ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של “יקום תרבות” ממליץ על:

הספר “האל האחר” מאת חגי דגן (הוצאת “עם עובד” ומכללת “ספיר”).

הפילוסוף והסופר חגי דגן אוהב להתעסק בענייני יהדות, תיאולוגיה, שדים ואלים (כך למשל בספריו “המיתולוגיה היהודית”, “שדים ברחוב אגריפס”, ועוד). עכשיו הוא יוצא בספר חדש, שבו הוא מציע עיון פרשני שונה מהסיפור המקובל על האל העברי והיהודי, ומציג אותו כאל דמוני, קפריזי, אלים ומסוכן. האל הזה נסתר מהפרשנות היהודית הרבנית, והרגילו אותנו להתעלם ממנו, או לתרץ את ההתנהגות המוזרה שלו. זהו למעשה סיפור על אב אלים כלפי בניו, והסיפור הזה משליך על כל מערכת היחסים של העם עם עצמו ועם האל שלו. מין סימביוזה פסיכוטית של משיכה ודחייה, אימה והתפעלות. מומלץ.

חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, מבקרת את:

ההצגה ״מפיסטו״ בתיאטרון הקאמרי.

על במת הקאמרי: תיאטרון בתוך תיאטרון – הצגה על שחקנים. הקהל הדמיוני של ההצגות הפנימיות יושב מעברה השני של הבמה, והשחקנים מציגים בהן עם הגב אל הקהל הממשי – בחירה אמנותית חיננית, אבל הקינון הזה, מעבר להיותו משעשע, מפזר את תשומת לבו של הצופה ופוגע במיקודו בקונפליקט. אבל האם בכלל יש כאן עימות אמיתי?
המקצוע מטביע את חותמו על העוסק בו, וזה בהמשך לבחירתו הכמעט חופשית של האדם במקצוע, הנובעת ממבנה אישיותו. אדם בוחר במקצוע הבוחר בו – מעגל היזון חוזר חיובי, המעצים את הנטיות הטבעיות של האדם. ובהקשר שלנו: השחקן מחליף דמויות מקצה לקצה ובצורה משכנעת. צא’רלי צ’פלין הגדול גילם באותה מידה של וירטואוזיות את היטלר הרומס ואת אחרון הדלפונים הרמוסים.
מצפונו של שחקן – אינו מדרישות הקדם לעיסוקו במקצוע.
שחקן אינו מנהיג, אינו נושא באחריות.
אכן הוא בסך הכל שחקן – כאמרתו של איתי טיראן המתאמצת לסיים את ההצגה בדרמטיות מסוימת – ולא מצליחה, כי אין כאן כל עימות.
ריבוי שחקנים, עלילות משנה מיותרות, יציאה כפויה להפסקה – לא נוח לי עם הפקות הענק האלה. אני זוכרת לטובה ובכמיהה את הצגות היחיד של שרון אלכסנדר ב”הנחש” ושל גד נבו ב”ריאקציה”.
מי יוכל להתחרות עם שני החצים הנחרצים האלה הפוגעים במטרה?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע − 7 =