סיפור ליום השבת – "הרסיבר הרגיש שלי" \ ורד זינגר

וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה (מלכים א יט, יא-יב).

בסביבות סוכות קניתי רסיבר חדש מתוצרת "פיוניר". הוא נראה מרשים – שחור וגדול עם שלט. קודמו עשה את העבודה במשך עשר שנים, בלי שלט, ובימיו האחרונים כבו אורות התצוגה שלו ובישרו את סופו. העמדתי את החדש במקום הריק שחיכה לו, ולאחר רבע דיסק העברתי ל-88 אף-אם וחזרתי לנכש מילים ולעדור שורות. לא עברו שמונה שעות והרסיבר התנתק. ניגשתי והדלקתי אותו, מנפנפת את האירוע מתודעתי (זאת הייתה ללא ספק תזכורת לכך שאני עדיין מסוגלת לנפנף אירועים מטרידים מתודעתי). הדלקתי אותו כלאחר יד גם בפעם הבאה שנכבה מעצמו, וזה קרה כעבור חצי יממה בערך.

לא נדרש זמן רב כדי שאקלוט בוודאות שיש לי בעיה: הרסיבר שלי נכבה פעמיים ביום, במרווחי זמן בלתי-קבועים.

את הרסיבר קניתי ב"סלון חללית" שברחוב לה גרדיה בתל אביב. אני אזרוק את זה ישר על ההתחלה, כדי לגדוע באיבה את ההנחה שאני איזו גברת ממורמרת שכל כוונתה לקטר ולהלין על עוול כזה או אחר שנגרם לה. ובכן, "סלון חללית" היא החנות המדהימה ביותר למוצרי חשמל שקיימת בתל אביב ואולי בכל הארץ, וייתכן שאף מעבר לכל הגבולות באשר הם. המחירים הכי זולים, נקודה, השירות הכי מופלא, בדוק. למעשה, בשלב הזה נטיתי להאמין שמדובר במכשיר סוג ב', ומכאן מחירו הזול והאופן הנוח והחלק שבו התבצעה הרכישה – במאור פנים בתוספת עוד עשרה אחוזי הנחה.

מכאן ואילך התרחשו הפעולות הבאות: לאחר שדיווחתי לחנות על אודות התקלה, לאו דווקא בקור רוח, נשלח אליי שליח אדיב שהחליף את הרסיבר לאחד חדש וזהה ישר מהקלקרים. התוצאה: הרסיבר החדש המשיך להתנתק פעמיים ביום. הפעולה הבאה: מ"סלון חללית" נשלח אותו שליח אדיב ובידיו כאבל אימתני חדש לחיבור בין הרסיבר לרמקולים, שכל כולו נחושת טהורה המשובצת טיטניום. התוצאה: המכשיר המשיך להתנתק.

בשלב הזה כבר הבנתי שיש פה שיעור. זה קרה סמוך לתקופה שהרו"ח שלי נעלם מעל פני האדמה כאילו בלעה אותו הרוח, ויום אחד החלטתי שבכל פעם שהמכשיר מתנתק אני מתיישבת לכתוב. פשוט זונחת הכול, כמו במשחק הכיסאות, וכותבת. בסופו של דבר יצאה מזה נובלה, שימים יגידו מה עלה בגורלה.

ועדיין, כמו בתפילה למשהו ספציפי שבכל זאת עלינו לקדם בפעולה בת-קיימא, ניסיתי לפצח את תעלומת ההתנתקות במובן הפיזי שלה. קרה לא פעם ששיר שאהבתי התנתק באמצע, עד שבסופו של דבר התחלתי לסבול מאחד הדברים שיש בכוחם לשאת אותי מעולם של סחי ורפש לעולמות זכים וטהורים – המוזיקה. אם זו עומדת להתנתק בקרוב, איך אוכל ליהנות ממנה בלב שלם? יבוא מי שיאמר שהֵיי, זה בעצם כמו החיים עצמם; היום את מתנשקת, מחר את מתה. או כמו לנקות בית בקומת קרקע. לשם מה לטרוח?

בזו אחר זו ננקטו הפעולות הבאות: זרקתי לכל הרוחות את המפצל הצבעוני של "איקאה" וקניתי מפצל לבן ומכוער עם תו תקן ישראלי. התוצאה: הרסיבר המשיך להתנתק. התקשרתי שוב ל"חללית", ושליח אחר מסר לי כאבל חדש, מוארק, הפעם זה המחבר בין הרסיבר לשקע. התוצאה: המשיך. התחלתי לברר את העניין בקרב יודעי דבר. בשום מקום במרשתת לא דווח על ליין דפוק במיוחד של "פיוניר", אבל ידיד של חברה שלי, תאורן בתאטרון, טען באוזניי שיש מכשירים רגישים במיוחד. כך אמר, "רגישים במיוחד". לטענתו הרמקולים שברשותי עוצמתיים מדי בשביל הרסיבר שלי וקצרים של הרף עין מובילים לניתוק.

לבי צנח באחת. מה אני צריכה רסיבר רגיש? ממש לא התאים לי רסיבר רגיש שלא מכוונן לעוצמות שלי. הרי לא לחינם הוא קרוי "רסיבר". לפחות ה ו א אמור לקלוט ולקבל אותי כמו שאני, אז שיעשה את העבודה שלו וישתוק.

ניתקתי את המכשיר מחוטיו המשובחים וניגשתי בנחישות ל"סלון חללית". כבר עברו ארבעה חודשים מאז נקנה לראשונה. הקרטון שלו נזרק זה מכבר, והוא היה עטוף בסדין ישן.

"הוא רגיש באופן חסר תקנה", מסרתי לאהרון המנהל, והוספתי בקצרה: "ביררתי. זה בדוק".

"אין בעיה", אמר בלי למצמץ, "שבי כאן ותבחרי מהמחשב את הדגם שאת רוצה. את גם יכולה לגגל חופשי ולהיווכח שאין זולים מאיתנו. נחייב אותך בהפרש".

בחרתי דגם מפלצתי מתוצרת "דנון". הוספתי שש מאות שקלים וחזרתי חרש לביתי.

מאז עברו שבועיים, והרסיבר מתנתק רק כשאני מכבה אותו. כבר שבועיים אני לא מתעצבנת מכך שמכשיר חדש שקניתי מתנתק להכעיס מתי שבא לו, וזה בסדר גמור – היקום תמיד דואג לשמור על האיזון בין ברואיו, ודברים חדשים להתעצבן עליהם מתרחשים פחות או יותר באותה תדירות שבה התנתק המכשיר הרגיש שלי.

בהתחלה זה לא היה פשוט, הניצחון הקטן הזה. סירבתי לכבות את המוזיקה, גם לא כשיצאתי מהבית ונעלתי את הדלת. רציתי לוודא שכניסתי לבית מתקבלת בתרועת תופים, או לפחות בצלילי מיתר. ולא זאת בלבד, אלא שאתנחתאות בינות לשירים, שנדמו לי כקול דממה דקה ונצחית, הניבו הצצות מוטרדות לעבר הצג. אבל בכל אופן, בכל מה שקשור למטרה שלשמה נקנה, המכשיר הבלתי-רגיש, היקר בשש מאות שקלים מקודמו הרגיש, עושה את העבודה. עד עכשיו הכול דופק כמו שצריך – הוא מתאים לרמקולים העוצמתיים שלי.

ובכל זאת, לעתים, בדרך כלל בשעות בין הערביים, אני מתגעגעת לשביתות הקטנות של הרסיבר הרגיש שלי, שהבליח אל חיי למשך ארבעה חודשים. היו אלו דקות של תובנות קטנות, רגעים זכים של חסד. היה איזה רגע שבו אמרתי לעצמי שאולי בזמן ההתנתקות עליי לגלגל במוחי משפט ניו אייג'י כלשהו, איזו מנטרה חיובית, אולי איזה פסוק חזק במיוחד מספר תהילים. באמת ובתמים עלה בדעתי אז – ולא פעם אחת – שרסיבר רגיש יכול להיות בונוס יקר-ערך, מתנה שערכה לא יסולא בפז.

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*