מאת חגית בת אליעזר

על הסרט “היורד למעלה“, מאת אלעד קידן, כבר כתבתי באתר זה המלצה קצרה. שם הסרט באנגלית afterthought – כלומר “המחשבה שאחרי” עם דוק של צער על כך שזאת לא באה קודם, בעת ההתרחשות. אבל יש מחשבות שזמנן הנכון הוא אחרי הסרט, כמו ששמעתי מפיו של המשורר גיורא גריפל, ששיר טוב מתחיל לאחר סיום קריאתו. קטעי הסרט מוקרנים לי מזיכרוני הראייתי כחלום בהקיץ. ראשי הומה תובנות המתחקות אחר יופיו וחכמתו של התסריט. אכתוב על הסרט בהרחבה. אתיר את פקעת המחשבות לשיירת מילים כתובות, אתרגם את התחושות וההרהורים לרצף סדור ומנומק.

אם אני בתפקיד מבקרת סרטים – אהיה חרוצה. וכך, כעשרה ימים אחרי הצפייה הראשונה – בצהרי יום שישי, אני חוזרת אל סינמטק חיפה במרכז הכרמל, הסמוך לאתר צילומי הסרט, לצפייה נוספת. הנה הם מכריי היקרים – הדמויות הראשיות. עכשיו אני מתמקדת בדמויות המשנה, מקשיבה לשיחות, מאזינה לפס-הקול, שזכה בפרס אופיר, נוסף על הפרסים על התסריט והעריכה, קוראת את שמו של אביב אלדמע האחראי למוזיקה הזוכה של הסרט – בנו של המוזיקאי גיל אלדמע. הסרט מרתק כמו בראשונה, וזה כשלעצמו מעיד על עושרו ואיכותו.

ההקרנה נגמרת, נדלקים האורות ואז נשמע הקול: “צופים יקרים, זה אני, אלעד קידן, היוצר של הסרט. בואו אתי לסיור באתר הצילומים”. אין לי מילות היגיון לתאר את המתנה שזכיתי בה. לא הלכתי לחפש אתונות ואין לי עניין במלוכה, אך קרה לי לא פחות מנס.

שחקני הסרט

בדרך לחנות הספרים “גולדן” בשדרות הנשיא

היינו קבוצה של מספר צופי סרט סקרנים, מלוכדת סביב אלעד קידן, יחד עם  אשתו ובנו הקטן שהצטרפו אלינו, עושה את דרכה בצהרי שישי שִמשיים במורד שדרות הנשיא במרכז הכרמל, אגב הקשבה לקולנוען לבבי, חברותי, המדבר בפתיחות על תהליך הפקת הסרט.

אנחנו שואלים על שם הסרט – בשני נוסחיו השונים כל כך בעברית ובאנגלית. מתברר שיש גם הגרסה הצרפתית והיא המקשרת בין שתי השפות. לשם העברי היו מספר חלופות שנפלו די מהר. השם שנבחר – “היורד למעלה” מתאר נכונה את התנועה הפיזית לאורך המדרגות,  והניגוד בין שתי המילים משקף את ההתמקדות היצירתית של הסרט במילה ובשפה. אלעד יודע שזהו גם שמו של ספר סיפוריו הראשון של יורם קניוק משנת 1963. זהו צירוף מקרים – לא מעלה ולא מוריד.

הצעד הבא בהתפתחות הוא השם בצרפתית שנהנה מהביטוי בשפה שכורך מדרגות ומחשבה גם יחד. בתרגום חופשי שמו “מחשבה במדרגות“, כלומר מחשבה שבאה באיחור – כשכבר נמצאים במדרגות – מחוץ למקום בו התנהלה השיחה. ואז מגיעים לאנגלית ולמחשבה המאוחרת, הלא “מדורגת” afterthought.

תחנתנו הראשונה היא חנות הספרים גולדן בשדרות הנשיא 125. אליה נכנס אורי – הגיבור הראשי – בתחילת ירידתו במדרגות, ופגש בחברו המילואימניק. החנות ממוקמת בשדרה הראשית ואינה על מסלול המדרגות. הסצנה צולמה בה ואז הושתלה למקומה הנכון בסרט. אורי קרא במלוא הרצינות קטע סדור עד מגוחך מתוך ספרו של משה פומרוק על ההיסטוריה של השמאל בישראל. המילואימניק משתומם, אך אינו צוחק. הצופים – כן. הסרט מתובל בקטעים חכמים-מצחיקים. יש לי רעיון שמנסה להסביר את המנגנון שמעורר את צחוקו של הצופה בלבד − לא של השחקן. אפרט זאת בהמשך בקטע הומוריסטי אחר.

חזרה למשה פומרוק. גוגל מספר שהאיש היה פעיל ציוני, סופר, תושב חיפה וזכה לרחוב בעיר על שמו. ניכר שאלעד קידן הוא אוהב ספר וגישתו רצינית והומוריסטית כאחד. בספר “החלל 100 השנים הבאות” מאת ניקולס בון, שנשארו בו עוד 70 שנות תחזית, נתקלים בדרכם שני הגיבורים הראשיים. אורי רוכן אל הספר המונח על המדרכה, פותח, מדפדף בעניין.

משה ומשה, אורי ואורי

כמה נפלאה ההזדמנות לשאול את אלעד על בחירת שני שחקניו הראשיים ולקבל תשובה. אורי קלאוזנר – המגלם את דמותו של משה, הוא חיפאי שחי את הדו-קיום על המדרגות ומחוצה להם. הקמת “מוזיאון הנכבה” בשיחה עם עורך הדין הערבי − זהו רעיון של השחקן עצמו. אורי קלאוזנר בכושר עליית מדרגות, אך הליכתו מרושלת ומגושמוּת ידיו המפילות מטבעות תורמת לעיצוב הדמות. העיניים – כל כך מרכזיות, עיני השמים – מוארות ומעוננות חליפות, מתבטאות ברגעים שבהם ההימנעות מהדיבור חיונית – כמלאך השומר על משה ומחלץ אותו מצרה גדולה. על תפקידו בסרט אורי קלאוזנר זכה בפרס פורום מבקרי הקולנוע בישראל בקטגוריית השחקן הטוב ביותר לשנת 2015.

אורי הצעיר – הגיבור הראשי השני – מגולם על ידי איתי טיראן − השחקן הראשי של תיאטרון הקאמרי, שעשה תפקידים גדולים ומגוונים, כולל המחזמר “אופרה בגרוש“, אשר מוזכר כמחווה משעשעת בפרסומת המושמעת בנמל, כשאורי מגיע ורואה את האונייה המובטחת. התפקיד בנוי על היכולות הדרמתיות של איתי טיראן, אומר אלעד קידן, על מיומנות הגשת השירה שבאה לידי ביטוי בדקלום של שירי ביאליק רבים. כמו כן איתי טיראן הוא מוזיקאי-פסנתרן מחונן וזמר שנתן את קולו בשיר א-קפלה, במסגרת חבורת ארבעת המזמרים בשער הנמל – קטע מוזיקלי צלול, מלא יופי, ברוח הפיוס.

מתעוררת שאלת השמות: אם משה מגולם על ידי שחקן בשם אורי (קלאוזנר), אז למה לקרוא לדמות השנייה באותו השם? זה הרי עלול לבלבל. הלא התסריטאי הוא זה שקובע את שמות דמויותיו, ובכוחו לשנות, לאחר בחירת השחקנים? אני תוהה, אך איני מפנה את השאלה לבעל העניין.

אני מעריצה שחקני תיאטרון, את חד-פעמיות הופעתם על הבמה בזמן אמת מול קהל שיפוטי, וחשה שהמשחק בקולנוע מהווה עבורם גיוון משמח ופחות תובעני – יש במשחקם מלוא הרצינות של קלות הביצוע.

עוד שחקני תיאטרון לוהקו לסרט. עמית אולמן היה משעשע ומשכנע בתפקיד הישראלי הבטוח והזחוח, שאותו הוא מרבה לבקר על במת תיאטרון “האינקובטור” הירושלמי ובשירי spoken word פרי עטו המוטחים אל קהל ערבי פואטרי סלאם. ועוד שחקנית תיאטרון –  שרון טל – חלפה על המסך בתפקיד מאיר כשביט וגרמה לי שובל תובנות.

בחור פוגש בחורה ליד מכונת כירטוס בכרמלית, עוזר לה לקנות כרטיס – מה זה אם לא אביר המציל את הנערה מדרקון הטכנולוגיה שלא לגמרי מודרנית? האביר נכלולי ומפוקפק גורם לה לשקר קטן. פנסיונרית? – הפוך על הפוך לומר “את צעירה ויפה”.

לילה של “טייקים” בכרמלית

היה אך צפוי להיתקל בנוסע זקן, הרי גם הזוג קנו כרטיסי פנסיונר בחצי מחיר באומרם “כל החיפאים נוסעים בכרמלית כפנסיונרים”. הנסיעה הזאת בקרון כרמלית – היא קטע הומוריסטי חביב: הנוסע יושב דווקא מול בחור ובחורה שזה עתה הכירו ומפריע לאינטימיות שלהם, ואולי דווקא מקל על מבוכתם. השלישייה מקיימת שיחה בלחש, כיאה להתנהג בקרון רכבת כדי לא להפריע לנוסעים האחרים. הם אולי לא, אבל אנחנו הצופים − רואים את התמונה הגדולה: קרון ריק, וזה מעלה על שפתינו חיוך רחב. ככה נוצר ההומור העדין והחכם בסרט − בתמונה הגדולה ובידע גדול מעל ומעבר למודעותה הנקודתית, הדאגנית של הדמות, השקועה בבעייתה הפרטית. ועוד דוגמה להומור החכם והחם הזה: גבר אחד (שאול) מספר למכרו הטרי (משה) על בעלה הנבגד של אהובתו, מבלי לדעת שהאיש השומע ההולך אתו הוא הוא גיבור סיפורו.

וחזרה לכרמלית. “אתם זוכרים את הקול הסמכותי המושמע בכרמלית המזמין את החיפאיים לבקר בגן החיות?” – אלעד קידן פונה אלינו משועשע וממשיך: “הקול דומה מאוד לזה של ראש העיר יונה יהב, אך אינו שלו, אלא של אחד מקרובי משפחתי שעושה חיקויים”. הסבא’לה החביב בכרמלית מצטרף לעוד אזרחים ותיקים בסרט: הגננת של משה – המלאכית העוטה לבן על איבריה הדלים, שאותה נושא משה במדרגות בהקשבה מכבדת לדבריה הצלולים, ופסגת המתיקות היא הסבתא, במרכז פנורמה ברום המדרגות שבו מסתיים מסע הטיפוס העיקש של משה, המשדלת את נכדה הרך לרכב על סוס נדנדה מזמר.

יחסו של אלעד קידן לזקנים הוא מכבד-מחבק-מעריץ אין-קץ ואני נפעמת מדרכו האמנותית החכמה והמשועשעת-מה לתקשר זאת לצופה. “את הסבתא משחקת נעמי פולני הנהדרת – מוזיקאית, האימא של הלהקות הצבאיות, רקדנית ושחקנית, והנכד שלה על הסוס – זהו בני” – האבא הגאה מלטף את ראשו של הילד שגדל בינתיים בשנתיים.

אלעד קידן סיים את בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, ובשנת 2008 הסרט “המנון” בבימויו זכה בתחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל קאן – וזו הייתה הפעם הראשונה בה זכה סרט ישראלי בכבוד הגדול הזה. האם למד גם משחק? – אני מהרהרת בזמן שאלעד חושף בפנינו סוד גלוי: “גם אני שיחקתי בסרט. את רשם בית המשפט”. “איך לא זיהיתי אותך? האם היית בתחפושת?” – אני שואלת. “לא, ככה, כפי שאני. רק הסתפרתי קצר” – הוא עונה ומעביר יד בשערו השופע. הידע המצטבר מגיש: גם אלפרד היצ’קוק –  הבמאי הנודע, וגם סטן לי – יוצרו של ספיידרמן, הגיחו בתפקידי אורח קצרצרים בסרטיהם.

אני חוזרת להגות בסצנת הכרמלית. קוראת באינטרנט על השחקנית שרון טל – בוגרת 6 שנות לימוד תיאטרון בארץ ובעולם. “סגרו את הכרמלית ללילה של הצילומים” – היא מספרת באחד הראיונות. וזה אומר שעשו הרבה “טייקים” למספר דקות של פגישה-נסיעה קצרה-פרידה והתוצאה כל כך טבעית, אמינה, אמיתית, ומדובר במיטב השחקנים. מתנסחת לי התובנה: אנחנו חיים בטייק אחד, אנחנו השחקנים המעולים ביותר – מצליחים בניסיון הראשון.
בחור ובחורה כל כך יפים ביחד, אבל החיים אינם סרט רומנטי. שיר של ביאליק מפיו של גדול השחקנים מחזיר את הבחורה המתרחקת, אך לרגע קט בלבד, ואולי השקר הקטן של קניית כרטיס פנסיונר הזהיר את הבחורה והרחיק אותה – והיה בעוכריו של האביר האפל.

הנוף מהרחבה העגולה

קבוצתנו מגיעה לרחבה עגולה ברחוב יפה נוף, ממנה נשקף הים למרגלות ההר. אלעד מצביע על שורת המנופים בנמל ומספר בהתלהבות על אותו בוקר של 2013, שבו הוא והצלם היו תלויים על המנוף הגבוה, סוקרים בתנועה אטית את הרכס הצפוני של חיפה היורד אל הנמל עבור תחילת הסרט. אלעד למעשה עדיין נמצא שם מאחורי המצלמה, מוקסם מעיר ילדותו. אבל לי, כצופה בסרט, יש מבט ביקורתי-מה על הפתיח הזה. הרצף ארוך מדי, ומוטב היה לצמצמו בעריכה, ובמיוחד לקצר את קטע השקט, עד שנשמעים השיעולים הגאוניים. וכמה גדול הפיתוי להתחיל סרט על עיר של אורות ונופים ברצף צילומי של מִכמניה! וודי אלן לא עומד בפיתוי ומתחיל כך את סרטיו “חצות בפריז“, ו-“לרומא באהבה“, ועושה זאת בעקבות נופי רומא בסרטיו של פליני הגדול. אלעד קידן נמצא בהחלט בחברה טובה.

עליתי על המדרגה שבבסיס גדר מוטות מתכת שמקיפה את הרחבה, נשענתי על המעקה והבטתי לעבר הנמל שלמרגלות ההר, כמו אורי בתמונתו הראשונה בסרט. הרגשתי משהו היסטורי, קדום. ועכשיו, כחודש אחרי הסיור הלא ייאמן הזה באתר הצילומים, בזמן הכתיבה, זה מכה בי: אורי המשקיף מהר כרמל אל האנייה שתוציא אותו מהארץ – הוא משה על הר נבו שרואה את הארץ המובטחת. כמו שמשה רבנו לא ייכנס, כך אורי לא ייצא. הנה הוא פענוח מדרש השמות: משה בסרט הוא אורי (השחקן) ואורי בסרט הוא משה (רבנו).

תמונות הסרט מנות השף

אנחנו עוזבים את הרחבה ונכנסים לגן אלנבי שממנו מתחיל גרם המדרגות. בדיוק במקום שבו אנו דורכים הסתיים המרדף של משה אחרי שאול – מאהבה של אשתו והם פותחים בשיחה. אלעד מספר על צילום הסצנה שעשה שימוש בנתונים הטבעיים של המקום, אך לטובת השמירה על רציפות מבטו של הצופה, נעשה היפוך כיוונים. אלעד ליווה את הצלם, והשביח את התסריט לפי תנאי הסביבה, וזה הזכיר לי את הריאיון עם שף פריזאי מהולל. כשנשאל איך הוא מצליח להשיג את המצרכים למנות היוקרתיות שלו, ענה שהוא הולך מוקדם בבוקר לשוק המקומי, קונה מה שהכי טרי וטוב באותו הזמן, ובונה סביבו תפריט. אני רואה: תמונות הסרט הן מנות השף.

“אספר לכם עוד כלל אותו נקטתי בצילום הסרט” – אומר אלעד – “תמונות טעונות רגשית טוב לצלם מרחוק, כדי לא להיות מציצנים מדי − לתת לדמויות את הפרטיות המתבקשת, ומצד שני − לא ליפול לתוך הפח של רגשנות-יתר”. כך צולם החיבוק המהוסס בין משה לשאול על גשר קניון פנורמה, כשהמצלמה מתרחקת ומגביהה עוף. ואולי התסריטאי הוא בתפקיד כמעט אלוהים – ברגע הזה שני הגברים מתכננים את המהלכים שלכם: שאול מעוּדד ובטוח שיקבל את המאהבת לעצמו, ומשה מובס ושבור מהאובדן הצפוי, אך התסריטאי הוא האל הטוב ומשליט צדק, לפחות הנקודתי הזה.

אנחנו מגיעים לרחוב החשמונאים. ירדנו כשליש מגרם המדרגות הכולל. אני מצלמת את השלט “החשמונאים 11” ואת גרם המדרגות הכפול היורד אליו, כמו בסרט. גם אז הייתה שם מכונית – אחרת, לא אדומה, ונוצר מפגש משעשע של אורי עם הנהג.

לפני הפרידה, אני רוצה להביע את התפעלותי מהסרט, אבל יש לי כל כך הרבה מה לומר, ולכן אני בוחרת בהיבט אחד, ואת השאר אביע כאן בצורה כתובה וסדורה.

יפה בעיניי שלסרט שני גיבורים ראשיים מורכבים, בעלי חוזקות וחולשות, ולא לפי הנוסחה הפשטנית של פרוטגוניסט ואנטגוניסט. הדבר מעניק עומק ואמינות לעלילה ומאתגר את הצופה. היוצר אוהב את שני גיבוריו, קשוב לצרכיהם ונותן להם יחס אישי כאבא טוב לבניו.

ועכשיו, בזמן הכתיבה, אני רואה עוד משהו בנושא שני הגיבורים, הקשור לביאליק הנותן את חסותו לסרט. יש לו שיר ילדים מקסים מחאתי נגד שאלות מטומטמות של בחירות מיותרות, וזה מתכתב עם הציווי המוסרי “אל תשווה, אל תשווה”, אותו משמיע עורך הדין ערבי הפילוסוף על מדרגות העיר התחתית:

שְׁתֵּי בָּנוֹת / חיים נחמן ביאליק

בָּנוֹת שְׁתַּיִם בֻּבּוֹתַיִם,                            וְאֶת-מִי אָהַבְתִּי יוֹתֵר –

צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה –                               אִמְרוּ, דּוֹדִים, זוֹ אוֹ זוֹ?

מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר,                          חַה-חַה, דּוֹדִים, אֵינְכֶם יוֹדְעִים,

אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?                        חַה-חַה, דּוֹדִים, לֹא וָלֹא!

אֵינְכֶם יוֹדְעִים, חַה-חַה, דּוֹדִים,            שְׁתֵּיהֶן, שְׁתֵּיהֶן, אֹהַב יוֹתֵר,

אֵינְכֶם יוֹדְעִים, לֹא וָלֹא!                       גַּם אֶת-זוֹ וְגַם אֶת-זוֹ,

שְׁתֵּיהֶן, שְׁתֵּיהֶן יָפוֹת יוֹתֵר,                  שְׁתֵּיהֶן אֶשָּׂא בְּחֵיקִי תָּמִיד,

צִלִּי וְגִילִי, זוֹ וָזוֹ.                                   צִלִּי פֹּה וְגִילִי פֹּה.

בסרט עלילות משנה פנינתיות. למשל, סיפורו המבריק של התיק. כל מי שנוגע בו, מלבד אורי עצמו, מתעלל בו ומסכן אותו בדרכו: החברה לשעבר שמסובבת ומעיפה אותו, שני הנערים שמפזרים את דפי כתב היד שבתיק, עד לזריקתו המרושלת של רב החובל המטביעה אותו סופית. אני רואה כאן אזכור למזוודת כתבי היד של המינגוויי שאבדה בשנת 1922 בתחנת רכבת בצרפת.

ישנה גם תת עלילה בלשית כמו משימה בלתי אפשרית בכיכובו של משה (טום קרוז) למצוא עגיל על גרם מדרגות רבות, אומנם נוצץ בשמש, אך יותר מזה מלוטף ביד אוהבת. אני חושבת על “לוליטה” של נבוקוב שגם לה צד בלשי של חיפוש ומרדף. וישנם מצבים חידתיים מסוימים, שמחזיקים את הצופה במתח לזמן-מה עד שהם באים על פתרונם, כמו נושא הסוסים של משה. האם יש לו חוות סוסים, דבר שמעורר יחס של כבוד לאיש מתוך ההערצה של הצופה לחיה האצילית? איש זר ואשתו של משה יוצאים מחנות תכשיטים עם טבעת. משה מדביק אותנו בחרדתו הכנה, עד שמתברר שהטבעת נקנתה עבור קרוב משפחתו של האיש, בעצת אשתו של משה.

חידות בלתי מפוענחות לקראת סיום


אך ישנן חידות שנשארות בלתי מפוענחות. אחדות מהן בכוונה תחילה. האם השופטת האמינה לסיפורו של אורי על שבירת האצבעות של גדי? “החלים יפה” היא אמרה, כשקולה ומבטה הם דו-משמעיים ערמומיים במשחק מושלם. מה ידעה אשתו של משה על העגיל האובד? ומה אמרה בהטיית ראשה ובמבטה שנח ממושכות על פניו של משה לפני צאתו לדרך? האם שלחה את משה בעלה למפגש עם שאול המאהב, כדי לשים קץ לפרשייה?

ויש קטעים מסוימים בסרט שחמקו ממני, ולא נקלטו במלואם גם לאחר שתי צפיות: מהו הפרויקט הספרותי המשותף של אורי וחברתו לשעבר שנקטע? יש לכך רמזים בהקלטה שאורי משמיע בחנות שאליה נכנס לפרוע את חובו. “זה קשור לביאליקס הזה”, לפי הערתו של הבעלים של בית קפה קטן, שאליו אורי נכנס לפרוע את חובו לפני עזיבתו את הארץ, אך הדבר אינו ברור לי דיו. וגם, מה משמעות הירדמות הרגליים של אורי הצעיר ועצתו התמוהה של משה המבוגר “תנשום לאט”?

נדבקתי באהבת הסרט. וברוח ההתמקדות בשפה ובשירה נגלה לי החרוז העשיר המקשר בין חלקי דיבר שונים: אהבת סֶרֶט מְיַסֶּרֶת. האם אראה אותו שוב? כמה זמן עוד אמשיך להרהר בו? הנה אני רואה איך היוצר מחלק את אישיותו ואת דעותיו בין שני גיבוריו-יקיריו: אהבת הספרות והשירה מוענקת לאורי, שמייצג גם את החיבה המיוחדת של אלעד לאדמה המקורית החופשית, ולא זו החנוקה על ידי בלטות ורודות של אקרשטיין. משה מדגים את נועם ההליכות, המתינות, קבלת הזולת, דו קיום פעיל עם הערבים. הוא משמיע ביקורת על הדרך שבה הגיעו לידיו העגילים התימניים שאותם העניק לאשתו כמתנת החתונה.

התסריטאי משחק בגיבוריו, אך הוא השליט הטוב וההוגן – מתקן, מאזן ומפצה: כשמשה שבור הלב, משליך את שקלי צערו אל החורש מגשר קניון פנורמה, אורי, מעוּדד מהפיוס עם חבורת המזמרים, חוצה את הגשר אל שערי החופש של נמל הבריחה. אך כשאורי מובס ומובל ברכב צפוף לשירות המילואים שממנו ניסה לחמוק, משה, שמצא את העגיל וניצָל מסכנת אובדן אשתו, מרחף על כנפי שמחתו במעלה המדרגות, ומתקן אחרי אורי הזועם את המעוות. בהקשר הזה זכורה לי תשובתו של מאור זגורי הבמאי, לשאלתי מדוע השאיר את המלט בחיים ב”המלט של זגורי” שלו, אותה הפניתי אליו אחרי ההצגה בהבימה: “המלט הוא בחור טוב – מגיע לו“. אז בוודאי מגיע גם למשה.

הנשים נושאות הלפיד

תוצאת תמונה עבור אלעד קידן ואוריקלאוזנר

אקורד הסיום מוקדש לנשים. הן הדמויות הבהירות והחכמות של הסרט, הן מבליחות רק להרף עין על המסך, אך למעשה מפעילות את הגברים, “מושכות בחוטים”: דבריה המאופקים והשקולים של אשתו של משה פותחים את הסרט ומזניקים אותו לדרכו, חברתו של אורי מנתקת את הקשר ואף מפסיקה את ההיריון, השופטת תכריע את גורלו של גדי הקרימינל, נעמה של הכרמלית הולכת לדרכה, אמו של אורי, ששומעים את קולה בלבד, מסדרת לו פגישת פיוס עם חבורת המזמרים, ומאיה – פקידת הקישור הטלפונית – גוערת באורי על רמאותו ואף מאיימת במשפט.

ולנשים בסרט עוד תפקיד – העליון במעלה. הן דוברות את יחסו הרומנטי הטהור של יוצר הסרט למשפחה, כמאמרו של פלוברמדאם בובארי היא אני“: לחברתו של אורי אפס סלחנות לבוגדנות, אשתו של משה נמלכת בדעתה ומפסיקה את הקשר עם גבר אחר, נעמה, על אף הפלא הגברי שנקרה בדרכה, נשארת עם החבר שלה, ומגדילה לעשות האישה הערבייה, אשר דבריה החכמים על האהבה המתמשכת לבעלה הנכה, החותמים את הסרט, מקיימים את לפיד הנאמנות.

תגובה אחת

  1. אהבתי מאד את הסרט, וכתיבתך עליו חמה ומחמיאה בצדק. וגם מוסיפה עליו מידע מעניין ורלבנטי. תודה לך, ותודה ליוצרי הסרט ולשחקנים. האם יש תרגום לסרט גם בערבית? כדאי שגם קהל ערבי יראה אותו..

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × ארבע =