הקרקס הגיע! ביקורת על "מסייה שוקולד"

מאת קרן זוהר

כל ילד שנולד הוא הבטחה להוריו. ציפיות נבנות וחלומות נרקמים בשאיפה לעתיד שבו כל העולם ייפרש לרגלי העולל. גם ביהדות, בטקס ברית המילה, נאמרת הברכה: "זה הקטן – גדול יהיה", מעין משאלת לב להגשמת התקוות הגדולות שנולדו עם הילד.
בשנת 1860, בזמן שהגזענות היא נורמה ברחבי העולם, ושחורי עור המתפקדים כעבדים הם סטטוס קוו, נולד בקובה רפאל פדיה, תינוק שחור עור. אביו, ששימש כעבד בביתם של אנשים לבנים מהמעמד העליון, ודאי לא יכול היה להעז לצפות לעתיד ורוד מדי לבנו, ובאמת, שנים מאוחר יותר פדיה מתייתם ונמכר לעבדות.

אפשר לשער כי אביו באחרית ימיו, לא תיאר לעצמו כי לימים יהפוך בנו לאיש במה מפורסם, ולקומיקאי שחור העור הראשון בצרפת, שאף יהיה מחלוצי המופיעים בסרטיהם של האחים לומייר. 
נוסף על אלה יהפוך לימים לשחור הראשון שדמותו עיטרה כרזות פרסומת. 
פדיה (בגילומו המשובח והנוגע ללב של עומאר סי, הכוכב הצרפתי שכבר כבש את לבנו ב"מחוברים לחיים" וב"סמבה") מצליח בדרכים לא דרכים לברוח ממעבידיו ומצטרף לקרקס נודד המופיע בצרפת, ובו הוא מגלם במופע האימים את קאנאנגה, מלך הפראים, הקניבל שחור העור שמטיל מורא על הילדים והוריהם.

סביר להניח שבצרפת של המאה ה-19 היה נשאר פדיה על תקן הקניבל המפחיד אלמלא תפנית לא צפויה בעלילה שהחיים כתבו עבורו: פוטיט, ליצן מפורסם ואהוב מאוד (בגילומו הנקי והמדויק של ג'יימס תיירי – נינו של המחזאי יוג'ין אוניל, נכדו של צ'רלי צ'פלין האגדי, דור שלישי לאמני סלפסטיק שבשל שורשיו המקצועיים בקרקס מסוג חדש, הופקד בידי הבמאי רושדי זם להיות הכוריאוגרף של כל קטעי הקרקס המופיעים בסרט!) חש שהוא תקוע עם המופע שלו, ושדברים שהצחיקו את הקהל בעבר, כבר לא מספיקים.

לפוטיט יש רעיון: לחבר במופע שלו שני סוגי ליצנים (החכם והטיפש – שבקרקס המסורתי נהגו להופיע בנפרד), הליצן "הלבן" המסורתי, עם אלמנט חתרני של ליצן שחור שאותו יגלם פדיה, וייקרא "שוקולד", כמחווה לצבע עורו הכהה, וגם כי מי לא אוהב שוקולד? אה, ועוד פרט חשוב: הליצן השחור הוא הליצן הפחות חכם, זה שבשם ההומור הסלפסטיקי חוטף מכות מהליצן הלבן לקול צחוקו הגואה של הקהל.

ההצלחה נוסקת לגבהים בלתי נתפסים ומגיעה עד להגשמת חלומם הרטוב של קומיקאי התקופה: חוזה הופעות מסודר וקבוע בקרקס נוצץ, יוקרתי ונחשב בפריז.בתחילה פדיה שיכור מההצלחה (וגם מכמויות של אלכוהול), והוא נהנה מכל מה שיש לפרסום להציע: כסף, בגדים יפים, רכב מנקר עיניים, ונשים, אך מה שמסבך אותו יותר מכול הוא ההימורים. נוסף על כך, קולגות שהתקנאו בהצלחתו הובילו למאסרו סביב עניין שהותו הלא ממש חוקית בצרפת. בבית המאסר מכיר פדיה לוחם חירות שחור שגורם לו להרהר פעמיים – כמה זוהרת הצלחתו באמת?

ודווקא בבית המאסר כשפדיה כלוא, הוא מבין שהוא לא באמת חופשי, מפני שהוא שבוי בסטריאוטיפ ובדעות הקדומות שיש לאנשים על אדם שחור, ויתרה מכך, הוא אף מסייע להם לחזק את הסטריאוטיפ ולשמרו. פדיה מבין כי הוא מצליח בתור "שחור המחמד" של הלבנים – ושכל עוד הוא ימשיך לשעשע אותם כשהוא חוטף מהם מכות בכל ערב, הוא אולי ימשיך להיות מפורסם, אך גם ימשיך להיות נחות ומושפל. פדיה מבין שהוא רוצה מהחיים יותר. אולי אפילו להיות אותלו של שייקספיר – אמן הבמה השחור הראשון…

רושדי זם, שביים את הסרט כאדפטציה לספר "שוקולה, ליצן שחור" של ג'רר נוריאל, מגיש לנו סרט מלא בחום ואנושיות, בהומור ובכאב, באהבה ובחברויות אמיתיות בעולם הנגוע בתחלואי גזענות. כמו כן הוא מתאר את הקסם המהפנט של הקרקס ואת קשיי חייהם של אמנים המחוייבים לספק את הקהל באופן שוטף, ולפעמים מוכרים את ערכיהם ונשמתם בניסיונם לעשות כן…

במשפט אחד: מאה ועשר דקות של קרקס אנושי מרגש.

שחקנים: עומאר סי, ג'יימס תיירי, קלוטילד הם, אוליבייה גורמה, פרדריק פיירו,
נעמי לבובסקי, אליס דה לנקסנג ואוליבייה רבורדין

טריילר: https://www.youtube.com/watch?v=bPoMmYJbx8w

אודות קרן זוהר

מורה לקולנוע, תקשורת וספרות, תסריטאית ויוצרת. כתבת תרבות ופנאי במדור "Kולטורה" במקומון "השקמה".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, קולנוע עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*