מאת עתליה רוזנברג

דר רחלי אברהם איתן – משוררת, יוצרת, מנחה, חוקרת ומבקרת ספרות. סיימה בהצטיינות תואר שני במחלקה לספרות עם-ישראל של אוניברסיטת בר-אילן ובעלת תואר ד”ר לפילוסופיה מאוניברסיטה זו.  עוסקת בתחומי מחקר, חינוך והוראה. שיריה ומסותיה על שירה מתפרסמים במדורי ספרות ובכתבי עת ספרותיים. מכהנת כיו”ר בית הסופר מודיעין והסביבה ועורכת “שבילים”, כתב עת לספרות. נוסף על כך היא גם מופיעה עם בנה ליאהב ועם הזמרת מור שאול בשירי הדיסק מתוך ספרה “מחזור אור, שיר ואישה” ומתוך הספר “בובת האשבול”. רחלי אברהם- איתן נבחרה למפעל סופר-אורח של משרד החינוך. היא חברה באקו”ם ובסל תרבות ומתגוררת במודיעין.

עתליה: השירתשליך לאישה” (מתוך “מחזור אור, שיר ואישה”, שבילי אור, 2011, מהדורה 2, עמ’ 35) מגדיר, לעניות דעתי, אותך ואת שירייך. התלבטתי בין שיר הצדף לבין זה, ואז שמתי לב שבשניהם את באה והולכת מן ואל – או להפך – הצדף, החוף, הים.

תשליך לאישה


עִמְדִי עַל שְׂפַת הַיָּם
רְאִי נַרְקִיס לִבֵּךְ
מְפַתֶּה בְּיוֹפְיוֹ
בְּשִׁכְרוֹן רֵיחוֹ
רְאִי לִבֵּךְ בְּפָנַיִךְ הַיַּמִּיִּים
נִשְׁטָפִים מִמֶּרִי, מֵעֶלְבּוֹן, מִכַּעַס,
מִגַּרְגְּרֵי עָבָר
וְהִיבְּרִיס גּוֹאֶה בָּרוּחַ הַמַעֲרָבִית
מַעֲכִירִים טֶבַע אִשָּׁה
שָׁרְשֶׁיהָ בְּמַיִם תִּיכוֹנִיִּים
נָפְשָׁהּ בָּרוּחַ הַמִּזְרָחִית
זוֹקֶפֶת קוֹמָה
מַנְמִיכָה רוּמָהּ
לְהִתְהַלֵּךְ בְּחָכְמָה
בֵּין הַבְּרִיּוֹת
בְּעוֹלָם מַאְדִּים.
הַיִי כְּצֶדֶף עַל הַחוֹף
לְהִשָּׁטֵף מֵעֵת לְעֵת
לִסְלֹחַ.

הֲיִי יָם.

שני שירים נוספים שלך, שעניינם כאב המציאות המורכבת שלנו כאן בארצנו: “מה נשתנה” ו”השכן מבית ג’אלה” (מתוך “מעלית אל הים”, עיתון77, 2005).

מה נשתנה


רוּחַ פָּרַע שִׂמְלַת נַקְטָרִינָה
פָּרַשׂ צְעִיף-עָנָן עַל צַוָּארָהּ
אַחַר-כָּךְ פָּרַץ סוּס-עָנָן
עַל נִצָּנֵי עַלְוָתָה הַיְּרֻקָּה
וּכְשֶׁתָּם הַדֶּלֶף
אֶל חֹרֶף-הָאָבִיב
חָדַר חַמְסִין
כְּרַעַם נַעַר הִתְנַפֵּץ
אֶל שׁוּלְחַן הֶחָג.
עֲנָנִים שְׁחוֹרִים מְעֻנִּים בַּחֹם
כִּסּוּ אֶת בְּעֵרַת הַכּוֹכָבִים
וּבְעוֹלָם שֶׁל מַטָּה
מַפַּת לֵיל הַסֵּדֶר הֶאֱדִימָה
מִיֵּין- וְרִידִים שָׁפוּךְ.

וְהָאָבִיב חָמַק מִן הָאָרֶץ.

י”ד בניסן תשס”ב, ליל הפיגוע בנתניה. השיר נבחר לאנתולוגיה “הלילה הזה כולו שירה” שיזמה נילי דגן. עורך: מודי כהן, מו”ל: יואב איתמר.

קישור לקריאת השיר ולדברי המשוררת  עליו ועל האנתולוגיה  בערב ההשקה, שהתקיימה ב-6.4.16:

השכן מבית גאלה

מֵעֵבֵר לַחַלּוֹן גִּבְעַת-הַחֲלוֹמוֹת
וְהַבְּאֵר וְיִשְׁמָעֵאל הַזָּקֵן
בְּצֵל הַתְּאֵנָה כּוֹרֵעַ
מְצַחֵק עִם בְּנִי לִישַׁי –
מוֹשְׁכִים בַּחֶבֶל, מַעֲלִים דְּלִי
מַתִּזִים טִפּוֹת-בְּדֹלַח
זֶה עַל פְּנֵי זֶה
וְגִלְגּוּל צְחוֹק תִּינוֹקִי
מִתְפַּתֵּל בִּצְחוֹק-סָב.

עַכְשָׁו נִשְׁמַת-הַזָּקֵן נָעָה וְנָדָה
מֵעַל הַחוֹמָה
הַחוֹתֶכֶת אֶת בֵּיתוֹ מִבֵּיתִי
וְנֵפֶץ יְרִיּוֹת מַרְעִיד
כְּנָפֶיהָ.

מרץ 2002

רחלי: “את האירועים המתרחשים בעולם לא ניתן לשנות, הגלגלים נעים קדימה. אולם נקודת המבט שופכת עליהם אור קסום. אנחנו חיים בעולם של ניגודים. ברמת ה’אני’ אני חווה את הדואליות בכל מישורי החיים. השימוש הרב באוקסימורונים בשירתי מבטא מצב של אחדות הניגודים הקיים בי. שני קטבים המשלימים זה את זה.

“השירים שהצבעת עליהם עוסקים בחוויות הדו-קיום. השיר “השכן מבית ג’אלה” מתאר עולם פסטורלי של דו-קיום. זו לא פנטזיה בשיר. זו מציאות שהייתה וחלפה, לצערי, בשל האינתיפאדה. גרתי בשכונת גילה, ובגבעה שממול ביתי גר זקן ערבי בבית-אבן עם באר מים, גפנים ועץ תאנים. נהגנו לבקר אותו, בני לישי ואני, כמעט מידי יום. בני שהיה אז בן שלוש נקשר אליו מאוד. באר המים הייתה מקור שעשוע, סימבול ליחסי שכנות טובים. בתקופת האינתיפאדה נבנתה חומה שחצצה בין הבתים. ביקרתי שם כשהיו יריות מבית-ג’אלה על גילה, והלב נקרע. החומה מסמלת בעיניי את הקרע שנוצר בינינו לבין שכנינו”.

עתליה: באיזה גיל התחלת לכתוב, והאם את חשה שהשנים ולימודייך העשירו את כתיבתך?

רחלי: “מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי. בגיל הגן חרזתי שורות בחרוזים וכתבתי במחברת, וכך תמיד היו לי מחברות ויומנים עם שירים עד גיל מבוגר. לבסוף נתן יונתן התרשם והציע להוציא לאור בספריית פועלים את ספר הביכורים ‘בוקר ירוק’ שזכה בפרסים, ביניהם פרס שר החינוך.

“ייתכן שהמחקר והלימודים מעניקים פרספקטיבה רחבה לראיית השיר שלי מבחוץ, לאחר שהתוצר מוגמר בעיניי. בשלב הכתיבה אני נמצאת במעין ניתוק טוטלי מהמציאות הסובבת אותי. אני כותבת מתוך סיטואציה מדיטטיבית – כל כולי נתונה פנימה אל תוך מקורות המים התודעתיים מהם נדלים שיריי. חקר השירה מרחיב את אופקיי, את ההתבוננות בשיר בכלל ואת ההתבוננות בשיריי בפרט”.

עתליה: חוויתי בשירייך כמיהה גדולה לאהבה, כגון בשיר “רגיעת העץ בתום שלכת” מתוך ספרך “בובת האשבול” (הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ’ 15). השיר הולחן על ידי דוד ברבי.

קישור לשיר ביוטיוב:

רגיעת העץ בתום שלכת

לֹא אֶחְפֹּר מִנְהֶרֶת מִלִּים
אֵלֶיךָ
אֲשַׁיֵּט כְּעָנָן בְּמֶרְחֲבֵי תְּכֵלֶת עֵינֶיךָ
בַּאֲגַם פָּנֶיךָ הַשְּׁלֵוִים

וְאִם יִסְעַר לִבְּךָ
אַמְתִּין שֶׁיִּשְּׁרוּ כָּל הֶעָלִים הָרוֹחֲשִׁים
וְאֶתְיַשֵּׁב עַל בַּד יַצִּיב
בְּעֵץ לִבְּךָ
לִצְמֹחַ מֵחָדָשׁ
לְהַצְמִיחַ בְּךָ עָלִים יְרֻקִּים.

המרחק מוליד לא מעט שירי אהבה. לשאלת בן זוגך השוהה בחו”ל לצורכי מחקרו המדעי, למה כשאת איתו אינך כותבת שירים, הגבת בשיר: “טובה שעה משיר” (מתוך “בובת האשבול”, הקיבוץ המאוחד,  2014, עמ’ 121).

טובה שעה משיר

כְּשֶׁהַיָּמִים פּוֹרְטִים סִימְפוֹנְיָה עַל גּוּף

מָתוּחַ כְּמֵיתָר

כְּשֶׁמֶּתֶק פְּרִיחַת הַתַּפּוּז מִתְרוֹעֵעַ בָּאֲוִיר

הַדָּחוּס לִרְוָיָה

כְּשֶׁזּוּג עוֹרְבָנִים בְּרַהַב נוֹצוֹת

מִתְקוֹטֵט בְּחֵן אוֹהֲבִים

וּפַרְפָּרִים בֵּין פִּרְחֵי הַיַּסְמִין

בְּשִׁכְרוּת הָרִקּוּד רוֹחֲפִים

כְּשֶׁיָּדֶיךָ נִכְרָכוֹת סְבִיב מָתְנַי –

הַדַּפִּים לְבָנִים בְּלֹא מִלִּים

וְשִׁירַת הַלֵּב

תּוֹפַחַת פְּנִימָה

כְּאַהֲבָה עֻבָּרִית.

רחלי: “בדרך כלל השירים נכתבים מתוך הכאב כמרפא לנפש. ברגעי הכאב קשה להתגבר על הדחף המוביל לכתיבת השיר. זהו צורך הנובע ממעמקי הנפש, והשיר מבעבע ומתפרץ אל הנייר. כשמצב הרוח טוב יותר,  גם אם שיר עולה בראש לא תמיד אטול דף ועט ואכתוב אותו, בפרט שימיי עמוסים בעשייה ספרותית”. 

עתליה: יעקב בסר, איתמר יעוז קסט, אסתר ויתקון, אורה עשהאל, בן ציון יהושע, הלל ברזל וגם אני בעוונותיי מתייחסים בהרחבה לסממנים מיסטיים בשירייך ולזיקה הברורה למקורות היהודיים והשפעתם על שירייך. מניין ההשפעה המיסטית היהודית?

רחלי: “לאחר החוויה הטראומטית של מוות כמעט בטוח במהלך לידתי את בני הצעיר ליאהב (בישרו לקרובי משפחתי שאפסו סיכויי לחיות, כשהייתי מונשמת בטיפול נמרץ), קראתי המון ספרי פילוסופיה אוניברסליים וספרי קבלה יהודית. עסקתי בשוטטות במחוזות הנפש, ובמקביל בנהייה אחר המשמעות הקיומית. לכאורה מסעות אלו בעולמות מיסטיים מצביעה על ניתוק מהכאן ומהעכשיו. אך לא כך הדבר. אני נאחזת בריאלייה. הקיום שלי, כמו קיומו של כל אדם, צומח מתוך ה’כאן והעכשיו’. אי אפשר לעשות הפרדה בין הקונקרטי ובין המופשט. אנו עושים זאת לצורך הדיון בלבד. המצב האמיתי הוא מצב של אחדות הניגודים. הקונקרטי והמופשט אחוזים זה בהווייתו של זה. העיסוק במטפיזיקה ובמופשט הם תולדה של ההתבוננות ב’כאן’ וב’עכשיו’. גם השירים מספריי הקודמים ברובד הראשוני שלהם הם שירים ריאליים. ומי שמכיר את שירתי מוצא בהם את הרבדים האחרים המוכלים בהם.

עתליה: השירה שלך נקראת לי נשית במובהק, ושזורים בה סממנים פמיניסטיים. איתמר יעוז קסט כתב “עולם נשי שוקק צבעוניות.” רחלי, האם את מסכימה שהכתיבה הספרותית תלויית מגדר?

רחלי: “מטבע הדברים, כשיוצר מחובר אל המעיין הפנימי שלו, כתיבתו היא תלוית מגדר, ובייחוד כאשר הוא כותב שירה. שירים רבים שכתבתי עוסקים בדיוקן האישה כבת זוג וכאם ובחוויות הנטולות ממעגלי חייה המגדריים. גם שירים המטפלים בנושאים אחרים שואבים את מקור חיותם ואת שפתם הפיגורטיבית מעולם חייה של האישה. מהותם מגדרית וכסותם מגדרית. כך למשל, השיר הארס-פואטי ‘שיר’ מתוך ספרי השני ‘קרן עין כחולה’ (עקד, 2000) מתאר חוויה של לידה פיזית, בד בבד עם חוויית לידת שיר. חווית הלידה מתוארת גם בשיר ‘כמעט מלאך’ בספר ‘מעלית אל הים’. בשיר זה החוויה מתוארת כהווייתה ולא כאמצעי פיגורטיבי. אולם לא רק חווית הלידה מאששת את ההנחה כי הכתיבה שלי תלוית מגדר. שירים רבים נוטלים את חומרי העיצוב ממעגל חיים נשי מובהק, בפרט בספר שיריי החמישי ‘מחזור אור שיר ואישה’ וספר שיריי השמיני, ‘בובת האשבול’. השיר הפותח, ‘בובת האשבול’, שעל שמו נקרא הספר, נכתב כזיכרון לבובות שיצרתי בילדותי מקלחי התירס. לא היו לי בובות אמיתיות כמו לילדות אחרות. את הצעצועים יצרתי במו ידיי, כפי שעשו גם אחיי ואחיותיי. למזלנו הטוב גדלנו במושב, במרחב, והיו לנו כל האפשרויות להפעיל את הדמיון, ליצור, לחקור את הטבע… לגדול בתנאים המתאימים לילדה שאהבה לשוטט בשדות, להתבונן בפלאי הטבע, וליצור…

“הבובה הראשונה שאי פעם נרכשה עבורי הייתה בגיל בוגר, מתנת יום הולדת, כשאני אם לשלושה ילדים בגירים. בובה ייחודית, לא בובת צעצוע, שהעלתה בי את זיכרון בובות האשבול שיצרתי במו ידיי בילדותי.

“‘בובת האשבול’ (סימבול לאהבה ולנתינה אינסופית בספר) מבטאת את המהות הפנימית שלי ושל אחותי התאומה לי בנפשה, שנפטרה ממחלת הסרטן. שתינו היינו ‘בובות’ בבית, ועשינו מעל ומעבר לציפיות מילדות צעירות כדי לסייע ולעזור במשפחה ברוכת הילדים. הדאגה האינסופית והעשייה האינסופית למען אחרים (כש’האני’ נשכח לא מעט) היא קו מהותי משותף בינינו.

“אחותי, שהלכה לעולמה, הייתה הסייעת שלי בגן. והאחות הבכירה הייתה הגננת (בזכותה למדתי קרוא וכתוב בגיל ארבע). הטראומה בידיעה שכמעט מתי בזמן שילדתי את בני הצעיר – הולידה אותי מחדש. למדתי לא להיות ‘בובת אשבול’. להמשיך ולעשות ככל יכולתי לעזור, להתנדב, לפתור בעיות לנזקקים לי, אבל לזכור שיש גם אותי”.

עתליה: ארבעת היסודות אדמה, אש, רוח ומים מוצאים ביטויים ברבים משירייך כמציאות, כדימויים,  כמטאפורות, בעיקר המים ו”פרשת קו המים” – המפגש בין המים לחוף. מדוע דווקא המים בשירים? ומה בתפיסת עולמך ההבדל בין הים לבין החוף?

רחלי: “ספר שיריי הרביעי “מעלית אל הים” מבליט את יסוד המים. ברובד המיסטי המזיגה של המים מעל והמים מתחת, ומעלית אל הים המובילה אליהם, מבטאת את מזיגת הנשמה עם מים עליונים לאחר רדתו של הגוף אל המעמקים. כלומר, לאחר המוות הנשמה נמזגת במים העליונים כטיפה באוקיינוס (משמעות זו מבהירה את עיצוב הכריכה של הספר ‘מעלית אל הים’ ובמידה רבה עוד יותר של הספר ‘מחזור אור, שיר ואישה’ – ציור של אביבה ברגר). הצעידה על קו המים מבטאת את שני העולמות הפיזיים והמטפיזיים כאחד. המעלית אל הים מבטאת עלייה מיסטית של הנשמה. בכל ספריי מוצאים את יסודות האדמה, האש, הרוח והמים. הדינמיקה שלהם מבטאת יותר מכול את הדינמיקה האינסופית של הנפש ואת עודפי האנרגיה שלי, הן בחשיבה והן בעשייה. אין לי רגע דל. השינויים שעברו עליי, ועדיין עוברים, מתלבשים יפה עם עולם הטבע המשתנה: גלי הים, גלי הרוח, האש, וכן האדמה הלובשת צורה ופושטת צורה בכל עונות השנה”.

עתליה: פרסמת עשרה ספרי שירה שבהם אופני מבע מרובים, מגוונים  ומורכבים. מהו המנוע המאפשר את היבול הספרותי הזה?

רחלי:  “דלק הבערה הוא העולם הפנימי הדינמי, הנוטה להתרגש מכל תופעה בטבע הסובב אותי או בטבע האדם. האנרגיות הפנימיות הן אינסופיות. העולם הפנימי רוחש, מתרגש, מגיב, משוחח… המעורבות הגבוהה בכל המתרחש, בבית, במשפחה המורחבת, בחברה, במדינה ובעולם תובעת את ביטויה. אני יכולה לכתוב מחרוזות של שירים שפורצות מתוכי כאילו מאליהן. יחד עם זאת, אני מודה שהרבה שירים לא נכתבים על אף הפרץ העצום הזה של הרגש וההשראה שבאה בקלות. זאת, משום העבודה ההתנדבותית הרבה שלקחתי על עצמי: לדאוג לקיומו של בית הסופר מודיעין והסביבה, לקיומו של כתב העת ‘שבילים’, לפעילות השגרתית והבלתי שגרתית, למפגשי היוצרים ולאירועים המיוחדים שאנו חוגגים. הרבה פעמים אני נמנעת מלתת לשיר להיכתב בשל ענייני בית הסופר התובעים את זמני הרב”.

עתליה: חברת הכנסת לשעבר וכלת פרס ישראל גאולה כהן, הגיבה על ספרך החמישי “מחזור אור, שיר ואישה” (“שבילי אור”, 2009, מהדורה שנייה ב -2011)  במאמר שפורסם באינטרנט ובהרצאה בערב ההשקה בחצר סרגיי בירושלים. בין היתר, ציינה ש”כל איתני הטבע נטרפים זה אל תוך זה במעגלים מסתוריים אפופי סוד, וכך נולד השיר, שהוא נבצר מבינת יולדתו, המשוררת, ‘כמולד הירח הנגלה ונסתר'”.

המחזוריות בעולמה של אישה משוררת מתרחשת במישור היצירתי, במישור הרוחני ובמקרה שלך בשיר הזה – גם במישור הארספואטי. אני מצטטת את השיר הכה לירי:

מחזור אור, שיר ואישה

רְאֵה, אֵיךְ יָם טָרַף תַּפּוּחַ-שֶׁמֶשׁ

אֵיךְ עֲנָנִים אֲדֻמִּים / צָבְעוּ דָּם אֶת פְּנֵי הַמַּיִם

מָלְאוּ הַגַּלִּים מַלְאַכֵי אָוֶן אֲדֻמֵּי זָקָן

וּפְנֵי כָּחֹל-עָמֹק / בְּתוּגַת-עֶרֶב נִצְבָּעִים

לְבָנָה עֲגוּמָה, פְּגוּמָה / מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ מְבוֹאָהּ

עוֹטָה עֲנָנִים סְגֻלִּים כַּשַּׂלְמָה / בַּחֲלוֹף יוֹמָהּ

לַיִל יוֹרֵד אֶל קִרְבָּהּ

וְעֶצֶב אִשָּׁה כְּיֵין תַּרְעֵלָה / מְחַלְחֵל לַוְּרִידִים

יָם מִתְכַּהֶה וְקֵץ לָאוֹר

לַיְלָה נִצָּב כְּנֶצַח

אַךְ שַׁחַר יַעֲלֶה / וְשֶׁמֶשׁ תִּמְשֹׁל

בַּגּוּף הַנִּשְׁטָף בָּאוֹר / וּמִתְעַגֵּל מֵעֵת לְעֵת

בִּפְעֹם הָרוּחַ לְבָרֵךְ שַׁחֲרִית

בִּרְכַּת מְשׁוֹרֵר / מְעַרְטֶלֶת טֶפַח

מִלִּים מְרַקְּדוֹת / לְזֹהַר עָלִים מְרַצְּדוֹת

בִּפְנִינֵי טַל / חָפְשִׁיּוֹת מִן הַיָּד

אֲשֶׁר גָּלְמָה צוּרָתָן

וְנִבְצָר הַשִּׁיר הַנּוֹלַד מִבִּינַת / מְיַלֶּדְתּוֹ

כְּמוֹלָד הַיָּרֵחַ הַנִּגְלֶה / וְנִסְתָּר

בשימוש לשוני בשפת קודש והטמעה של ציטטות, דימויים ומטאפורות מעולם הקודש, המספרים על חוכמת הנגלה והנסתר כרמז להיות אביך הנערץ חכם קבלה, את עוברת לשילוב של שני העולמות  העליון והתחתון – שמים וארץ.

רחלי: “השיר הולחן על ידי המוזיקאי ניסן פרידמן ומבוצע על ידי הזמרת מור שאול. כל מילה ממילותייך בסלע. אין צורך להוסיף על דברייך הקולעים לאמת השירית”.

עתליה: הכריכה של ספרך החמישי “מחזור אור, שיר ואישה” שבה מערבולת גועשת – ואת בתוכה, מזכירה את דבריו של המבקר וחוקר הספרות, פרופ’ הלל ברזל, על שירייך: רגשות ניגודיים פורצים בעוז”. מה רצית להעביר למתבונן בכריכת הספר?

רחלי:הדינמיקה של הציור שעל גבי הכריכה (ציור של האמנית אביבה ברגר, אמה של הזמרת דנה ברגר) מבטא יותר מכול את הדינמיקה האינסופית של הנפש ואת עודפי האנרגיה שלי, הן בחשיבה והן בעשייה. אין לי רגע דל. השינויים שעברו עליי, ועדיין עוברים, מתלבשים יפה עם עולם הטבע המשתנה: גלי הים, גלי הרוח, האש וכן האדמה הלובשת צורה ופושטת צורה בכל עונות השנה. שתי הנשים המתערבלות זו בזו הן שתי ישויות של ה’אני’. יש לי על כך שיר בשם: ‘דואליות נשית’ בתוך ספר שיריי השני, ‘קרן עין כחולה’. אחת מהן כיניתי ‘שרת האנרגיה’ ואחת מהן ‘שרת המשפטים'”.

עתליה: ועוד כותב החוקר והמבקר הספרותי, פרופ’ הלל ברזל, שבעוד התבנית השירית בספרך מחזור אור, שיר ואישה היא מחזורית, מעגלית, הרי שבספר “להעיר את האנזימים” בולטת התבנית הסולמית העולה “במסלול של הגבהה”, הן בתמה של השירה בפנייה אל המטפיזי והן בלשון. האם זה היה מקרי או מכוון? האם בעולם הספרות מקובלת באותו ספר אחידות או דווקא רבגוניות?

רחלי:כשאני כותבת שירים אינני חושבת הרבה, אלא נותנת לשיר להשתחרר ממני ולהישפך אל הדף מבלי לתת למחשבה היתרה להגביל אותו או לשנות את צביונו. אני מאפשרת לו לכתוב את המתחולל בי, השיר כותב אותי ולא אני אותו. אם יש שונוּת פואטית, הרי שהיא מהווה ביטוי של שינוי ב’אני’. שהרי הנפש אין לה גדרות, ואין טעם לגדר את השיר בהתאם לקו כזה או קו אחר. השיר הוא בראש ובראשונה ביטוי של רגש טהור, ורגש הוא לא דבר מקובע בקו כזה או אחר. האותנטיות של השיר חשובה יותר ממחשבה על אחידות או חוסר אחידות של הפואטיקה. אין שום דבר רע בהתפתחות. נהפוך הוא – הקו המנחה את השירה הוא קו הלב והביטוי של הרגש המוליד את השיר.

“בעריכה כבר יש אפשרות התערבותית של המחשבה, כדי להחליט על סדר השירים, מה לכלול בספר ומה לא לכלול. מכל מקום, אין סתירה מהותית בין דבריו של הלל ברזל בפרולוג על מחזור שיר ואישה ובין דבריו על להעיר את האנזימים. בשניהם הוא מצביע על כיוונים מטאפיזיים-טראנסנדנטליים, אלא שהתנועה במחזור אור, שיר ואישה היא מעגלית, והרי המעגל מייצג את השלם, את העולם והקיום המחזורי, את האינסוף. ובספר להעיר את האנזימים המבט מופנה אל הטראנסנדנטאלי בתנועה של ניצב. כך הוא רואה את הדברים. הוא מציין זאת כהתפתחות פואטית שעומדת בניגוד לדריכה במקום מבחינה פואטית”.

עתליה: ה”כאן” וה”עכשיו” מוצאים ביטויים בשירייך. כתבת שיר לזכר אהובה תומר שנספתה באסון השריפה בכרמל עם עוד ארבעים ושלושה אנשים, “הכרמל במרכבות אש”, (מתוך “להעיר את האנזימים”, שבילי אור, 2011):

הכרמל במרכבות אש ורוח תיכון

רְקִיעִים בּוֹעֲרִים עִם הַצַּמָּרוֹת אֲיֻמִּים וְרַבֵּי הוֹד

בְּהַאֲדִימָם נוֹרָא

חֶרְדַת הַלֵּב וְהוֹד הָאֵשׁ הַלּוֹכֵד כָּל חַי, כָּל צֶמַח

מְהַפְּנֵט אֶת הָעַיִן הַבְּהוּלָה אֶל הַמָּסָךְ הַלּוֹהֵט.

כְּחֵלֶב הַנֵּרוֹת בָּעֲרוּ הַנְּעָרִים וְהִתְעַשְּׁנוּ

וּמָה תַּכְלִית לְ”מָעוֹז צוּר” וּ”בָאנוּ חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ”,

כְּשֶׁחֶשְׁכַת הָאֵשׁ מְפַחֶמֶת אֶת הַלֵּב

הַמִּתְאַדֵּם עַד אֵפֶר. אֵשׁ בְּלִבַּת אֵשׁ,

רוֹחֲשׁוֹת הַלְּהָבוֹת בְּלַהַט אֵינְסוֹפִי מַכְאִיב,

מְכַּוֶּה, צוֹרֵב אֶת הַגּוּף שֶׁפָּשַׁט אֶת צוּרָתוֹ

וְהִמְרִיא מִתּוֹךְ הַחֹמֶר כָּאֲהוּבָה תֹּמֶר אֶל רוּחַ הַשָּׁמַיִם

הַלּוֹהֲטִים בְּמֶרְכְּבוֹת אֵשׁ, בִּצְלִילִים בּוֹעֲרִים,

מֻתָּכִים בְּמַטַּח הָעֵצִים הַנּוֹפְלִים. עַנְנֵי בְּדֹלַח חוֹבְקִים

אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַמִּשְׁתַּחְרְרוֹת מִן הַגּוּף הַבּוֹעֵר,

אֲהָבוֹת וַחֲלוֹמוֹת נִטְמָנוֹת בְּעָפָר. הַכַּרְמֶל נִשְׁבַּר,

כָּרַס לִבּוֹ הַיָּרֹק בְּעָשָּׁן. כָּרַס מֵהָכִיל אֶת כְּאֵב הָאָבְדָן.

רֵיחוֹת טֶבַע לְכוּדִים בְּמַעֲשֵׁנַת הָהָר הַיָּרֹק

כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וּמַשְׁחִירבִּמְחִי יַד שׁוֹגָה

הַלֵּב נִכְמַר

נִגְמַר בַּמַּר הַמְּמַרְמֵר וְדוֹקֵר וְזוֹעֵק בְּאִלְמוּתוֹ אֶת פַּחַד הַכִּלָּיוֹן

עִוְרוֹן לֵב מְכַלֶּה יַעַר, חַיָּה וָאָדָם אוֹ טָעוּת מָרָה וְנִסָּיּוֹן לֹא נִלְמַד

אָסוֹן רוֹדֵף אָסוֹן, עֵץ מַבְעִיר עֵץ וּמָה נוֹתַר?

תַּרְנְגוֹל אָבוּד מְפֻיָּח לֹא לְכַפָּרָה

וֶאֱלִיָהוּ בְּמֶרְכֶּבֶת אִשּׁוֹ, מָה יֹאמַר?

עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר וְקוֹל הֲמוֹן
הַגֶּשֶׁם לֹא פָּקַד אֶת הָהָר, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה?

לֵב חָרוּךְ, דָּם וְדִמְדּוּמֵי שְׁקִיעָה.

עֵת לִיגִיעָה וְלִתְפִלַּת “מַשִּׁיב הָרוּחַ”

וְעָב קְטָנָה תַּעֲלֶה מִיָּם וְרוּחַ עַם תִּכּוֹן שֵׁנִית.

רחלי: “בחרת שיר מתאים לחתום את הערב הנכבד על הר הכרמל לזכרם של הנספים באסון השריפה”.

עתליה: לסיום, שאלה מתבקשת בנושא עבודת העריכה שלך – כתב העת לספרות ולאמנות – שבילים. איך נולד כתב העת ומה המדיניות של הפרסום בו?


רחלי: “שבילים נולד כתוצאה מצורך בעיר מודיעין-מכבים-רעות לבמת פרסום לכלל היוצרים הרבים בעיר: משוררים, סופרים, אמנים ובוגרי הסדנאות לכתיבה יוצרת במודיעין והסביבה. הגיליונות הראשונים 1-4 אכן יצאו בצביון מקומי, כשרוב היוצרים הם תושבי האזור. אולם במשך הזמן ראיתי צורך לפתוח את שבילים במידה רבה יותר ליוצרים מחוץ למודיעין, ולהרחיב את יריעת היוצרים דווקא בשל הרצון להמשיך ולשמור על איכות כתב העת ועל מגוון היצירות והיוצרים בו”.

ראו עוד:

רחלי אברהם-איתן באתר של נילי דגן

הסרטון של השיר “בובת האשבול” בביצוע רחלי אברהם-איתן וליאהב בנה, מתוך הספר “בובת האשבול” (הקיבוץ המאוחד 2014) בבית היוצר בת”א. הלחין: דוד ברבי.:/H

רחלי אברהם-איתן קוראת את שירו של לואיס אמברוגיו בקונגרס השירה הבינלאומי ה-32

רחלי אברהם-איתן בלקסיקון הספרות העברית החדשה

12 תגובות

    • תודה רבה, גאולה יקרה על המשוב הרגיש. אדם בעל עושר פנימי יכול לראות עושר כזה אצל זולתו…

    • תודה רבה, יאיר יקר. הוכחת גם אתה את יכולותיףך הן הפואטיות והן הארגונית בתחום הספרות

  1. ברכות לעתליה רוזנברג על מאמרה המעניין על דר’ רחלי אברהם-איתן. המאמר חושף את המקורות והחוויות מהם נובעת שירתה, ואת פעילותה הציבורית ההתנדבותית של רחלי כיו”ר בית הסופר מודיעין והסביבה, שבמסגרתו היא גם עורכת את כתב-העת האיכותי “שבילים”.
    שירי רחלי אשר נבחרו למאמר מאירים את נשמתה ורגישותה של המשוררת לאדם ולטבע. שירה מתפרצת הנכתבת ממעמקים כמרפא לכאב. שירה נשית, שירת אהבה וגעגועים לאחות אהובה, לבני משפחה ולבן זוג.
    תענוג לקרוא את המאמר, ליהנות מהשיחה המעניינת בין עתליה לרחלי, לחוות את השירים המרגשים. אפילו אני גיליתי פרטים חדשים ומעניינים, ומשאיר לקוראים לגלות בעצמם…

    • תודה רבה רוני למשוב הכפול, לעתליה ולי. אני שמחה מאוד על התחברותך לשיריי

  2. הראיון פורש עולם רחב ועמוק, פנימי וחיצוני, מרתק ועשיר. הסכמתי בצער עם הנאמר על השירים הנולדים מתוך כאב ופחות מתוך חוויות אושר – זוהי גם חוויתי שלי ויש לי ויכוח פנימי עמה, כי לכאורה, למה לא לחלוק עם העולם גם את הטוב, למה לא לתת לטוב לנבוט מתוך ואל הכתיבה ? שירך על כך , רחלי, מספק איזשהו כוון תשובה לכך…
    אהבתי את שילוב השירים ביחד עם הרהורייך ותשובותייך בהקשרם. תודה !

    • תודה יהודית, בדיוק מהסביבות האלה, כשנחה עליי ההשראה ברגעים מאושרים. אני מפנה זמן לכתיבה. אף זכיתי בעבר לכותרת בעיתון “שירה אופטימית”. אולם השירים האופטימיים לא נדחפים להיכתב באותה עוצמה של השירים הכואבים – אני מודה. לשיר הכואב יש לו ערך מוסף בתהליך הריפוי מהכאב.

  3. קראתי בעניין את הכתבה. החוברות של שבילים מלאות דברים ששווה לקרוא. השתתפתי גם בשניים מהערבים שרחלי אירגנה ולכל אחד מהם היה טעם של עוד.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 4 =