ללכת ללכת, חלק שני – פרשת "לך לך"

מאת אבי גולדברג

פרשת "לך לך" נחשבת כפרולוג לתפיסת העולם האמונית-דתית של מיליארדי בני אדם: האמונה באל אחד, המונותיאיזם. לפרשה זו בספר בראשית, שבה נדרש לראשונה אברם – רועה צאן עשיר הנמצא בדרכו מאור כשדים בחיפוש אחר שטחי מרעה חדשים לצאנו הרב – לקבל על עצמו אמונה באל אחד ולהתחייב שלא לסגוד לאלים אחרים.

פרשת לך לך היא חלק מהטקסט המכונן של עם ישראל, ובסיס לנצרות ולאסלאם מונותיאיסטיים – נצרים לדת העברית. המאמץ הגדול שנעשה על ידי חכמי ישראל לדורותיהם ליחס  לאברהם את התואר "אב האומה הישראלית", לא רק מהצד הביולוגי, מתוך שזרעו הלך והתרבה והיה לעם, אלא מהצד האידאי-רעיוני, הביא לייחוס תכונות, סגולות ומעשים לדמות, בה בשעה שאינם מופיעים כלל  בטקסט התנ"כי.

היחס שבין הטקסט התנ"כי לפרשניו, מהמשנה והגמרא, התוספות וכל יצירת כלי הקודש, הוא כיחס שבין החומר  למעשה הקדר. אנכרוניזם דבק בדמותו של אברהם "היהודי הראשון" בעת שהמונח "יהודי" לא היה קיים, והרבה לפני שעיקרי האמונה של עם ישראל ניתנו לראשונה למשה, מאות שנים לאחר מכן (לפי הכרונולוגיה התנ"כית).

הטקסט שניתן בספר בראשית – כשהוא נטול מטען מגמתי שהועמס עליו כטקסט מכונן לאומי רליגיוזי – הוא בהיר ונגיש. קריאה בפרשה, במגמה להחזיר לעצמנו את שנמסר בה – תוך ניעור התוכן מפרשנויות,סיפורי אגדה, מדרשים, אינטרפרטציות מיסטיות, קבליות ואזוטריות – כפשוטם, מעבר לערפל הפרשני הסמיך… אפשרית.

ההבטחה: בפרשת "לך לך" מתוארת פנייתו של האל יהוה אל אברם רועה הצאן הנמצא בחרן, שאליה הגיע לאחר מסע  רגלי מאור כשדים מולדתו, ושם מת עליו אביו תרח.

קריאת האל לאברם היא לצאת מארצו מולדתו אל ארץ כנען. אך הרי אברם נמצא כבר בחרן וכבר נטש את ארצו מולדתו והיה בדרכו האטית לעבר כנען. התיאור הוא של משפחה או שבט של רועי צאן הנודדים בחיפוש אחר מקורות המים ומרעה. אין לאברם העומד בראש הקבוצה כל שיוך דתי.

מהמסופר עולה כי אברם הוא אדם עשיר, החסר שני מרכיבים החיוניים לקיום המשכיות עושרו: טריטוריה וצאצאים. על כן הוא מקבל על עצמו את האמונה באל יהוה המבטיח לו בתמורה אחיזה באדמת כנען, ושושלת מפוארת. *

אברם נודד עם צאנו, מקנהו ומשפחתו לכנען, בחיפוש אחר שטחי קרקע ומקורות מים. למרות ההבטחה להוריש לו את הארץ ולאפשר לו להתיישב בה, נתקל אברם בהתארגנויות טריטוריאליות למבנים פוליטיים שבראשם מלכים חזקים  (ראש שבט)  ואלילים מקומיים, שאינם מתרשמים מהצ'רטר שקיבל אברם מהאל שלו על הארץ.

בלית ברירה הוא עובר דרומה אל הנגב, בחיפוש שטח הפנוי ממתיישבים. בצורת קשה עד רעב מאלצת את אברם ומשפחתו לפנות דרומה למצרים.

יהוה הוא האלוהים, אך לא מיד

יהוה הוא שם האל הפונה אל אברם ושעמו, על פי פרשת "לך לך", כרת אברם ברית. האל יהוה מופיע בספר בראשית  "בשיהוי" . בבראשית פרק א', פרק הבריאה, מיוחס מעשה הבריאה לאלוהים: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". יהוה מופיע בכתובים רק עם סיום בריאת העולם (הקוסמוגניה) ועם תחילת סיפור מהלך האירועים על פני הארץ שנוצרה על ידו. השם יהוה מסתפח אל השם אלוהים ושותפות השמות מתחילה רק אז: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם מיום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים" בראשית, פרק ב' פסוק ד').

כותב ספר בראשית, בין אם היה זה משה או אחר, דייק בכל מונח ובמשמעות המיוחדת לו. על כן עולה מהכתוב כי אלוהים איננו יהוה ויהוה אינו האלוהים. הסמכת השמות בהמשך,  "יהוה הוא האלוהים", מבטאת אידאליזציה של האל המקומי יהוה, האל הכנעני , זה שעמו כרת עם ישראל ברית עולם, וראייה בו גם את האל הגדול שברא את היקום, האלוהים. הקריאה החוזרת אדוני הוא האלוהים נועדה לתת לאל הזוטר את הכנפיים הגדולות של האל הכול יכול, היררכיה המוכרת לנו ממיתולוגיות שרווחו בעולם הקדום .

אברהם – אברם הנבחר

painting of Abraham's departure by József Molnár

אברם יורד למצרים – אקט הנדידה מכנען נקרא לראשונה "ירידה". כלומר, בנדודים מהארץ המובטחת ובהליכה ממנה יש ירידה, על אף שטופוגרפית אין הדבר בהכרח כך. שם, במצרים, מתגלה אברם כאיש פרקטי, אולי ציני, המוכן לוותר על כבודו ובעיקר על כבוד אשתו שרי ,והוא מציג אותה כאחותו ולא כאשתו. שהרי אם יחשוק בה המלך המצרי יצטרך להרוג אותו, את בעלה, קודם לכן, אבל אם היא "אחותו" היא מותרת למצרי… ואכן, מיד עם הגיעם למצרים נלקחת שרי להרמונו של המלך ובתמורה:  "ולאברם היטיב בעבורה, ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים…" לא די שפרעה לקח את שרי להיות לו פילגש, אלא שראה באברם סרסור שיש לתגמלו בכך. לא מסופר על נקיפות לבו של אברם או על ייסוריו. רק התערבות יהוה מצילה את שרי באמצעות נגע שהטיל בפרעה, ושרי חוזרת לאברם והם שבים לכנען.

עם חזרתו לכנען מסתבר ששטחי המרעה אינם מספיקים לעדריו ולעדרי בן אחיו לוט, באשר הארץ מיושבת זה מכבר ב"כנעני ובפריזי". שוב מבטיח יהוה לאברם את הארץ שגבולותיה הם ככל שאברם יכול להרחיק ראות, ומבטיח כי צאצאיו ירבו כעפר הארץ.

מלחמת המלכים המתרחשת באזור ים המלח ומתפשטת עד הנגב ומזרחה לאזור הרי אדום, מאלצת את אברם להתערב. זאת, כדי להציל את בן אחיו לוט שנשבה, נוסף על גזלת רכושו. הוא מצליח להשיב את הרכוש הרב, להציל את לוט ולנצח בקרב  את המלכים, דבר המעמיד אותו בדרגה אחת עם המלכים המקומיים מבחינת עוצמה אך עדיין ללא חזקה על קרקע וללא צאצאים שהובטחו לו. עם סיום הקרבות, מברך מלכי צדק מלך שלם – שהוא גם כהן ראשי – לאל בשם  עליון, את אברם בשם האל עליון על ניצחונו בקרב. אברם מוותר על השלל ומחזיר אותו ונשבע בברכו את האל יהוה: "הרימותי ידי אל יהוה אל עליון קונה שמים וארץ". אברם ממנף את הצלחתו ותולה אותה באמונתו באל יהוה, ודוחה את עליונות האלילים האחרים.

פרק ט"ו נפתח במפגש אברם ויהוה "במחזה", ביטוי שיש בו המחשה למפגש פנים אל פנים, אם בחלום או בהקיץ. בכל מקרה לא מדובר במפגש אודיו, ולא רק בשמיעת "קולות". שוב מבטיח יהוה כי לאברם תהיה המשכיות דורית. המפגש עם יהוה לפי המסופר הוא מוחשי: "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים…". הבטחת צאצאים ואת אדמות כנען ניתנת שוב לאברם.

אבל אברם מגלה סקפטיות. הוא שבע הבטחות ועדיין עקר, והוא משיב בנימוס: "אדוני יהוה במה אדע כי ארשנה?" הוא מחפש ערבויות, סוחר בקר המחפש תמורה מוחשית. כאן מציע לו יהוה לקיים טקס של כריתת ברית המבוססת על שחיטת בעלי חיים והקרבתם. ברית בין הבתרים והבטחה לרשת את כנען לאחר יציאת מצרים ניתנת חגיגית לאברם. לראשונה מוגדר השטח הגאוגרפי שאותו יירש אברהם וצאצאיו – "מנהר מצרים עד הנהר הגדול הר פרת". "העסקה" שנכרתת אינה על טהרת הרוחניות, אלא היא טקס פגאני המבוסס על דם, על ביתור בעלי חיים.

BIBLE PAINTINGS Il Guernico Abraham Casting Out Hagar and Ishmael

אברהם מגרש את הגר (1657). ציור מאת Giovanni Francesco Barbieri

בפרק ט"ז מציעה שרי העקרה המבוגרת, כי אברם יעבר את שפחתה המצרייה הגר. בין ששרי מצויה בסוד הקשר שבין אברם ליהוה ובין שאינה מצויה בסוד, היא מציעה פתרון משל עצמה ואינה סומכת על הבטחות ערטילאיות או על רחמה. נראה שגם אברם אינו מוכן להמתין עוד, והוא מעבר את הגר.

כשהגר מתעברת על ידי אדוניה, היא מנסה לנצל את העובדה שהיא נושאת ברחמה את צאצאו, והיא מתנשאת על שרי. אברם אינו מוכן להיכנס לתוך המאבק שבין הגר לשרי ומתיר לשרי להתעלל בהגר עד שהגר ההרה נמלטת מהמאהל .

גם הגר, הנסה למדבר מחמת התעללויות שרי בה, זוכה להתגלות ולהצלה שמימית בהיותה לבדה במדבר, וגם לה ולבנה ישמעאל מובטח קיום וריבוי .

עד כה, לא נתגלו באברם כל תכונות מיוחדות המצדיקות את התארים הרבים שתלו בו כאבי האומה, לבד מנאמנותו לקשר הפרקטי בינו לבין יהוה. עתה מכריז יהוה כי הוא "אל שדי",  וכי יקיים בריתו עם אברם, וכבר הוא מורה לו ששמו יהיה מעתה אברהם הה' הנוספת היא תואר על תפקידו כ"אב המון גויים נתתיך". שוב כדי לקיים את הבטחתו מבקש יהוה לכרות ברית נוספת. אך הפעם לא די בשחיטת בעלי חיים כמו בברית בין הבתרים. עתה יש עליית מדרגה: יש  לבצע את מילת העורלה מאיבר המין, ולראות בברית דמים זו את הקשר האמיץ בינו לבין משפחתו ושבטו של אברם הרועה הזקן.

אברם מציית ליהוה ומבצע את טקס מילת העורלה בכל הזכרים שתחת חסותו, כולל בו עצמו ובישמעאל בנו שכבר בגר. טקס מילת איבר הרבייה הוא טקס ארצי, ביטוי נטול ממד רוחני לקשר בין אדם לאל  (הטקסים האכזריים עד כה הם כמובן מבוא לטקס העקידה, הקרבת הבן, שיבוא בהמשך). טקסי ביתור איברים, הקזת דם והעלאת קורבנות אדם רווחו בעולם הקדום, וברית המילה הנה וריאציה שכנראה התקבלה על דעתו של הרועה הקשיש. יהוה מבטיח שייוולד לו בן משרי, יצחק שמו, וכחלק מהחבילה הוא גם מבטיח לבן הבכור ישמעאל עתיד גדול: "שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול" .

ובכך מסתיימת פרשת לך לך – הציווי הראשון הוא ללכת, ללכת!

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. מפרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך, יהדות עם התגים , , . קישור קבוע.

5 תגובות על ללכת ללכת, חלק שני – פרשת "לך לך"

  1. נאה דרשת אבי, אבל אני רוצה להוסיף עוד.
    על פי דעתי האישית, כל אלוהים, כולל יהוה, הם פרי המצאתו ודמיונו של מוחו הקודח של האדם בתקופה העתיקה, ופרי בערותו של האדם המודרני שחושב שמה שנאמר בזמן העתיק חייב להיות נכון, כי הרי ברור וגלוי וידוע (במרכאות כפולות כמובן) שלאדם הקדמון היה ידע יותר רב באלוהות ובכל נושא אחר מאשר לאדם המודרני. המסקנה היא שאין כל עדיפות לדת מונותיאיסטית על פני כל דת פטישיסטית פגאנית. עדיפות זו היא רק עוד מנטרה שאנו היהודים וכל שאר מאמיני הדתות המונותיאיסטית משננים לעצמנו כבר 4000 שנה, אז לכן אנחנו בוודאי צודקים. אוי לנו ואוי להיגיון שלנו, אנו מאששים את הקלישאה המפורסמת שכל שקר אם חוזרים עליו פעמים רבות הופך לאמת. וכבר אמר מיודענו אלברט איינשטיין: "רק שני דברים הם אינסופיים: היקום והטמטום האנושי, ואני עדיין לא בטוח לגבי הראשון".
    מאיר

  2. מאת אבי:‏

    מאיר תודה על האבחנה ,מסכים איתך לחלוטין
    אבי

  3. מאת ארז:‏

    מי קבע שאמונה באל אחד עדיפה על אמונה באלים רבים? אני זוכר שלימדו אותנו בבית ספר ש"מונותיאיזם" הייתה ה"נאורות" של העם היהודי שחידשה את הדת לעולם. אבל מי החליט שאל אחד ויחיד עדיף? ע"פ תורת הכלכלה מונופול הוא גוף אנטי חברתי או על פי הציטוט "מונופוליזם משחית". כלומר האל היחיד הזה הוא מונופוליסט ואולי היה עדיף שיהיו מספר אלים. כך לפחות הייתה תחרות וכל אל, או אלה שמתחזים לייצג אותו, היו מתחרים על אהדת הקהל ונהפכים לקצת יותר סימפטיים לשוק… אם כחלון היה שר הדתות באותה תקופה הוא היה מכניס מהר איזה אל כמו מיכאל גולן שייתן שירותים טובים יותר במחיר זול יותר…
    לגבי כל ה"תובנות" שבסיפורי התנ"ך, אלה לדעתי ניתוחים ספרותיים של "למה התכוון המשורר".. התנ"ך מלא בסתירות וסיפורי מעשיות שכל מנתחי המטאפורות מתלהבים לפרש. מילא אם היו מתייחסים לזה בתור יצירה ספרותית אבל הרבה מנתחים את זה באופן דתי וחיים ע"פ הפירוש. אפשר לקחת כל ספר אפוס עבה שנכתב במאה האחרונה ולהתחיל לנתח אותו באותו אופן…

  4. מאת אבי:‏

    חברים
    אני שותף לדעתכם
    אבי

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*