על ספרה החדש של שושנה ויג, “העצובים” (הוצאת “פיוטית”, פברואר 2016)

מאת חיה בנצל

את ספרה זה של שושנה ויג קיבלתי לידי בעודו “חם מהדפוס”. עוד באותו ערב קראתי את הספר ברצף, מבלי שיכולתי להניחו מידי, וסיימתי את קריאתו רק עם עלות השחר. תוך כדי קריאה חשתי בלהט הקורן מבין דפיו. כל עלילתו, משפטיו ומילותיו נבעו ישירות מכבשן לבה של המחברת. הכבשן שבו נצרף הספר באש הכאב, לעולם אינו נכבה. להבותיו הבלתי נלאות משולות להר געש שתוכו רותח אף בתקופות רגיעה ושלעתים, ללא כל אזהרה, הוא יוצא מאיזונו ומתפרץ.

אם מלכתחילה תהיתי על שמו של הספר, “העצובים”, הבנתי בסיומו שזה השם היחיד ההולם אותו. זהו שם עצוב לספר עצוב על אנשים עצובים. למרות העובדה שהסופרת מתייחסת רוב הזמן אל הקורה עם עצמה ועם חלק ממשפחתה הקרובה, ובפתיחות אמיצה, היא אף חובקת באמפתיה מלאה קבוצה של זרים שגורלם דומה. כולם חברים שלא מרצונם ב”כת” שנסחפו אליה בכורח הנסיבות. “העצובים” הם האחים השכולים של משרד הביטחון, עם גדול ורב שאינו מתמעט אלא גדל עם הזמן. אנשים שחייהם חולפים בצלו של העצב שהשתרש בנשמתם, עצב שאין לו מוצא, עצב שמקרין על כל הווייתם ומעשיהם.

המוזר הוא שצריך היה להיאבק גם על ה”זכות” לעצב של האחים השכולים. רק לאחרונה החלה התודעה הציבורית להכיר במלוא משמעותו. במקרה של שושנה ויג, מדובר באחיה טוביה שנהרג בטעות בתאונה צבאית בסיני. ארבעים השנים שחלפו מאז אותו יום נורא, לא הצליחו לרכך את המהלומה. לדבריה, היא לא הצליחה לאסוף את שברי חייה עד היום. אין להאשים את  ה”עצובים” בחוסר רצון להירפא או בהתעלמות מתרופות שהוצעו להם. אפשר היה אולי להקל על הסימפטומים שלהם אם היו מתייחסים אליהם בזמן, מה שלא קרה לרובם. העצב היא מחלה כרונית קשה עד בלתי אפשרית לריפוי. היא גם מחלה מדבקת. משפחות ה”עצובים” הן הקרובות ביותר לחוש בנחת זרועה. העצב שוכן במשפחת הסופרת גם בגלל אירועים שהתרחשו קודם לידתה. אביה הוא ניצול שואה על כל המשמעויות וההשלכות שיש לכך על בני הדור השני והשלישי.

האם אפשר למדוד את עומק העצב? האם קיים בעולם קנה מידה שיעריך את עוצמתו? נראה שלא, כשם שלא ניתן לכמת את השמחה. אינני יכולה שלא לראות בדמיוני מאזניים ענקיות, מאזני העצב. אין בהן שום סקלת מדידה. כפות המאזניים אינן קבועות. הן עולות ויורדות ללא הרף. עתים כף השמחה מצליחה להכריע את כף העצב ולעתים כף העצב היא שמכריעה. אצל ה”עצובים” כף העצב חורגת מראש מהמצב המאופס. העצב נמצא מראש בעמדת יתרון.

למרות ואולי דווקא בגלל התהום העמוקה הפעורה וזועקת בנפש ה”עצובים”, אין הם מרימים ידיים. הם רדופי הצורך למלא אותה בתוכן שיש באפשרותו למגר ולו לזמן קצר בלבד את אותו ריק כואב. הם נוטלים על עצמם נטל כבד של אתגרים שיש בכוחם להעניק לעצמם סיפוק ושמחה. הם ממלאים את זמנם בפעילויות מסיחות דעת. הם סולדים מרגעים פנויים שיאפשרו לעצב לעלות ולכבוש את פני השטח. תחושת השובע היא מהם והלאה.

ואולי הרעב התמידי הזה שלא ניתן להשביעו, הוא המנגנון האחראי ליצירות הגדולות, לתגליות ולהמצאות המטביעות את חותמן על חיינו.

3 תגובות

  1. חיה יקרה,
    הרשימה שלך מאוד מעניינת ואף שואלת שאלות נוקבות. העניין הוא , שאת הספר אנחנו קוראים אך הוא לא הגיע לאנשים המחזיקים בתשובות. הלוואי והרשימה שלך תדבר ותרחיב את גבולות האינטרנט ותגיע אל האנשים שיש להם מענה ואחיזה בעצב הלאומי. שלא יעשו הפרדה בין עצב לעצב ובין שכול לשכול. כשיפסיקו לטייח את הכאב שלנו, אז אולי נקבל מענה הולם לכאב הלב ולחוסר הוודאות מלפני ארבעים שנה. תודה לך על המחשבות היפות שכתבת על הספר “העצובים”, החיים במדינה שלנו כל כך עצובים שמנות האושר שלנו הן קצובות ומעטות.

    • יהודית היקרה,
      תודות על מילותיך היפות. המאמר שכתבתי היה תגובתי הספונטנית למקרא הספר. המאמר כתב את עצמו. לא ניתן היה להתעלם מהרושם העז שהשאיר בי הספר. אני מניחה שמלבד המאמרים שלך ושלי בנושא יתפרסמו גם מאמרים נוספים בבלוגים השונים. בואי ונקווה שהמאמרים והתגובות עליהם יפרצו את גבולות האינטרנט ויגיעו בסופו של דבר אל המקומות הנכונים.

      חיה בנצל

  2. במאמר של יהודית שהתפרסם באתר מחלקה ראשונה קיימת גישה שספרי העצובים הוא ספר טיפולי. אני מאמינה שביסודו הספר נכתב לעולם הגדול במטרה להנגיש נושא שאינו יוצא מגבולות הקבוצה המצומצמת של האחים השכולים ורציתי שהנושא יגיע לשיח הציבורי. חיה בנצל כתבה את התרשמותה מנקודת המבט של הקורא שמחפש את חוויית הקריאה ועל כך אני מודה לשתיכן על שתי הגישות הפרשניות השונות.
    תודה חברות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − 6 =