הופיע במגזין "ליברל" מספר 12, אפריל 2015

רבים מבקרים תוכניות טלוויזיה שבהן מראיינים פושעים וגנגסטרים והופכים אותם לגיבורי תרבות. אולם, מתברר כי הערצת פושעים היא עניין ותיק מאוד בתרבות, ובשום אופן לא חידוש של הטלוויזיה בימינו. כולנו מכירים את רובין הוד, הפושע הנערץ, שכמובן לפי האגדה שדד רק את העשירים, ואפילו חילק כסף לעניים. הקוראים אולי יופתעו, אבל אם תיזכרו במה שהתנ״ך מספר על דוד לפני שהפך למלך, ואם תורידו רגע את המשקפיים של נמשח-למלכות, תוכלו אז לראות שמדובר בפושע. ראש כנופיה שמסתובב במדבר ומבצע מעשי שוד, ואף מרד ממש נגד השלטון החוקי.

על אלו ועוד – בכתבה למטה.

דברי ימי הגנגסטר בתרבות

Comic book drawing of a gangster with a tommygun

3 תגובות

  1. כדאי להוסיף שדוד בן ישי שהחל את הקריירה שלו ל פ י כל הסימנים כגנגסטר קטן ( ” חבירו ” או “עפירו ” זה נקרא בתקופתו ) לא היה היחיד או יוצא דופן .נהפוך הוא :”מרבית ” מייסדי שושלות מלוכה החלו את הקריירה שלהם כפושעים קטנים וצמחו משם. רק בממלכות גדולות ומפותחות השושלות השונות צמחו מאצולה קיימת. אבל במדינות צעירות ולא מפותחות כך היגיעו מרבית מייסדי השושלות לשלטון.

  2. והנה סיפור הגנגסטרים הראשון בספרות העולמית במלואו משמואל א’ פרק כ ה: וַיָּקָם דָּוִד, וַיֵּרֶד אֶל-מִדְבַּר פָּארָן. {פ}
    ב וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים; וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל. ג וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל; וְהָאִשָּׁה טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי). ד וַיִּשְׁמַע דָּוִד, בַּמִּדְבָּר: כִּי-גֹזֵז נָבָל, אֶת-צֹאנוֹ. ה וַיִּשְׁלַח דָּוִד, עֲשָׂרָה נְעָרִים; וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים, עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל-נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם-לוֹ בִשְׁמִי, לְשָׁלוֹם. ו וַאֲמַרְתֶּם כֹּה, לֶחָי; וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם. ז וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי, כִּי גֹזְזִים לָךְ; עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר-לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ–לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא-נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה, כָּל-יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל. ח שְׁאַל אֶת-נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ, וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ–כִּי-עַל-יוֹם טוֹב, בָּנוּ; תְּנָה-נָּא, אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ, לְדָוִד. ט וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד, וַיְדַבְּרוּ אֶל-נָבָל כְּכָל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד; וַיָּנוּחוּ. י וַיַּעַן נָבָל אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. יא וְלָקַחְתִּי אֶת-לַחְמִי, וְאֶת-מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה. יב וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי-דָוִד, לְדַרְכָּם; וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּדוּ לוֹ, כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. יג וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת-חַרְבּוֹ, וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת-חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם-דָּוִד, אֶת-חַרְבּוֹ; וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וּמָאתַיִם, יָשְׁבוּ עַל-הַכֵּלִים. יד וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל, הִגִּיד נַעַר-אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת-אֲדֹנֵינוּ, וַיָּעַט בָּהֶם. טו וְהָאֲנָשִׁים, טֹבִים לָנוּ מְאֹד; וְלֹא הָכְלַמְנוּ, וְלֹא-פָקַדְנוּ מְאוּמָה, כָּל-יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם, בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה. טז חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ, גַּם-לַיְלָה גַּם-יוֹמָם, כָּל-יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם, רֹעִים הַצֹּאן. יז וְעַתָּה, דְּעִי וּרְאִי מַה-תַּעֲשִׂי–כִּי-כָלְתָה הָרָעָה אֶל-אֲדֹנֵינוּ, וְעַל כָּל-בֵּיתוֹ; וְהוּא, בֶּן-בְּלִיַּעַל, מִדַּבֵּר, אֵלָיו. יח וַתְּמַהֵר אבוגיל (אֲבִיגַיִל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות (עֲשׂוּיוֹת) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל-הַחֲמֹרִים. יט וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה; וּלְאִישָׁהּ נָבָל, לֹא הִגִּידָה. כ וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל-הַחֲמוֹר, וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו, יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ; וַתִּפְגֹשׁ, אֹתָם. כא וְדָוִד אָמַר, אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-נִפְקַד מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, מְאוּמָה; וַיָּשֶׁב-לִי רָעָה, תַּחַת טוֹבָה. כב כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד, וְכֹה יֹסִיף: אִם-אַשְׁאִיר מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ עַד-הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר. כג וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל, אֶת-דָּוִד, וַתְּמַהֵר, וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר; וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרֶץ. כד וַתִּפֹּל, עַל-רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר, בִּי-אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָו‍ֹן; וּתְדַבֶּר-נָא אֲמָתְךָ, בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע, אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ. כה אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא–נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; וַאֲנִי, אֲמָתְךָ–לֹא רָאִיתִי אֶת-נַעֲרֵי אֲדֹנִי, אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ. כו וְעַתָּה אֲדֹנִי, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים, וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ, לָךְ; וְעַתָּה, יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ, וְהַמְבַקְשִׁים אֶל-אֲדֹנִי, רָעָה. כז וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר-הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי; וְנִתְּנָה, לַנְּעָרִים, הַמִּתְהַלְּכִים, בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי. כח שָׂא נָא, לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ: כִּי עָשֹׂה-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי-מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא-תִמָּצֵא בְךָ, מִיָּמֶיךָ. כט וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ, וּלְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ; וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. ל וְהָיָה, כִּי-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי, כְּכֹל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֶת-הַטּוֹבָה, עָלֶיךָ–וְצִוְּךָ לְנָגִיד, עַל-יִשְׂרָאֵל. לא וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ-דָּם חִנָּם, וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי, לוֹ; וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי, וְזָכַרְתָּ אֶת-אֲמָתֶךָ. {ס} לב וַיֹּאמֶר דָּוִד, לַאֲבִיגַל: בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. לג וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, וּבְרוּכָה אָתְּ: אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה, מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹשֵׁעַ יָדִי, לִי. לד וְאוּלָם, חַי-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מְנָעַנִי, מֵהָרַע אֹתָךְ: כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ, ותבאתי (וַתָּבֹאת) לִקְרָאתִי–כִּי אִם-נוֹתַר לְנָבָל עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר. לה וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הֵבִיאָה לוֹ; וְלָהּ אָמַר, עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ–רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ, וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ. לו וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל-נָבָל וְהִנֵּה-לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, וְהוּא שִׁכֹּר, עַד-מְאֹד; וְלֹא-הִגִּידָה לּוֹ, דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל–עַד-אוֹר הַבֹּקֶר. לז וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד-לוֹ אִשְׁתּוֹ, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן. לח וַיְהִי, כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים; וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-נָבָל, וַיָּמֹת. לט וַיִּשְׁמַע דָּוִד, כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת-רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת-עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהוָה בְּרֹאשׁוֹ; וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל, לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה. מ וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד, אֶל-אֲבִיגַיִל–הַכַּרְמֶלָה; וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ, לֵאמֹר, דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ, לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה. מא וַתָּקָם, וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה; וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה, לִרְחֹץ, רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי. מב וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, וַתִּרְכַּב עַל-הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ, הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ; וַתֵּלֶךְ, אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי-לוֹ, לְאִשָּׁה.
    מדהים כמה מעט הז’אנר השתנה עד עצם היום הזה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן