"ללכת ללכת", חלק חמישי – ההליכה בכרך

מאת אבי גולדברג

תהליך האורבניזציה המואץ של אירופה ואמריקה במאה התשע-עשרה, והצורך לאכלס מיליוני עובדי חרושת בשולי הערים התעשייתיות, הביא לשינוי בנוף חייהם של יותר ויותר מאוכלוסיית העולם המערבי. כיום במאה העשרים ואחת מתגוררים רוב בני האנוש על הפלנטה שלנו בערים. הנוף הנשקף מחלונם הוא של בתי מגורים, מפעלים, רחובות אספלט ובתי עסק.

הסופר יעקב שטיינברג היטיב לתפוס את השוני בין ההלך של הטבע הפוסע בנחת, מביט בפלאי היקום ולעתים נסחף על ידי הרהורים אל בורא הטבע, לבין ההלך העירוני העושה את ההליכה כאקט שנכפה עליו, אדם שנשלל ממנו הכושר להבחין ביפי הטבע שבו הוא פוסע.

בנובלה "בין לבני הכסף" ("כל כתבי יעקב שטיינברג", הוצאת "דביר", 1959) מספר שטיינברג על הטיול שאותו עושים שני הרעים בטבע, בדרכם אל הנחל: "למחרת כשצעדו שני הרעים על פני כרים רטובי טל, אפפה את שניהם רוח אחת, רוח נחת של בוקר…  רק אחר כך, כשדמות השמש התחילה מאדימה בקצה האופק, היה המורה מפגר כבר מתוך הבטה כלפי מזרח, ובמוחו נסתמן הרהור של תמיהה בדבר חברו שהלך במהירות ובביטחון, כאילו, בטיול זה של בוקר לא היה תלוי כלל במנהל – דרך ולא היה זקוק להסתכלות יתרה… מתוך הרהור זה נעצב המורה כל שהוא אל לבו… הבט קצת לצדדים, רחימאי. הנה השמש עולה… הלז נענה לו בהבטה חטופה כלפי מזרח, ואחר כך פירש בהלצה: הוויאג'רים אינם מביטים לצדדים. האם לא ידעת את זה?" הנובלה מציירת שני חברי ילדות שדרכם נפרדה לפני שנים רבות. האחד נעשה מורה כפרי, וטיולי טבע והתבוננות בו עומדים במרכז חייו, ואילו השני הוא בן עיר הנודד לעסקיו ממקום למקום. השניים מתכננים טיול בוקר. המורה רוצה להראות לחברו העירוני את חורשת עצי הלבנה כסופי העלים, ואילו חברו הוויאג'ר העירוני מעוניין לראות את הנערה בכפר הסמוך לחורשה שאותה הזכיר חברו. לעירוני אין כל עניין בטבע ובנופיו.

תמונה קשורה

לתהליך המואץ הזה יש תיעוד פואטי אצל בודלייר. בודלייר, משורר הכרך המודרני,מהמאה ה-19 ביטא את הצורך של איש הכרך בשיטוט מתמיד "בין הדברים הרבים בבריסל השנואה", שעליהם מתח בודלייר ביקורת. אחד מהם עורר את זעמו במיוחד: "אין חלונות ראווה, השוטטות, האהובה על עמים בעלי דמיון, אינה אפשרית בבריסל. ברחובות אין מה לראות, והם אינם עשויים לכף רגל שתדרוך בהם" ("בודלייר", בעריכת טוביה ריבנר, הוצאת "הקיבוץ המאוחד").

אצל בודלייר עוברת האורח הטופפת בתוך ההמון המצטופף על מדרכות העיר, הנחשפת אך לרגע קט, די בה כדי להביא את יושב הקרנות להתאהבות מהירה. אין צורך בטיול יד ביד עם גבירה, אין צורך בהליכה ביער קסום כדי להישבות בקסמיה של הנערה התמירה. עבור האיש המודרני, העירוני, די במבט חטוף בתנועת הגוף הנשי אותה שהוא מזהה על אף הצפיפות, ולמרות הזמן הקצר המאפשר לו לראות אותה צועדת (עוברת האורח מתוך "פרחי הרע" מאת בודלייר).

את השיטוט העירוני, הבא במקום ההליכה הכפרית, ההליכה בטבע של תורו ושל רוסו, מחליפים שני סוגי שיטוט: השיטוט של ה"בירגר", התושב הבורגני המבוסס, שעתותיו בידיו, האיש שמוצא לעצמו את זמן האיכות של השיטוט וההתבוננות הקלילה בחיים התוססים, כשמסביבו ה- Flaneur. הליכה נינוחה זו אינה בת העת המודרנית, אלא התפתחה יד ביד עם התפתחות הערים הקטנות של אירופה, בטרם הפכו לכרכים. הסוג המודרני של המשוטט העירוני הוא המשוטט בכרך התעשייתי. זוהי הליכה של התושב העירוני החדש, איש העבודה, כוח האדם שלו נזקק הקפיטליזם התעשייתי. מדובר בפרולטריון שאך זה הגיע לכרך הגדול, והוא נדחק בין רבבות בני האדם, והופך לאבן קטנה בפסיפס הגודש את מרצפות הרחובות הצפופים. תיאור ראשון, ארכיטיפי של הליכתו חסרת הפנים או המטרה מצוי בסיפור האניגמטי  "איש ההמון" מאת אדגר אלאן פו.

ההליכה העירונית שונה בתכניה מההליכה בטבע. ההולך בטבע הוא "נטע זר". אין בהליכתו כל תרומה לנוף, ליצירה הקדומה, הוא מבקר בטבע ומתרשם ממנו אך אינו מתמזג בו. ההליכה העירונית שונה בתכלית. ההלך אינו אורח בסביבתו העירונית, אלא להפך − מתמזג בדרכי העיר כמו זיקית והופך עצמו לחלק מהמרקם העירוני. המשוטט העירוני הוא חלק מהוויות העיר ומשתתף במהות ה"עירוניות" וקיומה. אין קיום לחיי העיר, לעירוניות, ללא מדרכות גדושות רבבות הדורכים עליהן. לעומת הטבע הדומם, אין עירוניות ללא יושבי בתי הקפה בבולוורים של פריז או ברחובות תל אביב. העירוניות אינה מורכבת מסלעים רבי הוד, מעצים ופרחים, אלא ממבנים העשויים בטון וברזל שהקים האדם, ומההתנהגות העירונית, שחלקה הוא ההליכה בעיר. השוטטות היא חלק נחוץ, חיוני, ואינטגרלי מנופה של העיר, ולכן ההלך העירוני הוא חלק ממנה.

ברשימה "התחפשתי לחתול רחוב" כותב ניסים אלוני:  "כאשר יצאתי לתור את תל אביב בלילות ראשית אביב 88', רציתי כי ינחה אותי הסופר האיטלקי איטלו קלווינו". אלוני הולך בעקבות ספרו של קלווינו, "הערים הסמויות מהעין", שבו מתוארות שיחות דמיוניות בין הקובלאי חאן, שליט סין, לנוסע הגדול מכולם מרקו פולו. אלוני יוצא למסע רגלי במחוזות עברו בעיר העברית בה נולד. אין הוא רוצה להחיות את העבר אלא להנכיחו עם ההווה. "אני מוציא פנקס ועט ורושם את תולדות הלילה", כותב ניסים אלוני ("רשימות של חתול רחוב", "ידיעות ספרים"). זוהי ההליכה המהורהרת הספרותית במקומות שאין בהם טבע, במאה העשרים שבה נופי העיר שבה משוטט ההלך הם מדרכות אבן, פחי זבל, ומנורות רחוב, שלטי נאון ופרסומות צעקניות − אבל גם אלו כבשו את רשמיהם של החפצים להלך בדד.

תמונה קשורה

דוד פוגל היטיב להעביר את הוויית המשוטט העירוני יותר מכל כותב אחר בספרות העברית. בספרו "חיי נישואין" הוא מצייר את דיוקנו של האדם העירוני החדש של המאה הקודמת, שאינו מוצא מנוח אלא בשיטוטים ארוכים, לכאורה חסרי תכלית או כיוון, אך בפועל שרטוט רחובות העיר בסוליות הנשחקות הוא חלק מהוויה נפשית חדשה, נוירוטית. גיבורו של דוד פוגל אינו האזרח הנינוח המוצא זמן לשוטט להנאתו, ואינו איש הכפר המצטרף להמון החדש המגיע לכרך הגדול, דוגמת ההלך ב"מנהטן טרנספר" מאת ג'ון דה פסוס (בתרגום אלי דן דאור, בהוצאת "עם עובד", 1995), אלא הוא תוצר חיי החברה והמצוקה העירונית השוררת בווינה המותשת. היא מלווה את גורדוויל החל מהפרק הראשון בספר, שבו מתמוטטת עוברת אורח ברחובה של עיר, ועד לפרק הסיום לאחר מותה של אשתו לוטי. הרומן מתרחש בווינה בשנות העשרים של המאה הקודמת. החיים בעיר מתגלים כמצוקת קיום וכמנוכרים. מה שמתחיל כשוטטות נינוחה לכאורה, הולך ומתעצם לשוטטויות טעונות רגש ומחשבות, עד לשוטטות האחרונה הארוכה, הגובלת בטירוף מוחלט − בריחה מהטרגדיה שהחלה להיבנות בפרק הראשון.

מי שהבין היטב בדרכו האנליטית את סביבת החיים המשתנה של האנושות, המעבר מחיי טבע לחיי אספלט ובטון, היה מבקר התרבות וולטר בנימין, שילדותו עברה בברלין שלפני מלחמות העולם, בכרך ענק בן ארבעה מיליון אנשים הדחוסים בבתי דירות. בזיכרונותיו מתגעגע בנימין המבוגר אל ילדותו בברלין של ה"אונטר דן לינדן", אותה שדרת עצי תרזה הנמשכת משער ברנדנבורג מזרחה. הקסם של הצעידה בין בית בורגני לבית הספר על מדרכות העיר, ברחובות עמוסי אדם וכלי רכב היה טבול בנינוחות.

תמונה קשורה

הפליא מכולם ג'ימס ג'ויס, שהכניס את היוליסס שלו לדירה עירונית קטנה וצנועה, ולא נתן לו להרחיק ממנה אלא מהלך הליכה שאפשר לעשות רגלית ביום אחד על מדרכות דבלין. ג'וייס שרטט עולם קטן על מדרכות דבלין וגבל אותם בין בוקר ללילה, במרחב עירוני משמים, שבו נודד יוליסס המודרני של תחילת המאה העשרים. בלום הוא היהודי הנודד פרי המיתוס הנוצרי של היהודי האחשורושי, שימשיך לנדוד לנצח כעונש על הצליבה. הוא הופך ליהודי דבלינאי שאין לו לאן לנדוד, הנידון לגאוגרפיה עירונית שהיא כל עולמו.

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארצות ועמים עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*