זאב לזאב אדם? ביקורת על הסרט "ספר הגו'נגל" – גרסת 2016

צפייה ב"ספר הג'ונגל" – גרסת 2016, המבוסס על ספרו של רודיארד קיפלינג, "ספר הג'ונגל" ועל סרט מצויר של חברת דיסני משנות השישים.

טריילר:

מאת קרן זוהר

באסופת הסיפורים הקצרים הקלאסית מאת רודיארד קיפלינג (שנכתבה לפני כמעט מאה ועשרים שנה ונותרה יצירה אקטואלית הממגנטת אליה קוראים וצופים לסרטים שעובדו בעקבותיה עד היום), ישנם כמה סיפורים העוסקים במוגלי, ילד הג'ונגל. מוגלי הוא ילד הודי קטן שמגיע בטעות למאורת זאבים בלב הג'ונגל. להקת הזאבים חסה על הפעוט האבוד ומגדלת אותו כאחד מבניה. מוגלי לומד לסגל לעצמו אינסטינקטים של חיה, המשתלבים בתבונת האדם שבה ניחן. עיקר הקונפליקט של אדם-חיה כמו מוגלי היא שאלת זהותו: במקרים שבהם הוא נדרש לנהוג כחיה, “קופץ" האדם שבו, ולהפך. האם מוגלי באמת חייב להכחיד את האדם שבו? האם רק שימוש באינסטינקטים החייתיים ישרת נאמנה את התנהלותו בג'ונגל ויגן עליו?

הג'ונגל נתפס כמקום פראי, אפל, מסתורי ורוחש סכנות. יער עבות שאין לדעת מי או מה יצא לתקוף אותך מבין פינות החמד החשוכות שלו. ובאמת, כבר בתחילת הסרט חש הצופה בסכנה הממשמשת ובאה, ונשאב אל רוח הג'ונגל ולהבנה האקוטית כי רק החזק שורד. הסרט מיד מכניס את הצופה לקצב גבוה ולהתגוננות, כשיחד עם מוגלי הנרדף חש הצופה מבוהל וקצר נשימה, ומיד הקלה גדולה כשמתברר שזהו רק שיעור בהישרדות שמעביר בגירה הפנתר (בקולו הסמכותי של בן קינגסלי) למוגלי השובב (בגילומו הכובש של ניל סתי בן העשר). כבר מהסצנה הראשונה הקונפליקט מונח על השולחן: בגירה מודאג מה"טריקים" של מוגלי, שמקורם בעולם בני האדם ושאינם מתיישבים עם עולם החי. בגירה דוגל בשיטת "ברומא תהייה רומאי" – דהיינו, כדי לשרוד: בג'ונגל תהיה חיה, ולא אדם. אך גם בגירה הפנתר הקשוח, לצד קפדנותו, מתקשה לעמוד בפני החיוך שובה הלב של מוגלי שגורם לצופים להתאהב בו אנושות בתוך פחות משתי דקות מסך. אין ספק שליהוקו של מוגלי היה קריטי, מאחר שהוא הדמות היחידה שאינה מונפשת בסרט, ויודעי דבר מספרים כי סתי גבר על כ-2,000 מועמדים פוטנציאליים.

האפקטים הדיגיטליים המפעימים בסרט מייצרים חיות אנושיות באופן קיצוני. ניתן ממש לחוש בחום האימהי במבטה של ראקשה הזאבה, אמו המאמצת של מוגלי (בדיבובה של לופיטה ניונגו), ומן הרגע הראשון מפליא כמה קל לשכוח שילד שיושב לצד חיות טרף ומפטפט איתן בקלילות זה לא דבר טבעי. העיצוב הדיגיטלי האמין גורם לנו לשכוח שמדובר בעיבוד ממוחשב, וליהנות ממערכות היחסים בין מוגלי ליתר החיות מבלי להרהר במוזרות שבדבר, וזהו בהחלט הישג משמעותי.

נכון, אין כאן את הקסם התמים שקיים בגרסה המאוירת המקורית מ-1967, שבה החיות המצוירות זוכות להבעות פנים המעצימות את האנושיות שבחיות, אך חשוב לציין כי הגרסה המאוירת מתאימה לילדים צעירים יותר, ואילו גרסת דיסני הממוחשבת החדשה והאפלה יותר מתאימה לילדים בוגרים יותר. כל זה לא פוגם בהנאה, אך הוא בגדר מידע חשוב לקהל היעד: ילדים רכים בשנים עלולים להיבהל מחיות הטרף הרודפות אחר מוגלי ומסיטואציות אחרות בסרט שהגרסה המאוירת מרככת ומסייעת בתיווכן לילדים.

גרסת 2016 מתמקדת בשובו של שירחאן הנמר (אידריס אלבה) אל הג'ונגל וברדיפתו אחר מוגלי, גור האדם. אין פגוע יותר מנמר שפגע בו אדם, ושירחאן שנכווה ברותחין (על פי העיבוד בסרט, אביו הביולוגי של מוגלי גרם לשירחאן לכוויה באמצעות "הפרח האדמוני", להלן – האש) נזהר בצוננין, ומבקש לנקום במוגלי כדי להקדים תרופה למכה, ולא לאפשר עוד לאף בן אדם לפגוע בחיות הג'ונגל. לאחר גלות ארוכה חוזר שירחאן בגדול, וכדי לסמן טריטוריה הוא הורג את זכר האלפא השולט – הזאב אקילה, אביו המאמץ של מוגלי (ג'יאנקרלו אספוזיטו).

לנוכח הטרגדיה, מבינות החיות בצער כי מקומו של מוגלי בלהקת הזאבים (ובג'ונגל בכלל) כבר לא בטוח… בגירה, הפנתר שהביא את מוגלי אל להקת הזאבים, מבין כי הגיע הרגע שבו מוגלי חייב לעשות את הדרך בכיוון ההפוך – חזרה לבני האדם. במהלך המסע חזרה פוגש מוגלי בקא הנחש (בגרסת הפאם-פאטאל המהפנטת של סקרלט ג'והנסון) וניצל ממנו/ה ברגע האחרון על ידי באלו הדב (ביל מארי בקול שיעשה לכם חשק לתת לו חיבוק דב גדול וחם) שאוהב את החיים הטובים ומלמד את מוגלי את היתרונות הכיפיים שבחיי הטבע הפראי.

פסקול הסרט משובח ומלא אנרגיה, ובמיוחד השחזורים מהסרט המקורי של שיר הדוב (The Bare Necessities) בגרסת ג'אז חמימה, וכן הגרוב בגרסת הסווינג המקפיצה בשירו של מלך הקופים (I Wanna Be Like You) המבוצעת על ידי כריסטופר ווקן. שיר מצוין שלא נכלל בגרסה המקורית הוא שיר ההיפנוזה של קא הנחש (Trust in Me) שמובא אלינו בקולה המכשף של סקרלט ג'והנסון.

הסרט מעניק תחושה ממשית של עולם שבו אדם וחיות טרף חיים זה לצד זה בהרמוניה. המוזיקה הנפלאה ומוגלי הכובש רק מחזקים את סוד קסמו של הסרט. עבורי, עיקר קסמו נעוץ דווקא במוסר ההשכל שלו: חרף כל הקשיים, מסרב מוגלי לוותר על זהותו. מוגלי מנסה בכל כוחו להשתלב כזאב בלהקה וכחיה בג'ונגל, אך הוא רואה את מה שכולם סביבו מסרבים לראות: יש לו את הסטייל שלו (ייחודו כאדם), אז מדוע הוא צריך לוותר עליו? מוגלי מוכיח בנונשלנטיות כי דווקא מי ומה שהוא – יכול לשרת אותו, ואף להצילו בעולם שכולו ג'ונגל. המסר החתרני: אל לו לאדם להיות קונפורמי ולזרום עם הזרם, אלא מחובתו להיות נאמן לעצמו, גם אם נראה שהדבר מסכן אותו, כי מי שמוותר על מי שהוא באמת: נכחד. רק ברגע שאתה חזק ונאמן למי שאתה – אתה שורד. אולי אלו הם חוקי הג'ונגל האמיתיים.

מוגלי ששומע כי אקילה, אביו המאמץ, נרצח בידי שירחאן, הופך בבת אחת מילד לבוגר, ולא לסתם בוגר, אלא לזכר האלפא שיוצא לנקום. תבונתו כאדם מסייעת לו לצלוח את הנקמה, ולגאול את כל החיות מאימת הנמר הדיקטטור. בעולם שבו "אדם לאדם זאב”, מתגלה מוגלי האדם כזאב אלפא היוצא לקרב למען חבריו הזאבים, ולמען כל חיות הג'ונגל.

החלק בסיפורי קיפלינג שבו פוגש מוגלי את הילדה באנה ומתאהב בה, לא נכלל כלל בסרט. ההתמקדות כאן היא בשאלת זהותו של האדם בעולם שכולו ג'ונגל, ואולי דווקא החשיבות למצוא את מי שאתה לפני שהאהבה ושאר סיבוכי החיים נכנסים לחייך ומסבכים אותם, גרמה לבמאי לבחור להתמקד קודם במוגלי עצמו, ולהשאיר אופציה לסרט המשך עם סיפור אהבה מתקתק.

111 דקות מרהיבות של חברות לצד זהות עצמית בעולם שכולו ג'ונגל.

אודות קרן זוהר

מורה לקולנוע, תקשורת וספרות, תסריטאית ויוצרת. כתבת תרבות ופנאי במדור "Kולטורה" במקומון "השקמה".
הפוסט הזה פורסם בתאריך קולנוע עם התגים , , , . קישור קבוע.

4 תגובות על זאב לזאב אדם? ביקורת על הסרט "ספר הגו'נגל" – גרסת 2016

  1. מאת אמנון סטופ:‏

    מענין, לא התכוונתי לראות את הגרסאות החדשות של ספר הג׳ונגל, אני זוכר את הסרט המצויר של דיסני כיצירת מופת. אולי אנסה בכל זאת. ועם זאת, קרן זוהר כנראה גם ראתה את הקלאסיקה הותיקה לפני זמן רב ולכן אינה זוכרת כי השיר trust in me דווקא כן מופיע בה. גם לא הבנתי, האם שם אביו הביולוגי של מוגלי הוא אקילה, או שהכוונה לאב המאמץ הזאב?

    • מאת קרן זוהר:‏

      אתה צודק בהחלט. את המקור ראיתי בילדותי, ונדמה שסקרלט ג'ונסון עושה בו כשלה. לאור דבריך, חיפשתי ושמעתי עכשיו את גרסת המקור של trust in me ולעומת סקרלט, היא באמת לא זכירה… ההפיכה של הנחש לדמות נשית בסרט החדש מוסיפה אלמנט של פאם פאטאל מפתה, מה שהופך גם את השיר, לטעמי, למושך יותר.
      לגבי אקילה – הכוונה לאב המאמץ כמובן. תודה, יתוקן. חג שמח!

  2. מאת צחי:‏

    כל הכבוד על הביקורת מאירת העיניים.
    ההערות בנוגע לעלילה והניתוח שלה לכל אורכה גרמו לסקרנות גדולה בנוגע לצפייה בסרט ואף לרצון לצפות בו כשהוא באקרנים ולאו דווקא להמתין לצפייה ביתית (דבר ששקלתי לפני כן).
    אשמח לקרוא עוד ביקורות והמלצות על סרטים מפיך!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*