ללכת ללכת – חלק א'

מאת אבי גולדברג

לאחרונה שמתי לב לתופעה ההולכת ופושה, מתפשטת ופורשת רגליה בכל אשר אנהג: אנשים מעדיפים לצעוד, ללכת, לטייל על כביש האספלט, מאשר על גבי האקרשטיין שנועד למדרס הולכי רגל. מין תופעה שאין לי בינתיים הסבר לשורשיה,להיגיון שבה ולנטילת הסיכון הכרוכה בה.

כפלאנר ותיק ש"שרף" סוליות על מדרכות אלנבי ושדרות ברודווי, החלטתי להקדיש לתופעת ההליכה את הכבוד שאני רוכש לה בסדרה של רשימות שזו הראשונה שבהן.

ההלך המתמיד: הדרך

הדרך היא המפרידה בין המקום שבו אתה נמצא לבין המטרה שאליה אתה חפץ להגיע. אם המטרה היא נ.צ. גיאוגרפי, אזי הדרך אליה תהיה שביל או מסלול כבוש או כביש אספלט. היא תעלה בגבעות ותרד במדרונות ותימדד בקילומטרים. ואם הדרך היא מטאפורה למאוויים רוחניים, היא תהיה אז רצופה בהתמודדות פנימית בקשיים ובהתמדה להגשמת המטרה.

ה"צייט גייסט", דהיינו רוח התקופה, נוטה לקצר את הדרך הפיזית הגשמית ככל האפשר. כל המאמצים והגניוס הטכנולוגי מגויסים לקיצור הדרך. ככל שתקצר הדרך כך יגדל קוצר הרוח מיתרת הדרך. מסע שארך פעם חודש ימים על גלי הים נמשך היום שעות ספורות על סיפון מטוס נוסעים נוח. מה שהיה פעם פסגה רמה בלתי ניתנת להשגה הוא היום יעד שאליו מגיעים ברכבת הרים חוצה גאיות – והכול בזמן ההולך ומתקצר. כל הממהר הרי זה משובח.

"הדרך" המטפורית היא כל שיש לו לאדם בחלד, המסלול החתחתי שבין הלידה למוות. המרווח שבין הלידה לרגע המוות היא הדרך שיש לו לאדם לעבור. החיים הם המסע שבין הגיחה לעולם לקמילה; מה שהיה ניצן וצמח לשיא פריחתו נידף בסוף הדרך כעלה קמל. "דרך ארץ" היא הדרך החוצה את כברת הארץ הגשמית, אבל כשהדרך היא מטאפורה לחיים, אזי דרך ארץ היא המעבר בחיים בחברה האנושית, תוך מתן כבוד לאחר.

הנצרות נולדה בארץ ישראל. היא נולדה במוחו ההוזה של הלך יחפן, ישו מבית לחם, שגדל בנצרת ושוטט בדרכי הארץ ובעיקר בגליל, כשאחריו פוסעים חבריו השומעים בצמא את קולו ואת תורתו. ישו נצלב בירושלים על צלב עץ בידי קלגסים רומאים. עד כאן הגאוגרפיה הדתית על פי המקורות הנוצרים, שבדרך כלל היו מספיקים להפוך את האזור למקום בעל חשיבות עליונה – קדושה למאמינים ההולכים בתורתו של הצלוב. אולם הנצרות, אותה תורה שהשתמשה באיש מנצרת כמקור לאמונה החדשה, ידעה לתמרן את הגאוגרפיה הקדושה (כמו את עיקרי אמונת ישו) באמצעות מספר עסקני דת, וליצור למאמינים גאוגרפיה קדושה, יש מאין, באירופה, שהייתה כר המרעה הענק לדת החדשה. הנצרות שנתקלה בחומת היהדות הבצורה בארץ ישראל, פנתה עורף למזרח ונדדה מערבה – היא פרחה במקום שבו עבדו מיליונים את האלילים. בתוך תקופה קצרה המירה הנצרות את האלילות בפולחן הצלוב.

מקדשי האלילות הגדולים והידועים ביותר בעולם הקדום שכנו על גבעותיה של רומא והפכו במטמורפוזה נוצרית לאבן היסוד ולמרכז קדוש לדת הצלוב. הנצרות הצליחה להמיר את ירושלים ברומא בתוך תקופה קצרה. אכן, ירושלים נותרה בלבבות הנוצרים – אבל רק שנייה לרומא. האפיפיור, נציג האלוהים עלי אדמות, התיישב לבטח ברומא. סיפורי קדושים, אגדות נוצריות קדומות, העברת שרידי הצלב ושרלטנות הביאו להמעטת חשיבות ארץ ישראל כמרכז הגאוגרפיה הנוצרית ולהעתיקה לרומא ולמקומות נוספים באירופה.

בין יתר המקומות שקרמו עור וגידים אמוניים נוצריים נמצאת סנטיאגו דה קומפוסטלה בצפון-מערב ספרד. הסיפור בדבר מציאת קברו של השליח יעקוב, אחד משנים-עשר השליחים של ישו הקבור במקום, הפך מסיפור של רועה צאן מהמאה השמינית לאמונה ודאית לוהטת, וקתדרלה אימתנית הוקמה על קברו והפכה כבר בימי הביניים מחוז חפץ לעולי רגל נוצריים מכל קצוות אירופה. ירושלים, שהייתה חסומה על ידי אויבי האמונה הנוצרית, המוסלמים, לא הצליחה להביא אל שעריה את אותם ההמונים שפילסו מעתה דרכם בבטחה יחסית אל סנטיאגו דה קומפוסטלה.

אלף שנים של עלייה לרגל הפכו את הדרך שסללו הצליינים ברגליהם לדרך מקודשת, ואת ההליכה בה לצעידה רוחנית. הצועד בדרכים מאות קילומטרים אל העיר שבה שוכנת הקתדרלה הקדושה, זוכה לתעצומות נפש שלהן זקוק הנוצרי הטוב – הוא ממלא את חובתו לאלוהים לצלוב ולרוח הקדושה. הדרך היא חווית מיליונים הצועדים מכוח אמונה עשרות קילומטרים כל יום. באחווה אנושית מלכדת ובפשטות של שחיקת סוליות מגיעים הצועדים להתרוממות הרוח הנחוצה להם לקראת המפגש עם המקום הקדוש. הפשטות שבדרך ובאכסניות, ודרך הארץ שבה הם נוהגים ביתר הצועדים, מקרבות את העולים לרגל אל הצלוב היחף שצעד בשבילי הגליל, רק בלויים על גופו ומטה בידו. הדרך לסנטיאגו הופכת למרכז התודעה של הנוצרי המאמין, שבימי צעידתו הממושכת מסביר פנים ונוטה לקבל את חברת הצועדים עמו באחווה הומניטרית החסרה ביום יום האמוני שלו.

בניגוד לצייט גייסט, הדרך לסנטיאגו מתמשכת, היא ארוכה ואטית והיא נספרת בצעדים, ביגיעה, בזיעה וביבלות, שככל שירבו כך תגדל התרוממות הרוח… אין סתירה גדולה יותר בין החיפזון המוכתב על ידי כלי הרכב הממונעים ולוח הזמנים הצפוף שבו חיים בני המאה העשרים ואחת, מצוידי הרשת האינטרנטית בכל אשר ילכו, בין ניווט הג'י-פי-אס לבין האדם הלוקח על גבו את מיטלטליו ויוצא למסע ארוך ומתיש אל הקדוש יעקב, אי-שם בקצה הצפון-מערבי של ספרד, שאגדות יודעות לספר כיצד הגיע אליה בספינה פניקית עם קבוצת יהודים הסוחרים בימים, או על גבי צדפה הקרויה על שמו מאז "קוקי סאן ג'ק".

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך כללי עם התגים . קישור קבוע.

2 תגובות על ללכת ללכת – חלק א'

  1. מאת idaac goldberg:‏

    great read.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*