"ללכת ללכת" חלק 3 – ללכת אל הקדושים: סנטיאגו דה אסיזי

מאת אבי גולדברג

חלק 1 בסדרה

חלק 2 בסדרה

אמרגניו של האל על פני הארץ עושים רבות כדי לשווק את מרכולתם שבשמים.

הקתדרלות המפוארות שבנו, בגדי השרד שתפרו – אפילו את הגאוגרפיה הצליחו לשנות. במקום להחזיק בנצרת, בית לחם וירושלים, הם הבינו שהזבובים מציקים פחות בקיץ ברומא מאשר ביהודה, וכוננו את הוותיקן בארץ המגף.

אבל הקדושה לא ירדה על רומא בלבד. בכל מקום שאפשר להעיד עליו שאחד משליחי ישו נקבר בו או שרוח האל התגלתה בו לרועה צאן או לבתולה צחורה, הוקם מרכז מפואר ורב השראה למאמינים, כך שבמקום לעלות לרגל לכנען יכולים נוצרים טובים לבקר ברומא או לערוך מסע רגלי ארוך אל חלקה המערבי סחוף הרוחות של ספרד, אל סנטיאגו דה קומפוסטלה.

צעדנו על שביל העפר המתפתל בנוף כפרי שירק גבעותיו משמש למרעה עדרי צאן ובקר. אי שם, בקרבה לעיירה העתיקה סראייה,במרחק של כמאה קילומטר מסנטיאגו דה קומפוסטלה, בין מאות הולכי רגל שמטענם על גבם ומטה בידם. ככל שהתארכה הדרך והחום גבר, כך גדלה הציפייה לראות את אבן הדרך הבאה  שספרות הקילומטרים שנותרו לצעידה חרוטות בה.

שם הבחנו לראשונה בגבר הנמוך, המוצק והמזיע שצעד לפנינו. ככל שספרנו את אבני הדרך שספרותיהן יורדות, ככל שהתקרבנו אל הקתדרלה הגדולה, כך משך האיש יותר ויותר את תשומת לבנו. על כתפיו היה תיק גדול ותפוח שדמה למצנח, ובידו משך מזוודת גלגלים, כאילו הוא בדרכו לעלות על מטוס. אלא שבשביל המתפתל בשדמות גליסיה לא היה שדה תעופה ולא מטוס לרפואה. האיש שעדשות משקפי ראייה שצבטו את אפו היו מכוסות באדים עד כי אי-אפשר היה לראות את צבע עיניו, ושמדי פעם עצר כדי להדק את הפאה הנוכרית שעל ראשו, האיש הזה צעד בנמרצות בסנדלי פלסטיק שצבעם נסתר מפאת אבק הדרכים שדבק בהם, וכשהחמה עמדה ברום השמים עמד אף הוא והמיר את הפאה בכובע מצחייה מהוה.

הוא טיפס לפנינו במעלה גבעה שצמרות עצים סוככו עליה, ולצדו גבר מבוגר. המבוגר היה לבוש בבגדים עירוניים לחלוטין והתנשף בזמן שטיפס על הגבעה, למרות שלא נשא כל מטען. האיש המוצק, כשמטען דמוי המצנח על גבו ומזוודת גלגלים בידו נשא בעול. הנחנו כי מדובר באדון נכבד שמשרתו מסייע לו במצווה הקדושה של עלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה.

כשחלפנו על פניהם לא הרחק מפסגת הגבעה, יכולנו לשמוע את האיש המבוגר בחליפה מדבר אל פריץ (כך כינינו את המוצק הנמוך מרגע ששמנו עינינו עליו) בגרמנית נמרצת. אבל פריץ, שנטף זיעה במעלה הגבעה, לא נראה כמקשיב לדברים שנאמרו לו על ידי הקשיש האלגנטי שפסע בכבדות לצדו.הוא היה מרוכז במאמץ גרירת המזוודה הקטנה אל פסגת הגבעה.

כשקרני השמש כוונו על קודקודינו בקו ישר ללא שבר ענן שיחצוץ בינינו, הטלנו את עצמנו על ספסלי עץ גסים בצל עץ תות רב פארות בפתח פונדק דרכים שזומן לעולי הרגל הצמאים. חלצנו נעלינו והזמנו Cervace צוננות לאלתר, מזור מפני החום היוקד. עשרים דקות לאחר מכן, כשכבר עסקנו בלעיסת פת לחם כפרית ופרוסות נקניק מקומי, הגיעו פריץ ואדונו אף הם אל נווה הבירה וזרקו עצמם על ספסל סמוך. שמענו חילופי דברים:  המבוגר בחליפה הזמין בירה ותקרובת בגרמנית, ואילו פריץ התרומם לפתע ממרבצו ללא שטעם דבר והמשיך זעוף פנים על השביל המתפתל, מרחק שלושה ימי הליכה נוספים אל עבר הקתדרלה הגדולה.

כמה דקות לאחר מכן הגיחה מדרך עפר צדדית מונית מרצדס, תוך שהיא מעלה ענני עפר. האדון הגרמני הקשיש נכנס אליה והמונית ביצעה סיבוב פרסה והשאירה אותנו באבק גלגליה.

השביל נדמה כבלתי מסתיים, ארוך כדרך אל הגאולה המובטחת לכל נוצרי טוב, ואלפי עולי הרגל שהידקו את העפר תחת רגליהם פסעו עד השקיעה. למחרת נמשכה הדרך כשהגבעות וכפרים הקטנים שצצו פה ושם אדישים למאמץ האנושי הזורם כנחיל בשביל שלמרגלותיהם.

חורשה סתמית שעציה נטועים ללא כל סדר הצלה מדי פעם על הצועדים, ומעיינות מים זכים שפיכו פה ושם הרוו את הצמא. המפגשים עם פריץ הלכו ותכפו, ולו משום שמשך את תשומת לבנו בגבו הכפוף, בבגדיו שלא הוחלפו, ספוגי זיעת הדרך, ובמזוודתו שלא נטש על אף מהמורות הדרך. הוא לא ברך בברכת buena camino, המקובלת על הצליינים החולפים איש על פני רעהו, הוא לא שוחח עם איש והתמיד בצעידתו העיקשת, לא כצליין אלא כאיש שקללה רובצת עליו והוא רוצה לפרוק אותה שם, בקצה הדרך בפני האלוהים.

מדי פעם שמע אותו מי מהעולים לרגל מקלל בגרמנית "שייסה", כך שהדעה שרווחה הייתה שמר פריץ הוא ממוצא גרמני. מדי פעם, כשכלבי כפר מגודלים פצחו בריצת עוועים אחריו, תוך נביחות צורמות, היה פריץ משיב להם בנביחות שעוררו תימהון אצל הצלייניות החסודות, שלא הורגלו להתנהגות מוזרה מסוג זה.

"הוא מזכיר גיבור מסיפורי גרהאם גרין", טען פרד, האדריכל האנגלי, "אני מתערב שהוא נושא את שרידי אימו במזוודת הגלגלים".

"רעיון נדוש, אין סיכוי, לא הבנת שהוא מלווה את אביו הגרמני הזקן לכפר על פשעי המלחמה שלו?" אמר אוסקר במבטא הדרום אמריקאי שלו, "אני מוכן להתערב שהוא בן טוב, ושהזקן שליווה אותו היה אביו שהתעייף מהצעידה והם יפגשו שוב בקומפוסטלה," סיכם אוסקר תוך שהוא מקנח בשיירי בירה בכוס שהתחממה.

ז'ראר הצרפתי השזוף שצילם את כל מי שחלף על פניו  כדי ליצור כדבריו, "אלבום אחווה עולמי של עולי הרגל", נשבע שמדובר באחד משרידי כנופיית באדר מיינהוף. לדבריו, הוא זיהה את קלסתרו על פי כותרת ראשית שהופיעה ב"לה פיגרו" לפני עשרים שנה.

לאחר שלגם את יתרת הפסטיס מכוסו פלט: "הוא מוביל פצצה שתונח בקתדרלה, כאקט אחרון של טרוריסטים בדימוס, ולכן בחר לצעוד ברגל להימנע משיקוף תוכן המזוודה בשדה התעופה".

"סתם מטורף שנובח על כלבים ונושא במזוודה כלי קודש שנשדדו אי אז וכדי לכפר על חטאיו הוא משיב אותם לקתדרלה", סבר מאן דהוא.

אבל מבין עולי הרגל היו גם שסברו כי מדובר בחורש רע: "האיש מביא בכליו עותקי 'מיין קמפף', כדי להפיץ את דבר השטן בעיר שקדושת השליח יעקוב שורה עליה", אמרו.

סברה זו נדחתה מכול וכול, ואף אחד לא היה מוכן להניח ולו יורו אחד על סיכוי שבו תינתן דריסת רגל לשטן בחלקת האלוהים.

השבוע הגיע לקיצו, ומגבעה במרחק חמישה-עשר קילומטרים עמדו הצליינים והשקיפו אל העיר הנכספת מבעד לערפילי הבוקר, טרם יגיעו אליה. כעבור שעות צעידה ספורות  נכנסנו לעיר העתיקה. הקתדרלה המפורסמת נחה לפני רחבה עצומה, ובה ישבו לנוח עולי הרגל, מבטם מורם אל המבנה, אל פיתוחיו ומגדליו ופסליו – שגוון צהבהב להם ונראו כיצירת טבע קדמון ולא כמעשה אדם. הנה כי כן, שמץ מההשראה שאותה חיפשו המתבוננים ירד עליהם. צלצולי פעמונים וההכנות למיסה הגדולה ריגשו את כולם. גם פריץ סיים את המסלול הארוך. הוא חלף על פני יושבי בתי הקפה המקומיים, שנשבעו בלחש כי האיש המוזר הוא פרי אהבתם האסורה של הגנרל יסימו ונערת כפר אוסטרית,בליל שלג קר בבקתת הרים מוסקת, סיפור שעבר מפה לאוזן ומחמת פחד הצנזורה מעולם לא עלה על הכתב.

הדמיון כידוע אינו זקוק לכנפיים, ומהר מאוד הפך פריץ לאיש בעל מאות זהויות. הכול דשו בדמות הדהויה הגוררת מזוודת גלגלים שנכנסה לעיר. כולם ניחשו שהתעלומה תיפתר בלשכה הקטנה שמול הקתדרלה, שבה מוענקת לכל צליין תעודה המעידה על כך שמילא את חובת העלייה לרגל. כדי לזכות בתעודה על הצליין לציין את שמו ואת כתובת מגוריו. ההתגודדות ליד הלשכה לא הניבה דבר פרט לשמועות נוספות. פריץ פשוט לא ביקש לעצמו תעודה להתהדר בה ולא סר ללשכה.

רגע לפני שכספי ההימורים הושבו  לבעליהם, נראה הגרמני הקשיש בחליפה נקייה ומצוחצחת, חולף על פני הסמטה. פנינו בעקבותיו וצעדנו אחריו כצאן אחר רועה. הוא פסע במהירות בין הסמטאות, אל עבר בניין עתיק ככל האחרים, ששכן ממול קפה דה מונדו, שפרסומו לא נופל מזה של הקתדרלה הגדולה. בתוך המון גדול וסקרן נכנסנו בעקבותיו. האיש נכנס בשער הבניין ואנו התיישבנו וגדשנו את הקפה שממול.

פרד שניגש אל חזית הבניין ושב לבית הקפה, ציין כי טבלת הפליז המהודרת שליד שער הכניסה הכבד מכריזה כי זהו משרד של "אבוגדו" – עורך דין. הפעם ידענו שאנו לא נמתין לשווא, ואכן, דקות ספורות לאחר מכן הופיע מתגלגל פריץ האגדי. ביד אחת אחז במזוודת גלגלים חסרת צבע, ובידו השנייה פתח את שער הכבד של הבניין העתיק, ונכנס אף הוא למשרד עורך הדין. המתח גאה.

לאחר שעה נפתחה שוב הדלת הכבדה, ולסמטה שגשם נדבות שטף אותה מאבק הקיץ , יצאו אחוזי זרועות פריץ והמהודר הקשיש. הם ניצבו לרגע בגשם הסוחף בחזית הבניין מול בית הקפה, ולחצו ידיים כמו לפרידה. פריץ היה נטול מזוודה לראשונה מאז הבחנו בו.

כעבור דקה נעלמו השניים – כל אחד מהם פנה לכיוון אחר. כלוט ואברהם נפרדו דרכיהם לנצח.

לאחר התייעצות קצרה החלטנו למשוך מתוך קופת ההימורים מאה יורו, ולהקדיש אותם לעלמת חן שסיימה את עבודתה במשרד האבוגדו, ויצאה ממנו עטופה במעיל גשם דק.

לאחר שלגמה קפוצ'ינו ארוך, סעדה את לבה בפרוסה עבה מטורטה סנטיאגו וקיפלה שטר בן מאה יורו לכיסה,  מסרה לנו העלמה את המידע שעליו הונחו כספי ההימורים של עשרות צליינים סקרנים.

ובכן, האלגנטי הקשיש דובר הגרמנית היה נוטריון ידוע משטוטגרט. הר יוהנס שמידט, כך אמרה.

פריץ החל את מסע הצליינות בביתו בגרמניה וצעד כ-2200 ק"מ עד שמסר את מזוודת הגלגלים לידיו של ארנסטו מרקז, אבוגדו בעל מוניטין, איש נאמן שמשרדו שוכן בבניין עתיק בסמטה צדדית בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, מול קפה דל מונדו. זאת, במטרה שתכולתה תפוזר על אחת הגבעות השופעות, המקיפות את העיר.

זו הייתה בקשתה וצוואתה האחרונה של פראו הלגה,או כמעט האחרונה.

הכול החל בשלהי מלחמת העולם השנייה.

באותה עת התגוררה העלמה הלגה עולת הימים בכפר קטן ליד שטוטגרט. היא גויסה על ידי קצין העורף האזורי ליחידה מיוחדת, ל "וורמאכט קאצן": חתולי הוורמאכט. זה היה שם הצופן ליחידה שעסקה בגידול ובהכשרת כלבים למשימות שמירה ואיתור נעדרים. כנערות כפר אחרות גויסה הלגה למשימת הגידול והאילוף, למען ישרתו ההולכים על ארבע השעירים את המולדת האהובה.

את כל מרצה וזמנה השקיעה הלגה זהובת השיער בטיפוח כלבים שכה אהבה, מתוך אמונה שהם ישרתו את ה"ההיימאט" ויצילו את המולדת האהובה מציפורני הצבא האדום המתקרב.

על המשימה האמיתית שבה שמשו הכלבים האהובים נודע לה רק לאחר המלחמה, משמועות שהתאמתו עד מהרה.

התברר כי הכלבים שאימנה באהבה שימשו פצצות חיות. הם נרתמו בחגורות נושאות מטעני נפץ, ונשלחו להתרסק אל שרשראות הטי-34, הטנקים של האדומים שפרצו את גבולה המזרחי של המולדת.

את שברון לבה אילחשה העלמה הלגה זהובת הצמות בהקדישה את חייה לאימון כלבי נחייה, תחילה לחיילי הוורמאכט שהתעוורו בקרבות המרים, ולאחר מכן לעיוורים באשר הם.

בגיל 35 הייתה פראולין הלגה אישה כפרית מבוססת כלכלית, בעלת בית ספר הידוע ביותר באירופה לאילוף כלבי נחייה, ועדיין רווקה שבטנה החלה לבצבץ…

הבן שנולד להלגה הוטבל בשם פרנסיס, על שמו של פטרון החיות מאסיזי. פרנסיס שגדל בחווה המטופחת בה זכו הכלבים לתשומת הלב ולאהבת האם זהובת השיער, החל לפתח רגשי קנאה בהולכים על ארבע הנבחנים, שזכו לאהבת אם במקומו.

בגיל שש-עשרה כבר הייתה הקנאה הילדותית לשנאה יוקדת, ובאותו יום הולדת נתפס פרנסיס כשהוא מטביע שלושה גורי רועה גרמני בחבית מים.

הלגה לא סלחה, היא גזרה גלות על העלם הצעיר. הוא גורש מהחווה לעולמים.בגיל חמישים היה פרנסיס גבר נמוך קומה מוצק ודוחה, מריר ומלא עד גדותיו בשנאה – לא רק לכלבים, אלא גם לאמו יולדתו, שגירשה אותו מאותו גן עדן כפרי אל דירה עירונית קטנה, שאותה הצליח לשכור בקצבה המדולדלת ממנה חי.

אבל דווקא אז, ביום הולדתו החמישים, כשפרצופו המריר ניבט אליו ממראה בחדר האמבט העלוב, הגיע מכתב רשום לידיו – מאחד, הנוטריון יוהנס שמידט, שהזמינו למשרדו בו ביום, ושם הודיע לו שאמו פראו הלגה שבקה חיים לכל חי.

על פי צוואת אימו הלגה, היה פרנסיס היורש הבלעדי של חוותה המשגשגת ושל חסכונותיה הלא קטנים, ובלבד שימלא את רצונה האחרון ויכפר על חטאת הנעורים שלו: נגזר עליו להביא לקבורה את אפרו של כלבה האהוב רינגו, לעירו של הקדוש שעל שמו נקרא בנה, אל העיר אסיזי בפאתי אומבריה שבאיטליה.

הנוטריון הקשיש יוהנס שמידט, בחליפת שלושה חלקים, הקריא לפריץ-פרנסיס, שישב דרוך מולו, את הצוואה באטיות, ובתוך כדי כך הסיר את משקפי הקרן שלו ומחה במטלית רכה את האדים שהצטברו על העדשות העבות.

"להביא את אפרו של רינגו הצרור במיכל הבדולח המהודר וארוז במזוודת גלגלים…"

וכאן נדדה מחשבתו של הנוטריון הקשיש אל הנקניקיות הדשנות ואל קצף הבירה שהוא עומד לתת לבו בהם, מיד לאחר שיסיים את הקראת הצוואה, יחד עם חבריו הישישים מתקופת הלימודים בפקולטה למשפטים בהיידלברג. "..אל עירו של הקדוש סנטיאגו דה קומפוסטלה".

כשעלה זכר האירוע על דעתו של הנוטריון הקשיש כעבור ימים, בהבלחת זיכרון מאי שם, והבין את גודל הטעות שעשה, כבר היה "פריץ" בדרכו מצפון מזרח לדרום מערב, חוצה את אירופה כשמזוודת גלגלים אחוזה בידו. מאמצי הנוטריון לאתר אותו ולהשיבו אל הדרך לאסיזי באיטליה ארכו זמן רב, וכשפרנסיס-פריץ אותר על ידו, הוא היה במרחק של 176 קילומטרים מהעיר שאליה צעד ימים רבים בקור האביב ובחום הקיץ.

ניסיונותיו של הקשיש להסביר לצועד המתמיד כי נפלה טעות, וכי עליו לשוב על עקביו ולצעוד חזרה לאיטליה נתקלו בחומה בצורה של התנגדות ושתיקה. פריץ המשיך לצעוד כשלצדו פוסע בכבדות האיש בחליפה העירונית, כשהוא מנסה לדבר אל לבו שיש לקיים את הצוואה כלשונה.

כל ההסברים על טעות ושגגה שיצאה מפיו וכי הצוואה הורתה על פיזור האפר בעיר  אסיזי ולא בקומפוסטלה – לא הועילו. פרנסיס כבר הריח את הירושה. הוא הגביר את קצב הליכתו, ובתוך ימים גמא את המרחק שנותר.

"מה זה כבר משנה הקדוש פרנסיס או הקדוש סנטיאגו [יעקוב הקדוש] הרי נשמת רינגו תנוח על משכבה בשלום בצל קדוש זה או אחר", חשב הנוטריון משטוטגרט והורה לנהג מונית המרצדס שאסף אותו מפונדק הדרכים המאובק להביא אותו למשרד עו"ד מכובד בקומפוסטלה.

ברגע שנפרד פריץ ממיכל האפר המהודר ששכן לבטח בטלטלות המסע המפרך במזוודה ונתן אותו ל"אבוגדו" הקומפוסטלי, הוא נפרד בלחיצת יד מיוהנס שמידט. גשם סוחף הסיר ממנו את שרידי הדרך, והוא יצא במונית לשדה התעופה המקומי. הוא לא הפנה מבטו אל הקתדרלה, אך כשהמונית עברה בסמוך אליה נשבע שלא יצעד בחייו עוד צעד אחד, אלא אם יהיו חייו בסכנה.

קמנו ממושבינו בקפה דל מונדו ופסענו לעבר הקתדרלה, כדי להשתתף במיסה השבועית. הפעמונים קראו לנו וצעדנו שני היבראוס בתוך צאן מרעיתו של  ישו.

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארצות ועמים עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*