האימה של אחרית הימים למועד לא ידוע, והפכה כר פורה לשירים דתיים ולחישוביהם של מחשבי קיצין כמו נוסטרדמוס ואחרים.

גם בתרבויות ללא תורת קץ רדיקלית כזו, ניתן להצביע על אופי שונה של המחשבה הדתית בהתאם לרקע האסכטולוגי שלהן. דתות שבהן תורת הקץ היא מרכזית ומפותחת הן לרוב דתות נבואיות, דתות שיוסדו בדרך של רפורמה רדיקלית עם בשורה חדשה, כמו דת זרתוסטרה, ואחריה היהדות, המניכיאיזם, הנצרות, והאסלאם. לעומת זאת דתות שאין להן תורת קץ או שהיא שולית בלבד, הן דתות מיסטיות. בדתות נבואיות האל פועל בתוך ההיסטוריה: העולם מתפרש כתהליך אלוהי, ובכלל זה המערכת הפולחנית עם אורח החיים "הנכון" ו"המוסרי" המתלווה אליה. לעומת זאת בדתות המיסטיות הדגש הוא על המימוש הדתי של הרגע; נקודת מבטן איננה היסטוריוסופית, ולכן גם אין חשיבות רבה לקץ ההיסטוריה.

מכלל תורות הקץ המגוונות שמציעה לנו התרבות האנושית לדורותיה אפשר להבחין בשני סיומים אפשריים:

1. שואה קוסמית (קטאקְליסְמה)

2. התמרה, שינוי למצב קיום אחר (טרנספורמציה)

על הסוג הראשון נמנים למשל ה"רגנארוק" – דמדומי האלים של הגרמאנים הקדומים. או בדומה להם, בקצהו השני של העולם, חיכו גם האצטקים לשואה הקוסמית, אבל עשו כל מה שיכלו כדי למנוע אותה. במיתוס האצטקי שואה כזו כבר קרתה ארבע פעמים – והשמש שלהם הייתה "השמש החמישית", כלומר שמש שקדמו לה ארבע שמתו. מבחינה דתית קורבנות האדם שלהם נועדו להזין בדם את השמש ולדחות כך את הקץ הצפוי.

כל זה נשמע רחוק מאוד, אבל לסוג הראשון  – לקטאקליסמה -  שייכים גם תרחישים מודרניים כמו חזות השואה האטומית  או נבואות הזעם האקולוגיות. לחבורה הזאת שייכת גם האסטרופיסיקה, שמנבאת את מות השמש, ובסופו של תהליך האנטרופיה (= כאוטיזציה של החומר) גם את מות היקום. האסטרופיסיקה אמנם דוחה את הקץ אבל מציגה אותו כבלתי נמנע וכסיום טבעי לכל הקומדיה האלוהית שבה מתקיימת האנושות לכמה דקות קוסמיות.

לכאורה נראה שעדיף להחזיק בתפיסות מן הסוג השני, החוזות טרנספורמציה של הקיום אך בפועל גם אלה אינן חוסכות מאתנו אפוקליפסה טראומאטית שרק אחריה יתחדש העולם. כאלה הם התרחישים שהציעו לנו בזו אחר זו דת זרתוסטרה, היהדות, הגנוסטיקה והנצרות. תורות טרנספורמציה כרוכות אמנם במאבק והתגברות על משבר ובבירור של הטוב מן הרע, אבל בסופו של דבר מביאים אלה קיום שלם יותר. גם בדגמים ספרותיים טרנספורמטיביים של המדע הבדיוני יש למעשה יישום חדשני של תורות הקץ העתיקות המלוות את תרבויות המזרח הקרוב ואירופה זה כשלושת אלפים שנה.  באסכטולוגיות האלה  יש לפחות 'סוף טוב' לכל האימה – מה שלא תמיד מובן מאליו.

תורת הקץ היהודית נוצרית היא שילוב של שני סוגי האפוקליפסות האלה – השואתית והטרנספורמטיבית. המסורת הזאת מתחילה בעצם מדת זרתוסטרה שבה למעשה נוצרה. בעקבות זרתוסטרה גם אצלנו ואצל הנוצרים גורלו של הרע נגזר כבר ברגע הבריאה. ההיסטוריה של העולם הובנה כהיסטוריה קדושה, שבה לעולמנו נועד תפקיד מרכזי במאבק האלוהי בין טוב ורע. אצל זרתוסטרה ההיסטוריה הזאת נמשכת עד תשעת אלפים שנה מיום הבריאה. אז יגיע המשיח, והמתים יקומו לתחייה ולמשפט. כוחות האור ינצחו, הרע יושלך מן העולם, ולאחר טיהור מוסרי ואקולוגי, העולם יתחדש והאנושות והטבע יעברו לקיום פיזי-רוחני שלם יותר. הסיפור בוודאי נשמע לכם מוכר מגלגוליו היהודיים והנוצריים. אבל מושגים אפוקליפטיים כמו "יום הדין", "חבלי משיח", השלכת הרע אל "החושך החיצון" הם מושגים זורואסטריים במקורם.

ב"התגלות השנייה", של ייטס הוא חוזה חזות קשה על העולם שלנו. השיבה שהמאמינים ממתינים לה היא התגלותו השנייה של ישו, שאיתה יגיע קץ העולם ותיקונו במלכות שדי. יום הדין מעורר רגשות של חרטה, חשבון נפש ואימה. או כמו שמבטיח למאמינים תומס מצ'לאנו ב"dies ire" המפורסם שלו שהפך לחלק מהמיסה הנוצרית –Quantus tremor est futurus!"  " – 'כמה אימה עתידה לבוא!". לאורך מאות שנים הפחד האפוקליפטי שימש כלי יעיל הן לכפיית כללים אתיים, והן לחיזוק השליטה הפוליטית של הדת. ציפיות למשפט האל וסוף העולם היו חלק מהמנגנון הפסיכולוגי של הפחדה שהופעל על המאמינים והועבר מדור לדור. הספר העיקרי והיסודי ששימש להפחדה הזאת היה "חזון יוחנן" שבברית החדשה, ואם תקראו אותו תקבלו את תמונת הקץ לפרטי פרטיה, ואגב, עם כל המרכיבים הזורואסטריים שהזכרתי.

בקצרה, על פי חזון יוחנן, באחרית הימים ישלוט באנושות הרוע, בדמותו של ה"מגה ת'ריון" כלומר 'החיה הגדולה'. רוב האנושות תיכנע אז לרוע, תישא את מספרה של החיה (666) ותישבע בשמה. אבל סוף טוב הכול טוב – בסופו של דבר ישו ישוב אל העולם ויגאל אותו.

בגרסתו של ייטס ישו לא סתם אמור לשוב ולהופיע, אלא כביכול כל סיפור חייו אמור לחזור עם האפיזודה של הלידה הקדושה, לידתו של המשיח בבית לחם. אולם הפעם הערש המתנדנד של ישו עם הלידה הצפויה, מעלות מתוך רוח היקום את האנטיכריסט, את היפוכו של ישו, ולמרבית הזוועה אצל ייטס לא המשיח ייוולד אז בבית לחם, אלא חיית הקץ, שאותה הוא מתאר כמפלצת הספינקס.

עוד כמה מושגים שצריך להכיר לפני שנכנסים לשיר: "האדון" הוא ישו, המשיח. ו"שיבת האדון" היא הפארוסייה, ההתגלות השנייה.

ה"סיבוב מתרחב" המוזכר בשיר הוא במשנתו של ייטס מחזור בן אלפיים שנה, שחוזר אל אותו מצב נתון בעולם בווריאציה חדשה. הדימוי הגיאומטרי הוא של ספירלה חרוטית. לשיטתו, שתי ספירלות כאלה שחגות זו בתוך זו, חרוט מול חרוט, יוצרות את הכוחות המניעים של העולם. אלה הם הכוחות הנגדיים והמשלימים של התשוקה ואי הסדר מזה, ושל האחדות והסדר מזה. כשהספירלה של הסדר והאחדות מתרחבת עד איבוד השליטה ומתפרקת, הספירלה של התשוקה ואי הסדר מצויה עדיין קרוב לנקודת המרכז שלה, בשיא כוחה.

רוח היקום: (Spiritus Mundi) לפי התיאוסופיה ולפי ייטס שהיה מושפע ממנה, זהו הזיכרון האוניברסלי, מעין תת מודע משותף המשמש גם כמוזה המעניקה למשורר ידע  של דימויים וסמלים. זה אגב בדיוק כמו אצל היוונים העתיקים – לפי הסיודוס המוזה היא בתה של אלת הזיכרון מנמוסינה. והמוזה אינה השראה אמנותית אלא היא אוצר של ידיעה.

כותרת השיר במקור היא  The Second Coming, אבל "הביאה השנייה" נשמע בעברית כמו משהו מיני ולכן לא תרגמתי כך. דחיתי גם אפשרויות אחרות כמו "ההגעה השנייה" או "ההתגלות השנייה" שאמנם חפות מההקשר המיני, אבל נותרות די אטומות לקורא העברי. המושג The Second Coming הוא מושג עשיר באסוציאציות ורגש דתי, מוכר ומובן מיידית לכל נוצרי, אבל הוא בלתי מובן בתרבות שלנו, ודורש הסבר. לכן פרסמתי בזמנו ב'הארץ' נוסח מוקדם של התרגום תחת הכותרת "שיבת המשיח" שהיא בהירה הרבה יותר לקורא העברי, אבל ההתלבטות נשארה, ובמחשבה נוספת חשבתי שגם בכותרת הבהירה הזו יש איזשהו הפסד של ניואנס פואטי, ושיניתי בגרסה החדשה ל"ההתגלות השנייה".

ההתגלות השנייה

חָג הַבַּז וְרוֹחֵף בְּסִבּוּב מִתְרַחֵב

כְּבָר קְרִיאַת הַבַּזְיָר לֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו;

כָּל דָּבָר מִתְפָּרֵק; צִיר תֵּבֵל מִתְמוֹטֵט;

הֶפְקֵר גָּמוּר עַל הַיְקוּם מִשְׁתַּלֵּט,

גַּל עָכוּר מִדָּמִים כְּבָר הֻתַּר, וּבַכֹּל

אָרְחוֹת יְשָׁרִים מַטְבִּיעַ תַּחְתָּיו;

כָּלְתָה אֱמוּנַת צַדִּיקִים וְאֵינֶנָּה,

אַךְ לֵב רְשָׁעִים בְּעֹז מְלַהֵט.

אֵין סָפֵק, בָּאָה עֵת לְגִלּוּי נְבוּאָה;

אֵין סָפֵק, בָּאָה עֵת הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה.

הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה! אַךְ הֻבְּעוּ הַמִּלִּים

וּכְבָר צֶלֶם אַדִּיר מִתּוֹךְ רוּחַ הַיְקוּם

אֶת מַבָּטִי טוֹרֵד: אֵי שָׁם בְּחוֹל מִדְבָּר

דְּמוּת שֶׁגּוּף אֲרִי לָהּ וְרֹאשָׁהּ אָדָם,

וּמַבָּטָהּ רֵיקָן וְאַכְזָרִי כַּשֶּׁמֶשׁ,

כְּרָעֶיהָ אַט תָּנִיעַ, וְעַל כָּל סְבִיבוֹתֶיהָ

עוֹפוֹת מִדְבָּר בְּנֵי־זַעַף יַטִּילוּ צֵל סְחַרְחַר.

שׁוּב חֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת, אַךְ עַתָּה יָדַעְתִּי:

הָיוּ לְבַלָּהָה אַלְפַּיִם שְׁנוֹת שְׁנַת־אֶבֶן

שֶׁמֵּרִבְצָן הִרְגִּיז פֹּה עֶרֶשׂ מִתְנַדְנֵד;

אֵיזוֹ חַיַּת אֵימִים, שֶׁשָּׁבָה שְׁעָתָהּ,

מִשְׂתָּרֶכֶת אֶל בֵּית־לֶחֶם, שָׁם לְהִוָּלֵד?

מה שקורה בשיר הוא נורא, כי נראה שהוא שולל מאתנו כל תקווה. נכון, אנחנו חושבים, הרוע משתלט על העולם, אבל עכשיו, כשכל כך רע, אין ספק שאלה חבלי משיח, ושהגיע זמן הישועה, כפי שניבאו כל הנבואות.

בְּלִי סָפֵק בָּאָה עֵת הִתְגַּלּוּת שֶׁל חָזוֹן / בְּלִי סָפֵק בָּאָה עֵת שִׁיבַת הָאָדוֹן

השורות האלה הן נקודת המפנה של השיר. לא רק שהציפיה לא מתגשמת. הכול קורה הפוך מהמצופה. הטוב הופך לרע. ספינקס האבן מתעורר לחיים ונולד מחדש כאנטיכריסט להוביל את העולם לעידן של חושך.

מה המקור לחזון הזה? השיר נכתב ב-1919, אחרי מלחמת העולם הראשונה שהביאה את המיליטריזם ואת זוועות המלחמה לשיאים חדשים, והוא הובן אז כמין נבואה על קריסת התרבות המערבית; המחזור ההיסטורי החדש, העומד להיוולד, מביא אתו אנרכיה והרס של התרבות הקודמת. אפשר לראות בשיר נבואת זעם על חורבן של המוסר והתרבות או אם תרצו גם על המהפכה הקומוניסטית או על הולדת הנאציזם העתידה לבוא. פירושים אלה עדיין לא מסבירים את העובדה שהחיה מופיעה במקום המשיח, אבל צריך לזכור שמעבר למשמעויות הפוליטיות והתרבותיות המשתמעות מן השיר, ייטס שהיה שקוע עמוק בתורת הנסתר, האמין בקיומו של "דיימון" שהוא מין אני שכנגד, אנטי-אני. האנטיכריסט שנולד בשיר כמשיח הוא ישו במהופך.

עניין זה גם הוא חוזר לדת הזורואסטרית. שם מול האל הרע אהוּרה מאזְדה עמד ניגודו, אַנְגְרה מאיינִיוּ, האל הרע. משם צמחו האל והשטן, ובנצרות גם כריסטוס והאנטיכריסטוס. אולם גם את הניגוד הזה ייטס אולי מביא לא כניגוד אלא כהשלמה.

לפני כתיבת השיר הזה ייטס הצטרף לאגודת "שחר הזהב" שעסקה בחוכמת הנסתר. בחניכה שלו הוא קיבל את המוטו  Daemon est Deus inversus, כלומר, "האנטי-אני, השטן, הוא האל במהופך" או אם תרצו, הדיימון הוא השתקפותו או אחרותו של האל, שהיא חלק בלתי נפרד משלמותו. לכן, בחזון של "ההתגלות השנייה" האנטי-משיח תופס את מקומו של המשיח, אבל אפשר שבזה הוא דווקא מביא את הדרמה האלוהית להשלמתה, וגם הוא חלק מאותו מחזור קוסמי. למעשה עצם התפיסה של היסטוריה מחזורית מבטלת את מושג אחרית הימים ואת תפיסת הגאולה הנוצרית. סוף העידן הנוכחי אינו אלא תחילתו של עידן חדש. המשיח והיפוכו  הם חלק ממחזוריות קוסמית נמשכת; חלק מתוכנית אלוהית שמניעה את העולם באופן בלתי נמנע, וכמו צופן גנטי הופכת למציאות ולהיסטוריה.

ראו גם:

הרצאה שנשא אלי אשד באותו אירוע – ההתגלות השנייה – נבואה פואטית של ו.ב. ייטס

עדיין מחכים לברברים:עוד שיר מאת אמיר אור

אלי אשד על המיתוס של אמיר אור

אודות אמיר אור

אמיר אור הוא משורר וסופר ישראלי, מתרגם ועורך, מייסד עמותת הליקון. פרסם עד כה בעברית אחד עשר ספרי שירה, רומן אחד, וספר נוסף בז'אנר ייחודי - אפוס בדיוני בפרוזה שקולה. שיריו התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בלמעלה מארבעים שפות ובעשרים ספרים באירופה ובאמריקה בתרגומים לשפות שונות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אירועים ספרותיים עם התגים , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על ישו והברבור: מחזוריות קוסמית בשירי ו.ב. ייטס \ אמיר אור

  1. מאת אלי אשד:‏

    ההרצאה של אמיר אור בערב לכבודו של ייטס ששימשה כבסיס למאמר כאן הוסרטה בידי יאיר בן חיים מאתר "חדרים " והנה היא כאן.
    https://www.youtube.com/watch?v=qwNHJXurMzU
    תודתנו ליאיר בן חיים.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*