"והייתי איתו על הצלב": חוויית "הילד ההורי" בספרה של מלכה נתנזון, "ילדה שחורת שפתיים"

מאת ענת זגורסקי שפרינגמן

קיימת אסכולה המתגדת לאבחן תופעות ספרותיות במונחים של סימפטומים פסיכולוגיים. בראשה עומדת הפרופ' ג'ודית קרול, מאוניבריסטת פֶן סטייט. אך במקרה שלנו עלינו לראות כי הסופרת והמשוררת מלכהנתנזון, נוסף על סיפור וידויי-אישי-מורבידי, פורשת בפנינו תיעוד חושפני ועקבי לתהליך התפתחותי של הקול הביוגרפי. סיפור המתאר תהליך העברה בין דורית קלאסית, של היפוך התפקידים במשפחה. או במילים אחרות, זוהי ההגדרה של "הילד ההורי". עולמה של המחברת הוא כמו עוד סיפורים רבים אחרים של הדור השני – תא עינויים הבנוי מדיוקנאות בני המשפחה המתים. מהטקסט אפשר להבין שהעתיד סגור באופן נחרץ, וששום שינוי אינו צפוי מהתנסויות נוספות בעולם הזה. מתוך שיריה אפשר להבין, כפי שגם טוען זאת אריסטו, שהאמת השירית גדולה מהאמת ההיסטורית. "אבי אבי שאהבה נפשי כל ימיך כצל אזוק אל זיזיו הקשים של הזיכרון. את אבי הכרתי בריח הטלית והטיט והסיד והזפת שדבקה בנעליו. ובשפתו דלת המילים שדיברה אהבה כשחפר בשוחות חייו דובבו עיניו את נפשו הצלובה והייתי איתו על הצלב והייתי ילדיו הירויים והייתי אבי בעמק הבכא מול כיתת היורים וחפרתי במו ידי את הבור שכרה ובתוך קולה הקטוע של אימי אבדתי" (עמוד 125).

בקטע הלקוח מ"ילדה שחורת שפתיים", מתארת היטב מלכה את הקושי בפרידה מייעודה לתפקיד "נר הזיכרון". ההזדהות עם תחושת המוות של ההורים הניצולים, לצד הצורך של בני הדור השני לבטא אותה ולחיות דרכה. את המושג "נושא החותם" טבעה דינה ורדי, שנמנית עם הפסיכותרפויטים  והחוקרים הראשונים בארץ שעסקו בטיפול קבוצתי ואינדיווידואלי בבני הדור השני לשואה, וכך היא כותבת: "השואה טבעה את חותמה בבני הניצולים. הם גדלו בצילם של מאבקים נפשיים שמקורם בשכול, אֵבֶל ורגשי אשם, בחרדת יתר, הגנת יתר וגודש של ציפיות – להורים פגועים ללא תקנה מבחינה נפשית וגופנית כאחד. ואולם בְנפש הבנים מתחולל מאבק על זהות עצמאית – אישית, חברתית ואף היסטורית. בני הדור השני כמעט כורעים תחת כובד המשא המוטל על כתפיהם". מגיל צעיר ביותר הם מודעים לעומק הכאב הבלתי נסבל של ההורה, אשר הדיבור לא מביא עליהם הקלה, אלא הוא מהווה צורך כפייתי. זהו סימפטום של תופעות פוסט טראומה (PTD) "אני רוצה שהם ייקחו את המתים שלהם בחזרה אליהם. אני לא עגלת המתים של המשפחה!" – ציטוט מפי מטופלת.

מלכה נתנזון

מלכה נתנזון ז"ל

ספרה של מלכה נתנזון, "ילדה שחורת שפתיים", נקרא בנשימה אסטמטית, חטופה ומהירה. התכנים הטראומתיים דורשים מהקורא לעצור ולנשום מדי פסקה למנוחה ולו רגעית, כדי להמשיך להתמודד עם הקריאה. מצד שני – אי אפשר להניח את הטקסט מהיד. המילים של מלכה שזורות בספר כחוויית הליכה בזמן. הליכה בעקבות חוט סריגה שיש להמשיך ולגלגל ביד שוב ושוב, כהולך המובל אחרי מילות הכותבת. זאת, כדי להגיע לקצה האחר ולחוש את האהבה העצומה והמסירות לאין קץ, המופנות כלפי הדמויות המתוארות בספר. על ההליכה הזו להתנהל בזהירות ובעדינות כדי לא לקרוע בבשר החי. הפסקאות גדושות וסמיכות כמו תחבושת עשויה שכבות, שאותן אנו פורמים ומגלגלים שוב מחדש, כדי לבדוק אם הפצעים שמתחת כבר הגלידו או שמא טרם. הדרך שאימצה הסופרת כדי להנמיך את להבות "נר הזיכרון" שירשה, הייתה ביצירה: בשירים שכתבה ובפרוזה המדויקת. המוזה הייתה לה לקמע, לחומר יצירה. לשומרת השפיות. "כמה מעט נותר בך מעצמך בצאתך מן המלחמה, כמה מעט…" (עמוד 225).

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך אירועים ספרותיים, שירה עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*