על שירה ועל שירע / יואב איתמר

פתרון נכון / מיכאל זבלוצקי

פִּתְרוֹן נָכוֹן דּוֹרֵשׁ מַחְשָׁבָה

מַחְשָׁבָה דּוֹרֶשֶׁת זְמַן

זְמַן דּוֹרֵשׁ הִתְבּוֹדְדוּת

הִתְבּוֹדְדוּת דּוֹרֶשֶׁת וִתּוּרִים

וִתּוּרִים דּוֹרְשִׁים כּוֹחַ רָצוֹן

כּוֹחַ רָצוֹן דּוֹרֵשׁ אֱמוּנָה

אֱמוּנָה דּוֹרֶשֶׁת הֶחְלֵטִיּוּת

הֶחְלֵטִיּוּת דּוֹרֶשֶׁת פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה

פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה דּוֹרֶשֶׁת נֶצַח

נֶצַח דּוֹרֵשׁ אַהֲבָה

אָהֲבָה הִנָּהּ הַפִּתְרוֹן הַיָּחִיד הַנָּכוֹן

אֲבָל דּוֹרֶשֶׁת מַחְשָׁבָה.

תרגום מפולנית (של כל שירי זבלוצקי): ענת זגורסקי שפרינגמן

זמן רב לא כתבתי כאן מאמרים, אלא פעלתי מאחורי הקלעים. מדוע? אולי גם בגלל מה שזבלוצקי, משורר מהדור שהגיע לאחר שימבורסקה,  מדבר עליו. אני הייתי זקוק לפרספקטיבה. למצוא שוב את ה”אני מאמין” שלי. אני רואה בכתיבה במדור הזה מעשה של אהבה. גם ויתור על האני מאמין שלי. כדי שאוכל להכיל דברים שהם מעבר לטעמי הפרטי נדרשה ממני יכולת לאהוב, ואני לא יכולתי לאהוב − לא את מה שעשיתי, לא את מה שקראתי, ולא את התגובות של מי שטרח להגיב. הייתי צריך לעשות חיפוש עמוק בתוך עצמי כדי למצוא את היכולת לקבל את העובדה שאין מציאות אחרת, ואין שירה אחרת ואין יוצרים אחרים, כדי שאוכל לאהוב שוב את האקט האמנותי של ברירת הטוב מהרע – השירה מהשירע.

מכונה / מיכאל זבלוצקי

מִלִּים מְצַלְצְלוֹת בָּאָזְנַיִם לְלֹא הֶרֶף

דִּמּוּיִים נִשְׁפָּכִים לְנֶגֶד הָעֵינַיִם וְלֹא נוֹתְנִים מְנוֹחַ

צְלִילִים מֻנָּחִים אֵי שָׁם בַּמּוֹחַ וְקוֹדְחִים בּוֹ לְלֹא לֵאוּת

אָדָם הוּא מְכוֹנַת הַשִּׁכְחָה,

אֲבָל כְּמוֹ כָּל מִכְשׁוּר – מִדֵּי פַּעַם הוּא מִתְקַלְקֵל.

בלב השירה ניצב השקר או אולי הפרדוקס שעליו דיבר זנון ביחס לזמן השירה − היא רגע בזמן, היא גם החץ וגם הרגע הקפוא, השירה היא גם השִכְחה וגם הזיכרון, וזה מה שעושה אותה לכל כך חשובה ולמושא למאמץ, ובגלל זה היא גוררת איתה כל כך הרבה אמוציות. עמיחי פעם כתב על הרצון לשמור רגעים מאושרים לעצמך, ועדיין אני מוצא את עצמי כותב כדי לשכוח. כותב כדי לזכור.

לא אוהב שירה/ מיכאל זבלוצקי

כְּעִקָּרוֹן, אֵינִי אוֹהֵב שִׁירָה, מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי מַכִּיר אוֹתָהּ טוֹב מִדַּי

יוֹצֶרֶת אַשְׁלָיָה שֶׁל עֹמֶק, אַךְ צָפָה עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח

כּוֹתְבִים אוֹתָהּ חוֹבְבָנִים מְאֹהָבִים בְּעַצְמָם

לַהֲטוּטָנִים מֻכְשָׁרִים שֶׁל מִלִּים חַסְרוֹת מַשְׁמָעוּת

הַשִּׁיר הוּא בְּרַק הֶבְזֵק שֶׁל דְּיוֹקָן עַצְמִי

יְצִירָה יְעִילָה שֶׁל אָפְנָה מְקֻבֶּלֶת

וְהַמְּשׁוֹרֵר רוֹצֶה רַק לְהַצִּיג

בֶּגֶד מְטֻפָּשׁ מֵהַלַּיְן, שֶׁלֹּא יִמָּכֵר

ויסלבה שימבורסקה כתבה בשירה “אחדים אוהבים שירה”:

שִׁירָה –

אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִירָה.

לֹא אַחָת נִתְּנָה לְכָך

תְּשוּבָה רְעוּעָה.

וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת

וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה

כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

אם שימבורסקה מתקשה להגדיר את השירה, ישנם משוררים רבים שלהם השירה ברורה, אבל היא גם שקר והם מנסים להוכיח כמה היא חסרת תוחלת ובוגדת בעצמה כמו נחש שאוכל את זנבו.

אם שימבורסקה כותבת:

כותב כנגד הנס מגנוס אנצנסברגר:

תרגום: אשר רייך

אין ספק שעמדתו של זבלוצקי קרובה יותר לעמדתו של אנצנסברגר, אבל אני חושב שזבלוצקי נאלץ לעשות “רצח אב” או במקרה הזה “רצח אם” כדי להמשיך לכתוב. האם יוכל להשתחרר מעמדה זו? הדבר דורש זמן, ופרספקטיבה, ואהבה.

***

ימי הולדת חשובים:

בשירה האוקראינית נציין שני ימי הולדת חשובים השבוע.

בשמיני לחודש יתרחש יום הולדתה של המשוררת הצעירה קטרינה קליטקו, ששיריה ראו אור בתמיכת מפעל הפיס בהוצאת מקף. ואנו מביאים כאן שני שירים חדשים שלה בתרגום אנטון פפרני:

קָטֶרִינה קָלִיטְקוֹ

Катерина Калитко

תרגום מאוקראינית: אנטון פפרני

* * *

כל אלה שכל כך אהבנו אותם היו פליטים. אז מה,

את המפְתח השלך, צא אל הגשם שלא ישקע בתנומה.

איזה מחיר זה גבה ממךָ – איש לא ישאל, לא יתמה.

דברים אחרים ישאלו – למשל, בשביל מה אתה פה.

הוצא מקליפת האגוז את הגרעין הקשה של מטרתו.

גוזל הצינון בגרון חובט בכנפיו ונשא קריאתו.

כמו כן ישאלו מי אתה – לא כלום, תשיב לשאלה,

זה עתה השּלתי את שמי, כמוהו כעור לאֶה שבלָה;

אני רק חיטה, אשר לחור החפרפרת נפלה.

לכל אחד זה קרה, כדי לשנות את המקצב הזה

של התוף עתיק היומין, אשר הולם ופועם בחזה,

שואף לומר את דברו. כמו חיתוך עץ כהה, חוזֶה

מבטי את תווי פניך כנגד האור. כל אחד

מאלה שכל כך אהבנו הלך, כל כך קטן וחד,

דרך המדבר או הים. וכל גב היה ללהבות מועד.

הכוויות עוררו לנו תאווה אפילה, נעשָׂה

קצב נשימתנו קודח. כן, לבנו רשעות מסוימת נשא.

אך הסיבה העיקרית – המודעות לזה המסע.

אהבנו את החלכאים. תורנו עתה לא נדחָה.

כאן שעה קצרה נעמוד. גומאת מרחק כל בריחה.

אל תזכרו אותנו.

תודה על כל הטרחה.

Всі, кого ми любили…

* * *

אני הופכת ימים. אני קוראת בם אותךָ

כאילו אותות על הלִבנֶה קראתי אחד-אחד

גם השמש הרגשנית, גם שמֵי העיר לרווחה

משחררים לרקיע: ציפורים[1], מטוסים. אט-אט

נוף העיר כותב ורוקם אגדות צוננות

למבוגרים, מלאות פלאים רגילים, כאילו

הרגשת עצמך לא מישהו, אלא משהו כמו

במערך העירוני הזה – חלק בלתי רגיל

וכמו כנסייה שלעולם בונה אֶת עצמהּ

מרימה אבנים בחלום ובדבר האֵל. לא היה

בהּ חשש כי החושך בא אחרי שקיעת החמה

כי אין מוסכמות – ישנה רק מטְרת הבּנִייה

והייתה מקימה עצמהּ. והיו מטרטרים

גלגלי חשמלית בכְרך אביבי שחלומות פָּתח.

בהלליךָ הייתי אוספת כל שמותיךָ המפוזרים

ברחבי עולם.

ואז היה בא חג הפסחא.

והיו באים המוני תושבים עגומים

בנגבם סוליות בפתח באדיבות רָבּה

עוד הייתי עומדת, שקועה בחלום תמים

כה נאה שיעצרו נשימה האורחים שבאו

והכול היו רואים אֶת זה החיזיון מופלא

בתפילה לוהטת, נרגשת וקצת עדינה

הייתי מבקשת כשאני אֶת פניי משפילה:

נא חייך אליי, אתה לי – ראש פינה.

Я гортаю ці дні…


[1]  מנהג עממי: משחררים ציפור מהכלוב בתחילת האביב

בתשיעי לחודש יצוין יום הולדתו של המשורר הלאומי האוקראיני טאראס שבצ’נקו, והנה שיר יחסית קצר שלו, גם הוא בתרגום פפרני:

טאראס שבצ’נקו

תרגום מאוקראינית: אנטון פפרני

לזכרוֹ הנצחי של קוטליארבסקי[1]

רוח פרא מנשבת,

בשדות הומָה היא,

ערבה היא מכופפת

על פלגי המים,

גם מורן. קן בצמרת

נע לו, מתנועע –

אֵי זמיר? אֵי נעלם הוא?

איש אינו יודע. 

בלי כאב נזכור הצער –

כבר חלַף, עבַר הוא.

צר לנו לזכור האושר –

למה לא נשאר הוא?

גם אני זוכר עדיין:

כשהיום שוקע,

הזמיר בשיר פוצח –

איש אינו פוסח.

גביר, אשר זכה באושר,

חי בעושר רב הוא

למורן ניגש, בערב

כמו קסום ניצב הוא.

גם יתום שלפנות שחר

כבר לעבודה בא

יעצור, יקשיב לו חרֶש:

כמו אימא ואבא –

מדברים אליו, בנפש

אור השמחה הופיע.

כמו בחג כל עולמנו,

אנשים טובים בו.

או עלמה מתגעגעת,

בכיליון עיניים

מחכה לאהובהּ היא,

לשווא מתענה היא.

על הדרך היא ניצבת,

בוכה בגעגועיה,

הזמיר בשיר פוצח –

יבשו דמעותיה.

מתנחמת, מחייכת,

פוסעת ביער לה,

כמו עם אהובהּ דיברה.

והזמיר שר לו.

קולו כתפילה, כה צלול וערב הוא,

אבל השודד מתהלך בשממה,

סכין במגף, וביער עוברת

בת קול – אז נדַמה שירה מנעימה.

הרי נשמה רשעה לא עוצר הוא,

לשווא צלילותו של הקול הערֵב.

אזי עד מותו הנבָל יתאכזר לו,

עד אשר גרדום יבשר לו העורב.

נרדם העמק. בצמרת

גם הזמיר נם בשלְווה.

הרוח בשדות עוברת,

בת-קול חולפת בעלווה.

הרי בת קול, שְׂפת אלוהינו.

עם אור השחר הגובר

יִצאו קוצרים לשדות ארצנו,

בנות תצאנה לבאר.

עדנה. צוחקת עם השמש

הערבה בשמחתהּ.

יפרוץ בבֶכי הפושע.

כך זה היה – הבט עתה:

רוח פרא מנשבת,

בשדות הומָה היא,

ערבה היא מכופפת

על פלגי המים,

גם מורן. קן בצמרת

נע לו, מתנועע –

אֵי זמיר? אֵי נעלם הוא?

כך גם קוטליארבסקי. נשא לא מזמן הוא

בכל אוקראינה את קולו המנעים.

אומלל, כבר נדם הוא, עתה התייתמנו,

הרינו ושדותינו – עתה יתומים.

הנוכלים לים הפליגו[2]

אחריו. אך אויה!

כאן הכול שקע בעצב

כחורבתה של טוריה.

אך תהילתו כשמש

זרחה, על אף העצֶב.

הקובזאר אשר זכה לה –

לא ימות לנֶצח.

כן תשלוט בעולמנו

כי אותך זוכרת

כל ברייה, כל עוד השמש

במרומים זוהרת.

צדיק טְהור לב! אנא, קבל את

שירתי התמה. נא-קבל בברכה

אל תעזבני יתום חֲסר תוחלת,

אמור רק מילה שטובות מאחלת

ועל אוקראינה שיר את שירךָ!

אשמח בנֵיכר[3] בנשמה מחייכת,

אראה איך אתה, לאושרי המיוחל

תהילת הקוזקים בטוהר דבריךָ

הבאת לבית היתום האומלל.

נא בוא אליי, עיט, נפשי קובלת

יתום בעולם, כאן בארץ זרה.

מביט בעוגמה אל מרחב ים התכלת,

הייתי מפליג – לא נותנים לי סירה.

מכל מחשבתי התוגה בי ננעצת,

כמו ילד תמים – כה דומע בעצב.

סוער לו הים, הגלים שואגים.

ואולי אני, תם, שום דבר לא יודע,

גם מעבר לים – רק סבל משווע,

אולי ליתום בכל מקום לועגים.

אך תכלת הים בקצפהּ שם נסערת,

השמש זוהרת, נאה הלבנה.

גבעה עגומה שם לרוח דוברת,

אולי לא אדע שם בדידות מעוּנה.

צדיק טְהור לב! אנא, קבל את

שירתי התמה. נא-קבל בברכה

אל תעזבני יתום חֲסר תוחלת,

אמור רק מילה שטובות מאחלת

ועל אוקראינה שיר את שירךָ!

1838, סנט-פטרבורג


[1]  איוון קוטליארבסקי (1769-1838) משורר ומחזאי אוקראיני. הפואמה אינאיס המוזכרת בשיר היא פואמה היתולית פרי עטו של קוטליארבסקי שאמנם הייתה מבוססת על הפואמה האפית של ורגיליוס, אך נכתבה באוקראינית מדוברת והכילה אינספור פרטים מחיי אוקראינה בת זמנו של המשורר: זאוס שותה יי”ש ומקנח בדג מלוח, אלי יוון לוקחים שוחד (מי לא לוקח? רק טיפש!), הטרויאנים נראים, כמו קוזקים אוקראינים, מדברים בשפה עממית (כולל ניבולי פה אופייניים לשפה האוקראינית), שותים בירה ואוכלים מאכלים אוקראיניים (הפואמה מזכירה יותר שמות של מאכלים כאלה, מאשר כל ספר בישול) וכיו”ב.

[2]  איניאס ואנשיו שנמלטו מטרויה בעת חורבנה. קוטליארבסקי עצמו התייחס לגיבורי הפואמה שלו באירוניה ולכן מכנה את הטרויאנים פוחחים, יחפנים וכד’, ועל הגיבור הראשי של הפואמה, איניאס, הוא כותב “בכל המזימות זריז הוא”.

[3]  הכוונה לרוסיה, ראה גם את השירים ” השמש בנֵכר – קודרת” ו”הנה, גדלתי בניכר”.

2 תגובות

  1. יופי של רשימה – נרחבת, מקפת, מעמיקה.
    הרבה חומר למחשבה: חלקו להסכמה, השאר- להתנגדות.
    כל גוף חי – בהגדרה- עושה חילוף חומרים עם הסביבה.
    מחשבה- חומר שנפלט, אחת הצורות שלו – שירה.

  2. תודה מאד מאד על המבחר המענג. “בשביל מה אתה פה?” – המבוך מוביל לפיתרון הנכון – שירה ואהבה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 + 19 =