היה שלום, משורר הוויה – על שירת ישראל אלירז

תוצאת תמונה עבור ישראל אלירז


המשורר, המחזאי והמתרגם ישראל אלירז, חתן פרס ראש הממשלה ופרס ביאליק, הלך לעולמו ב-22 במרץ 2016, והוא בן 79. המבקר יובל גלעד, אחד ממעריציו הגדולים, מפרסם כאן מסה לזכרו

מאת יובל גלעד

גוף העבודה שהותיר אחריו המשורר ישראל אלירז הינו אחד מהטובים והרציניים שנוצרו בישראל של שלושת העשורים האחרונים, אבל בו-זמנית, הוא גוף עבודה עמוס מדי בספרי שירה, למעלה משלושים, כאשר מחציתם, לערך, הופיעו בעשור האחרון לחייו, בקצב של שני ספרים לשנה, וחבל.

שירת הטבע ההגותית של אלירז בסיסה התפעלות קיומית מהבריאה, מהטבע, מרחש עצים, כאשר נופי הגליל השונים חוזרים בספריו, בהם למשל "תבור" (1999). אלירז "הצליח" בתרגומיו לצרפתית, דבר שעורר קנאת מה בקריית ספר שלנו, קצת בדומה לדוד רוקח ז"ל, משורר לא פחות טוב והרבה יותר נשכח, שתרגומיו לגרמנית הקנו לו שם בשפת הצורר.

שירתו של אלירז היתה אסטיקונית – כלומר שירה המהללת את היופי ומבקשת לאצור אותו וליצור אותו בשירים – על כל היתרונות והחסרונות שבדבר. כך שכלל עם השנים את יכולתו ליצור צירופים מפתיעים, לעתים מפעימים, של יופי חד פעמי וספציפי, ובמקביל הוזנח עולם ה"מציאות", על אנשיו ובעלי החיים שלו. לספרות הזכות המלאה להתבצר בעולם אסתטי, במקרה של אלירז – עולם התפעלות והתפעמות מהרגע החד פעמי, הנחגג בדרך כלל בהיותו של הדובר בטבע. ועם זאת ישנם מחירים לבחירה זו. היופי הופך לעתים למיופייף, פרח מפלסטיק, עלה משומר בין דפי ספר.

הרגע הבודד היה הכוכב של אלירז, מלך ספריו. בין אם עסק בהזדקנות, בין אם בילדות, בין אם במראה טבע או בהגות קיומית משהו, הניסיון לתפוס את הרגע החולף, ההווה, הפרפר הנעלם תוך שניות, היה מרכז שירתו. בכך קרבתו גם לפילוסופיה הבודהיסטית, אם כי אינני בטוח עד כמה היה מצוי בנבכי פילוסופיה זו, שהיא חדה ומפוכחת הרבה יותר מהשם ה"רוחני" שיצא לה.

מלכות הרגע והזיקה לעולם האסתטי הביאה את אלירז להתקרב לעולם הציור, ודיאלוג עם ציירים שונים, מקלמנטה האיטלקי (בעל הזיקה הבודהיסטית בעצמו) ועד לרפי לביא ועוד, חזר בספריו שוב ושוב.

שירת אלירז התקיימה בשולי מרחב השירה הישראלית, מאז "דרך בית לחם", ספר ביכוריו כמשורר, שהופיע תחת שם העט ג'ורג' מתיא איברהים (שם ערבי נוצרי, כנראה, ובאופן הולם, כי הזיקה הערבית לטבע קדמה לזו שלנו, הישראלית, לפחות עד קום המדינה). שירתו הייתה שירה למשוררים, במידה רבה. אבל בעשור האחרון, גם בעזרתו של אוהב שירתו הגדול דרור בורשטיין, והמבחר שערך לו, הצליח לבסס לעצמו מעמד מרכזי יותר במפת השירה הישראלית (מפה של ארץ לא קיימת כמעט, בהעדר קוראים).

בורשטיין גם ערך כמה מספריו המאוחרים, אבל הייתה זו עריכת מעריץ, ככל הנראה, ולא עורך שמסתכל לכותב, גם אם מדובר במאסטרו, בלבן של העיניים, ומנפה. כך הקדישה המשוררת חוה פנחס-כהן ספר שלם לשיחות עם המשורר, וכך גם כיבודים ופרסים שהחלו, במאוחר, ובצדק, להתקבל. אבל בו זמנית קרתה תקלה – חמורה למדי – הצפה של ספרי שירה חדשים פרי עטו של המשורר. אלירז היה משורר שעובד, כותב במחזורים, כנראה מדי יום. אבל הבעיה אינה רק בכמות הספרים הבלתי ניתנת להכלה (גם אבות ישורון הרבה לכתוב ולפרסם לפני מותו, אחרי שנים של נידחות), אלא בסתירה המובנית בין הצניעות הקיימת בשירתו, החתירה לאיפוס האני והפיכתו ל"כלום" מתבונן, לבין תביעת האגו לתשומת לב בספר אחר ספר. כלומר מעין קוקטייל בעייתי בין האיפוס הבודהיסטי לרעבתנות המערבית.

השרידים של האינטליגנציה הישראלית, אנשי רוח כדרור בורשטיין ואריאל הירשפלד, מצאו להם מופת בדמותו של המשורר הירושלמי אלירז. ואלירז היה במידה רבה משורר ירושלמי-בורגני. כאן נמצא להם נציג מובהק של המזרח מחד (בודהיזם) והפילוסופיה המערבית מאידך (השפעת שפינוזה, והיידגר, בין השאר). וכך, בחסות מבקרים כביכול אלה שעשו להם מנהג להעצים סוג חדש של ביקורת שמתעלפת מהתעלות והתפעלות במקום לומר דברים בהירים, צמח לו המשורר אלירז למימדים של רילקה מקומי. וזאת באופן שהולם את הספרות הישראלית, שבמידה רבה איננה מחוברת עוד לשום זרם עומק של ההוויה הישראלית, חיה לה במעין בועה ורדרדה של אסתטיציזם עקר, מתוך ויתור מראש על כל ניסיון לשלב בין עומק אסתטי לביקורת אתית, לחיבור בין יופי למציאות (פרט לספרות המגדרית-מגזרית הפורחת, שהיא ברובה כלום, אם כי יש גם נגיעות אותנטיות). הספרות העברית, כפי שחזה אמנון נבות במאמריו מסוף שנות השמונים, מכרה את עצמה לתרבות הפנאי, ותרבות הפנאי שייכת לבורגנים. והבורגנים אוהבים אסתטיקה תרבותית, הרחק מהאלימות הרב שכבתית של החברה הישראלית. וכך הפך לו משורר לירי מוכשר ומעניין לפרקים אבל רווי בשורות ריקות למשורר כמעט לאומי.

ועם זאת, אין בכלל ספק ששירתו, במיטבה, עולה לאין שיעור על זו של מרבית המשוררים התובעים לעצמם מקום של כבוד בביצת השירה הישראלית, ומפאת היותם של הדברים הנכתבים כאן הספד אמנע משמות.

עקב האכילס של שירת אלירז, בעיקר בעשור האחרון לחייו, אבל הדברים קיימים עוד קודם, הנו הנטייה להתפלספויות ריקות, הגיגים בהשפעת שפינוזה ופילוסופים אחרים אותם אהב, עם מונחים כמו "האש", "החדר", "השולחן". אין רע בשירה הגותית, להפך, וראו ואלאס סטיבנס ועוד ועוד, אבל אצל אלירז לא היה היקף המחשבה האינטלקטואלי המספק להכניס תוכן בהגות. כך נותרו להן שורות רבות מדי של פומפוזיות ריקה, שמתוכן מבליחות לעתים שורות, שירים ואף מחזורים שלמים, יפים מאוד.

מקורות ההשפעה של אלירז היו אולי גם מהשירה הצרפתית, שפה בה שלט ואליה תרגם את שיריו, אבל בעיקר השירה הגרמנית, אותה קרא ככל הנראה בתרגום (אינני יודע, מעולם לא פגשתי את המשורר, החלפנו כמה מכתבים מנומסים לפני שנים). כך רילקה ו"אלגיות דואינו" שלו היוו מקור השראה גדול לשירת אלירז, שירת ההוויה המושפעת מתפיסת ה-DASEIN – ה"היות בעולם" – מונחו של היידגר. מקור השפעה נוסף היה הקיטוע המינימלי אקספרסיבי של פאול צלאן. אלירז היה בלי ספק משורר לירי ייחודי ובעל טביעת אצבע מקורית בשירה העברית, אם כי אינני בטוח שלא ימצאו לא מעט מקבילות לסגנונו בשפות לעז. אבל לא כן לצירופים המקוריים והחד פעמיים המתארים טבע ישראלי, אותם טבע בספריו.

באותה התכתבות קצרה בינינו ציין ספר שירים שלו שהוקדש כולו לסופר האוסטרי הדגול תומאס ברנהארד, שהופיע, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בצרפתית. או שהיה עתיד לצאת. בעברית הוא לא הופיע, אבל ספר שהקדיש למשורר הגרמני הלדרלין, התקבל במפתיע בברכה בקרב קהל ישראלי. כך היה אלירז במידה רבה נציג המערב, מודרניסט עברי, החי בשפה העברית (ולא פחות מכך בתרגומי ספרות העולם לעברית) יותר מאשר במציאות הישראלית, פרט לשירי הטבע המקומיים שלו.

אלירז היה משורר של מחזורים. יחידת השיר הבודד מתקשה אצלו לעמוד לבדה, אבל מחזוריו צברו תנופה, ויחד היוו יחידות מרשימות, בחלקן.

במיטבה שירת אלירז מצליחה לייצר צירופים מפתיעים, אפילו נוגעים ללב, המיטיבים להתבונן בטבע, או במה שנותר ממנו בישראל המנודל"נת. שירה מתבוננת בנוף מזרח תיכוני, בעיקר בנופי הגליל, בתבור, בגפנים ובתאנים. ספריו הראשונים של אלירז עוד היו כתובים בנוסח שמרני למדי, אבל בהדרגה מצא את קולו – קול שצובר תנופה במחזורי שירה שבהם השיר הבודד בדרך כלל מתקשה לעמוד על רגליו לבדו, אבל כמכלולים יש בהם התבוננות מעניינת בטבע. ספרים המתארים טבע באופן מפוכח ואותנטי, כ"קצה קשה" או "עניינים מקומיים", הציגו כבר משורר בשל.

"איך להסביר/ ציפור/ שהיא מנגנון בוכנות/ לשתי כנפי משוט", "פֵרות הם/ פירורי שמש/ חמים, פגיעים", "חשוון מטיל/ כפור בדברים/ הנוטים הצידה" (מתוך "אש אטית"), "שוב ושוב חוזר הירדן על / הירדן המתהווה מחדש/ כמו פרא צפוני", "אני יודע על עץ השזיפים כל/ מה שאפשר לדעת עליו/ רק לא איך// הוא יעמוד השנה באכזריותו של/ הקטיף הקרוב" (מתוך "דו"ח מודד הקרקעות") הן כמה דוגמאות ליריות מקריות המדגימות את אלירז במיטבו.

אלירז המוקדם דיבר פחות על ההוויה, הזמן, הבית ושאר פילוסופיות גדולות, ויותר הראה אותם: "הפרדס האינסופי משדל אותנו בפירות בהירים", "המון קטעי פורטֵה/ באוויר באמצע/ חצר מושבה", "טעם דגן באוויר/ מוליד ירוק" (מתוך "עניינים מקומיים", 1990). אלירז המוקדם כתב באופן המזכיר מעט את שירת הדברים הקונקרטית של שבתאי המוקדם, אבל תוך התמקדות בטבע: "פרי פצוע ממהר להבשיל/ בתוך הפקר המטע", וגם ההכללות היו בדרך כלל נטועות בקונקרטי באופן שיוצר איזון: "כלל גדול: הכול לפי עקומת האור./ צבע רוצה להוביל, משקיע/ מאמץ להגיע החוצה כמו ירוק/ עיקש בהצתות אפריל", או "מתקרב אל קני העשבים – המאבק העיקש עם / הכאוטי" – כאשר המופשט – הכאוטי – מעניין כאן בהקשרו לקני עשבים.

אבל במקביל הלכו והצטברו להן שורות, שירים ומחזורים שלמים של התפלספויות ריקות, שירה מתחכמת בהיגדים ריקים: "אני יושב בתוך הבית היושב/ בתוך מקום שאינני/ יושב בו", "מה דוחף דלת להיות דלת?/ מה נדחף בה להיות יציאה", "הבית מכיל את כל היותו… האש קובעת בו את היחסים בין החפצים", "אם תאמרי לי, יש מקום מרגש בתוך השפה/ למילה אחת בלבד – יופי/ היא המילה" – אלה הן רק כמה דוגמאות מדכדכות מתוך "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם" (2005), והן דרות בכפיפה אחת באותו הספר עם שורות יפות ממחזור העוסק ב"ואריאציות גולדברג" של באך: "כה מעט צריך כדי לבטוח בארִיה או בכל/ פראזה אחרת בוואריאציות./ הפסנתר מתמתח אל עבר האור כמו גפן לאדרת".

כי כאמור, אלירז היה משורר אסתטיקון. אהבת היופי איננה דבר רע, אבל באבדה קשר עם האתי, עם המציאות הקונקרטית, היא הופכת לכלי ריק, בורגני, נהנתני, הנועד לעשירים, לקהל שבע שהעולם אינו מקשה עליו. כל תיאור אותנטי וחד פעמי של היש הוא אתי מעצם טבעו, שכן אם לשירה יש תפקיד כלשהו, הרי זה לעשות הזרה למציאות שהפכה הרגלית, עד שאין רואים אותה עוד. האתיקה של שירת אלירז היא כאמור ההוויה ברגע, ההיות כאן, אבל כשהייתה מחוברת למקומות ישראליים כמו בספרי השירה הראשונים של המשורר, הרי שהייתה תחושה שהיא נובעת מהמקום הזה. בהמשך היא התכנסה בתוך עולם פנימי של מונחים כמו "מטבח", "אש", סובבת שם ככלואה בעולמה, ועדיין, עד הסוף, היו עמודים חיים ויפים כמעט בכל ספר של אלירז, למשל בעיסוקו בילדות ובנקודת המבט של הילד לעומת הגבר המזדקן.

הנה התפלספות ריקה, שיכלה להתקבל רק בתרבות ספרותית שבה העומק האינטלקטואלי ירוד למדי, וכל דיבור מעט פילוסופי נחשב עמוק: "דבר לא קורה/ אם קרה הוא לא יחדל לקרות/ עד שלא יקרה עוד/ ואז מדברים את כל / מה שיש עד שאין./ כל מה שקרה נע אל/ מה שהלך וקרה. / אם השיר זוכר, במה/ הוא נזכר".

אבל אסיים בטעם טוב, כראוי להספד של משורר טוב, מקבץ שורות של תיאורי טבע של משורר ההוויה שהלך לעולמו: "המדרון האנרכי/ ליד פקיעין משליך/ צורות שאין לעשות/ מהן קורות לדת חדשה" – ("המדרון האנרכי" הוא צירוף יפה, מאפיין את שירת אלירז – מילים לועזיות לצד מילים עבריות,) "ירוק וכחול/ צלבניים. איך מביטים שני /צבעים בלי לנגוע/ זה/ בזה?", "הפרדס משדל אותנו בפֵרוֺת בהירים". שורות הוויה של צייר-משורר, היה שלום, משורר הוויה.

ראו גם:

ישראל אלירז בוויקיפדיה

היוןי השירי לעומת האגו המשוררי – יובל גלעד מרחיב על ישראל אלירז

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, סופרים עם התגים . קישור קבוע.

2 תגובות על היה שלום, משורר הוויה – על שירת ישראל אלירז

  1. מאת דוד אדלר:‏

    מאמר יפה יובל. הזכרת את הדמיון לשירת וואלס סטיבנס. זה הזכיר לי "את האנקדוטה על פגישתם של שני המשוררים האמריקנים הגדולים, ואללס סטיבנס ורוברט פרוסט. בשיחה ביניהם פנה רוברט פרוסט לוואלס סטיבנס ואמר: אתה יודע וואלס מה הבעיה עם השירים שלך? שהם לא אומרים כלום. על כך השיב לו וואלס סטיבנס: והבעיה של השירים שלך, רוברט, שהם אומרים." (מתוך "פטר קריקסונוב משוחח עם שלמה לאופר" בסוף ספרו של שלמה לאופר: "חלומות סגורים." מבחר שירים 1961-2011, הוצאת "קשב לשירה".

  2. מאת דוד אדלר:‏

    ליובל, לא פגשתי את ישראל אלירז מעולם, אף שהיה בן עירי ואף שלמדנו באותו בית ספר תיכון "מעלה", (בהפרש של כעשר שנים) בו למד גם עמיחי. אך הכרתי את שירתו מספריו ומכתבי עת. השירים האחרונים אליהם התוודעתי הודפסו על דפים קטנים, במכונת כתיבה, בדיו קצת דהוי. שירים אלה יראו אור בקרוב ב"כרמל 18".
    יהיה זכרו ברוך

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*