"בעזרת חברים" ינופצו לאלתר המיתוסים – קריאה בספרה החדש של חגית בת-אליעזר

קריאה בספר השירים "בעזרת חברים" \ חגית בת-אליעזר (הוצאת "כרמל", מרץ 2016)


מאת ורד זינגר

ספר שיריה השלישי של חגית בת-אליעזר * (קדמו לו "השקת ספינת ציפייה", 2008, ו"התנסויות", 2012, שניהם, כמו השלישי, ראו אור בהוצאת "כרמל") הוא הראשון שבו שכרה עורך. למשימה נבחר דוד (ניאו) בוחבוט הצעיר, שעשה עבודה יפה מאוד. השירים נבחרו בקפידה, רובם מהודקים, מחולקים נכון – ניכר שטופלו באהבה. נוסף על העורך, שכרה חגית בספר זה את שירותיו של המעצב יקי חסיד, ולדבריה נתנה לו "יד חופשית". "דבר כזה", הוסיפה בעליזות האופיינית לה, "לא עשו מעולם − לא בארץ ולא בעולם".

חסיד עיצב את רוב דפי הספר כאילו הם מוכתמים או מקומטים במידה זו או אחרת, ובעמודים מסוימים חיפשתי בבהלה את הקפה שנשפך. נרגעתי באחת כשהבנתי שלא אני אשמה בזה, אלא המעצב. ולא זאת בלבד, אלא שפעמים רבות עיצוב האותיות משתלט על השיר עצמו ומפריע לקריאת השירים − החל מאיתור הכותרת וכלה בהבנת השיר באופן עצמאי. לעתים אף מאבד השיר את משמעותו כשהוא עומד עירום ללא המלבוש העיצובי, למשל בשיר הבא:

המילים (בפונט מקראי משהו, כמו היה השיר עצמו תפילה או מזמור מן הכתובים – מוגזם ומיותר בעליל לטעמי) הולכות וגדלות ממש כמו הידיעה כי איננו יודעים מה תהיינה השלכות מעשינו. המשחק העיצובי בגדלים כמוהו כגלגלי עזר − ויש בכך משהו פשטני, במיוחד כשהאמירה העומדת מאחורי השיר צלולה דווקא, ונבונה לא מעט. קל מאוד להזדהות עם העובדה שהאדם איננו מודע להשלכות מעשיו, בה בשעה שהוא מרבה בהם – ובתוך המעשים הרי גלומות הטעויות. והטרגדיות. ואחר כך – החרטות ונקיפות המצפון (שבהן עוסקים כמה מהשירים בספר). כשאנחנו "מגדילים לעשות" אנחנו מקטינים את אפשרות התיקון. כלומר, מגדילים את הנזק. כשהאותיות הולכות וגדלות ומתחזקות, הן מגדילות לעשות בכך שהן מצטמקות לבסוף בנחרצות. וזה חבל. כאמור, במקרה הזה הדבר מכסה על אמירה נבונה ומכמירת לב.

וללא קשר, הנה דבר שאני רגישה אליו: אחידות בכללי הכתיב חסר הניקוד. חלק משמות השירים מנוקדים במלואם (גם במקרים שבהם די בניקוד חלקי), וחלק מובאים ללא ניקוד – ע"ע כללי הכתיב חסר הניקוד. מאחורי חוסר האחידות לא נראה שעומד רציונל כלשהו. מדוע לנקד את כותרת השיר − "בסיכון"? מה רע במילה הבלתי מנוקדת על פי הכללים? כלום לא די ביו"ד כדי לדמות את תנועת האי?

חגית בת-אליעזר

ברם, על אף שאלוהים אכן נמצא בפרטים הקטנים, ובספר הזה היו עוד כמה פרטים שצרמו לי מלבד העיצוב השתלטן וענייני אחידות בכתיב חסר ניקוד (למשל השיר האחרון שנקרא −  בכתיב חסר ניקוד, אגב − "השיר המושלם", המתנוסס בראש דף ריק), בסופו של דבר, האמירה העולה מן הספר אמיצה מאוד.

למעשה, כשסיימתי לקרוא אותו עלה בדעתי שאולי כל הפרטים המעצבנים האלה, הילדותיים להכעיס, נמצאים כאן באופן מודע, וכל זאת כדי לעמעם את עוצמת הכאב ולהקהות אמירות חדות מאוד – ואני לא מתכוונת לאלו הקשורות בסקס, כגון: "אני פתוחה להיות \ כוּס נוטף שלך" ("פנים שונות"), אלא לאמירות המנפצות את המיתוסים בעניין תפקוד האישה כבת, כאם, כרעיה, כאישה שעלומיה זה מכבר מאחור. כשמבינים שזה הדבר המרכזי לתת עליו את הדעת, מקבלים לפתע דברים רבים גוון עמוק יותר, למשל שם הספר, "בעזרת חברים" המתריס מן הסתם על "בעזרת השם" האורתודוקסי ("בספר, אגב, אין פנייה לאל בשום שיר", העירה בת-אליעזר בתגובה, "ובמובן הזה הוא אורתודוקסי יותר מספרים חילוניים רבים שמרבים להזכיר את שמו, בניגוד לספרי שאינו עובר על הציווי 'לא תישא את שם אלוהיך לשווא'").

הנה אחד השירים האמיצים העוסקים בגילוי לב בקושי שבאמהות ובאכזבה ממנה:

"טיוטת ילדים" הוא תיאור מעניין מאוד לנכי רוח, עמוק ומעורר מחשבה, במיוחד כשמדובר בילדיך. אמירה כזאת בשיר אינה דבר של מה בכך במחוזותינו. בטיוטה יש משהו מבולבל, לא מגובש, לא מסודר, דבר הנתפס בשיר כנכות רוח. "אהבתי אליהם נרקבה \ לחמלה". אותה חמלה שמגייסת בעצמה הדוברת-האם "לילדים המתבטלים מול המסך" ("הרחבת המבט"). בדיוק ההפך מתיאורים נוטפי אושר מזויף המופצים בכל שנייה בפייסבוק. אני מוצאת כאן ישירות וכנות וצלילות רבה הנובעת מכך – אהבה הנרקבת לחמלה הוא תיאור יוצא מן הכלל. הריקבון הוא אמנם תהליך שלילי, אבל הוא גם חומר דשן מובהק. החמלה היא תוצר הדשן. החמלה לא נוצרה יש מאין – היא כאן בזכות ולא בחסד. הדוברת נמצאת שם, במרכז זירת האמהות, היא לא נטשה אותה – אבל היא גם לא שותקת. היא מתייסרת מנקיפות מצפון – גם על הטיוטה שלא התגבשה לכדי מוצר מוגמר, וגם על עצם ריקבון האהבה. המילים מלחשות, קצביות, יש להן ארומה של רקוויאם. הבית השני עתיר מצלול. ואני שומעת את התקתוק ואני שומעת את הרכבת ואני שומעת את נקיפות המצפון מטפטפות כטיפות דם. אני שומעת שיר אמת.

הנה שיר נוסף שכבש אותי בישירות שלו, באומץ המקופל בו באופן מהודק ומדויק:

כמה כאב אצור בשיר הזה, אך בכל זאת הוא מובא בלחישה יבשה. בקור רוח מקפיא מקבלת הכותבת את המציאות, או ליתר דיוק – את השקר הזה של המציאות. בני המשפחה רוצים להציב את הדוברת במקום המסורתי, אבל זה מכבר היא איבדה עניין בהם – בשמחתם. היא שימושית כספית, דחליל שומר, "שובר גלי האין" (עוד תיאור מיוחד ומרחיב דעת). הזהות המעושה הזאת, המאוסה – כמוה כמוות, ואולי גרועה ממוות בהיותה מזמנת משאלת מוות נטולת כאבים. הדוברת מורדת, מתריסה. היא מבקשת, ברוח הימים הללו, לצאת מעבדות לחירות. והיא אכן עושה זאת – באמצעות האמנות. הבית האחרון מקסים בעיניי, במלוא מובן המילה – הוא יוצר קסם בכך שהוא מצהיר שהקיום הנשגב, הנחשב, הוא האמנות. הפינה הזאת כאן, השיר הזה, "כי לגוף אין משכן". זהו שיר קינה ונחמה גם יחד, וזה יפה. הוא יפה.

הנה עוד שיר שלא חושש להזיז מוסכמה כקודמו. הוא הופך בה, הופך אותה כמו הייתה לֶבנה, ללא פחד פן יימצא שם עקרב:

מעט משוררים מטפלים בשיריהם ברווחה כלכלית, מהצד הנכון של פרוסת הלחם, כמובן, זה שמרוחה עליו החמאה. רווחה כלכלית וכתיבת שירה נתפסות כניגוד גמור. איזה משורר יצהיר על עצמו שהוא חי ברווחה כלכלית? אבל הציניות המעודנת כאן מתארת היטב את "הצד השני של המטבע" כמאמר הדו-משמעי בשיר. "צלצולו מעיר בבוקר לאספו ולטפחו", "מרשרש רחשי לב" – תיאורים נהדרים, מעוררים את החיוך מהמקום הנכון. הכסף מעורר גועל, ריחוק, סוג של פיצול, דבר המתואר באופן אמין גם בשיר "פירורים": "אתה נותן לי כסף \ לא חיבה ולא סליחה", "לא הרבה כסף \ רק לקיום זעום", ומאחר שהדמות המפזרת את "הפירורים" מתוארת כמבכה את עתידה המתקצר, נראה כי זהו האב ואם כך, גם בשיר הזה יש שבירת תבנית מוסכמת: "הו, רגשותיי \ המתפוררים לכדי תודה מאובקת".

עסקה כספית מחושבת כהלכה בקור רוח מתוארת גם כאן:

השירים בספר אינם מחולקים לפי שערים אלא לפי שנים, משנת 2012 ועד 2015, כשהשנה כביכול מודגשת במעין לוח שנה:

בעניין זה, קולע בעיניי העיצוב החזותי. השנה המודגשת בתוך ערימת השנים המטושטשות מעוצבת באופן מעודן וברור, ובעצם הבחירה בשנים שבהן נכתבו השירים ולא שערים נושאיים, הגיונית כשכל השירים עוסקים למעשה באותם הנושאים. ובין הנושאים האלה: הפחד מהזִקנה − וההתמודדות עמה, חוסר התאמה לתבניות המצופות מאישה ואם, ובהן תבניות צפויות של תִפקוד ושל רגש − וההתמודדות עם השבר הזה. הנה, למשל, השיר "הטבה", המכריז על פריצת הגבולות:

הישורת האחרונה היא הדקה התשעים של המשחק. זה הזמן "לפתוח את חסכונות הרגש", כל מה שנאצר שם ועדיין לא נעשה בו שימוש (אף כי האהבה בת הקיימא נרקבה זה מכבר), והחיסכון הזה חשוב יותר מהגוף "המתאיין". הזִקנה מתוארת פה דווקא כגורם מקל המאפשר לפרוץ גבולות, לנפץ מסגרות, להשתולל. גם בשיר הבא מתוארת דרך ההתמודדות הזאת:

וגם בשיר הזה נופלות חומות המשפחות, נפרצים חסכונות רגש ומוסכמות חברתיות, נטעמים חומרים מגרים:

לא תמיד מסתיימת פריצת חסכונות הרגש בהצלחה ("מכבדת את נטייתך המינית \ עם זאת \ חושקת בשפתיך", "קִדמה"), אך "הסירוב יביא אליו \ את מוזת הרחמים" (שחר הפציע"). כאמור, השירים שאהבתי כאן במיוחד, הם אלה המתארים באומץ את האכזבה. כזה הוא השיר הבא:

ובהחלט גם השיר הזה, שבו אחתום:

"בגרותו \ הטרגדיה שלי" – גם בגלל מחוגי הזמן שמרחיקים את הדוברת מנעוריה, וגם בגלל צביטת הלב לנוכח אותה טיוטה, וגם בגלל אותה נכות רוח ואותה אהבה רקובה שהפכה זה מכבר לחמלה. אגב, ראוי היה שהשיר ייקרא "זמן – חזור". ביידוע המילה "זמן" יש צרימה סמנטית ולשונית. הנה עוד פרט קטן, אבל דווקא הוא מוביל אותי לתחושה שייתכן שכשאלוהים לא נמצא בפרטים הקטנים, מדובר בחיפוי על העובדה כי הוא נוכח בהחלט בפרטים הגדולים. בסופה של קריאה מצאתי את הספר כאמיץ מאוד, ישיר ובועט בעניינים שלא מרבים לטפל בהם בשירה. וכשלבי נפתח נוכח גילוי לב הנאמר באופן מהודק ובאומץ – אני עשויה למצוא למצוא גם את כתמי הקפה המעוצבים כחינניים, כמקהים את הכאב. וזה יפה, כמו גם העובדה שדעה יכולה להתרכך לאחר שהלב נפתח לשירים – ומאמין להם. או אז, נראה לפתע כי "בעזרת חברים" אכן נכתב לחברים, לבריות, וייתכן שכל "הפרטים הקטנים" האלה נבראו באהבה במיוחד בשבילו. כדי לפתוח את לבו לאמת, זאת המתוארת בשירים וזאת השוררת, אם שוררת, בחייו שלו – ובדרך, על כל צרה שלא תבוא, לעורר גם חיוך. ואם נחליף את המילה "אמת" במילה "חירות" – והרי לכך התכוונה מן הסתם המשוררת – נגלה כי מדובר בספר מושלם לכבוד חג החירות.

ראו גם:

חגית בת-אליעזר בוויקיפדיה

כותבת מחדש את עולמה – אלי אשד על שירתה של חגית בת-אליעזר

* גילוי נאות: חגית בת אליעזר היא אחת הכותבות באתר זה, שבו אני משמשת כעורכת לשונית.

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון "בראש גדול" בכמה הוצאות ספרים, עורכת תוכן - אבל לא רק, עורכת שירה - ומבקרת בה, ולא רק אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

14 תגובות על "בעזרת חברים" ינופצו לאלתר המיתוסים – קריאה בספרה החדש של חגית בת-אליעזר

  1. מאת אמנון סטופ:‏

    מענינת הקריאה של ורד זינגר בשירתה של חגית בת-אליעזר, וההדגשה, אולי גם בהשפעת חג החירות והסדר המתקרב, על שבירת התבניות והבעת המחשבות והרגשות האמיתיים ולא אלו שאנחנו ״אמורים״ להרגיש ולחשוב.
    בפרט הדגש על התפקידים המסורתיים של האשה מתאים גם למה שכתב אלי אשד במאמר על ההגדה החדשה :
    http://www.yekum.org/2016/04/%D7%9E%D7%94-%D7%A0%D7%A9%D7%AA%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%94%D7%96%D7%94-%D7%A9%D7%99%D7%A9-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%94-%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/
    ואני מצטט ״פרודיה אירונית קודרת על מצב האישה. זאת נאלצת להיות שפחה מודרנית יותר מבכל יום אחר, דווקא בערב שבו מספרים על שחרור העבדים לחירות.״

    • מאת חגית בת-אליעזר:‏

      יפה הקשר שמצאת בין הרשימות על שני ספרי השירה.
      נעים להרגיש שלכל יש מטריה מעל ושורש משותף מתחת.

  2. מאת דוד ברבי:‏

    יפה כתבת ורד והבאת לפנינו באופן מוחשי את השירים מהספר
    מענינת החדשנות של העיצוב וזה הולם את רוחה של חגית
    תודה

  3. מאת גיורא פישר:‏

    רשימה מוצלחת ביותר. הביקור שלך בשיריה של בן אליעזר נותן לנו הקוראים תמונה רחבה של מעלות וחסרונות הספר, ועושה את הדבר החשוב ביותר: גורם לי לרצות לאחוז בספר, לצפות ולקרוא בו.
    חג שמח למשוררת ולך
    גיורא

  4. העימוד של הספר ועיצוב הטקסט המעניין מבטא את האחיזה העקבית שלך ברתמות החופש.
    מהמעט שקראתי כאן, אני רוצה לראות ולקרוא עוד.
    חג שמח

    • מאת חגית בת-אליעזר:‏

      תודה לך, יאיר, על הביטוי "אחיזה ברתמות החופש", המעמת את האחיזה עם העדרה שהוא החופש.
      הספר מתקרב לחנויות של הרשתות הגדולות.
      חג חירות חופשי לכולנו.

  5. מאת ריקי:‏

    קראתי בהנף אחד את ספרה יוצא הדופן של חגית ובעניין קראתי את דבריה הנכוחים של ורד , מסכימה עם הבחנותיה הרגישות ומאד , מאד עם הסייפא של הדברים. השירים של חגית מפתיעים , אמיצים ומשקשקים את המוח

  6. מאת שושנה ויג:‏

    חגית היקרה, הרשימה שכתבה ורד זינגר מעניקה תמונה נועזת, שקוראת תיגר. את כותבת אמיצה שבוחרת במטפורות חושפניות ביותר. את מפרסמת את מה שחבוי בתוכך בעיצוב של קדושה, בבואך לכתוב את מגביהה עוף, מעלות חדשות נפתחות בפניך. שירה שנוגעת בכאבים בקשרים הקרובים ביותר. הכתיבה עבור רבים היא בריחה מן העולם הגשמי ואת אינך מנסה לייפות אותו, אלא חושפת את מגרעות המציאות.
    הספר שלך מסקרן מאוד ניכר שאת מבקשת להציג מראה שונה למציאות שנגלית אלינו. מקווה להיתקל בספר בקרוב.
    שושנה

    • מאת חגית בת-אליעזר:‏

      תודה לך, שושנה יקרה, על הקריאה ועל התגובה. ספרי "בעזרת חברים" יגיע לחנויות הספרים אחרי החג. לך אתן עותק עם הקדשה אישית באירוע לכבוד ספרך "העצובים" ביום ד' 25 למאי בסלון הספרותי של דיזנגוף סנטר.
      יופי, ורד, שהבאת את דבר ספרי ברשימתך הרחבה.

  7. מאת שושנה ויג:‏

    מצפה למפגש שלנו ב 25.5.16
    המון תודה לך הסלון הספרותי שאזכה סוף סוף לבקר בו וגם אורחיי יהיו בו לראשונה. כל הכבוד לך!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*