המשורר יוסף ברודסקי והרקדן מיכאיל ברוישניקוב , שני איקונים של התרבות הרוסית

ביקורת מופע רוסי מיצירתו של יוסף ברודצקי. מאת: אדוארד מרקוביץ’. מרוסית: יעקב לח.

המתרגם, יעקב לח, תרגם את שיריו של ברודצקי שיראו אור בקרוב.

על הבמה ביתן ישן עם שמשות מוכתמות בזקנה, מעוטר בחוטי חשמל נפיצים ונשמר על ידי שני הילדונים המגוחכים שביד אחת תומכים את הכרכוב וביד השנייה מחזיקים במכנסיהם הנשמטות.
וכשהופיע הגיבור זֵכֶר העבר דחק את ההוֹוה. המזוודה המיושנת עם פינות ממתכת בידו, הספסל הנסדק (פליניוס הזקן, סליחה על האסוציאציה בלתי נמנעת). השעון המעורר הירוק שמצלצל ברגע הפרידה והעזיבה, בקבוק Jameson (הוויסקי האהוב על ברודסקי) וספרים, ספרים, ספרים עם סימניות. ברישניקוב לוחש דבר מה מְכִּתבי המשורר.

בקולו השקט מבצבצות ומתחזקות המילים:

…קולי הלא ברור והנִמהר
יטריד אותךָ במרירות שלו לצורך
ולגיחוּך שלי נלאֶה, יגעַ
אתה תִּרְכּוֹן בעצב מאוחר,
ויתכן שתוך השכחה
ובעולם אחר – סליחה! – כבר במאה האחרת
פתאום תלחש את שמי בטוב לבךָ
ובה בעת ארעד אני בקבר.

החליפה האפורה, האפודה השחורה, עורן החום של נעליים כבדות.

…האדם
אם יוצא הוא לרחוב, יוצא
במעיל ישר על גופו, נעליים על רגל יחפה.

הוא תולש את הפילטר מהסיגריה (כמנהגו של ברודסקי), משליך אותו מתחת לספסל ומפשפש בכיסים בחיפוש אחרי הגפרורים. לשווא. מחזיר את הסיגריה לחפיסה ולא ידליק אותה עד סוף המופע. אש חסרה לו. לגימת וויסקי. חרדה בעיניים.

תחזור אל המולדת. נו, נגיד.
ראה למי אתה נחוץ עדיין,
לאילו חברים תוכל לחבור?

אין כאו הקראת שירה. זאת שיחה עם עצמו ועם ידידו הגדול.
אנו מורשים לקחת בה חלק.
הגיבור מבטא את מילותיו ומתנדנד על הספסל.
כך מתחיל הריקוד הראשון של מיכאיל ברישניקוב.

… ולמילה “עתיד” מהשפה הרוסית
עכברים שחורים רצים החוצה במרץ
ומכרסמים בחתיכה העסיסית
של זכרוני, כמו בגבינה מחוררת.

פעם אחת בלבד ברישניקוב מתחיל לדבר בנימה של ברודסקי.
לא מעתיק ולא מחקה אותו כי אם טועם בפיו את הרי”ש המתגלגלת שלו.

נכנסתי לכלוב במקום חיית פרא,
במסמר צרבתי בצריף את שמי ושנות העונש…

והמשורר, באנפוף הקל שלו, משיב מרשמקול הסלילים הישן:

מה אומר על חיי? שארוכים נראים לי.
מרגיש אני הזדהות רק בצער.
וכל עוד את פי באפר לא סתמו לי
רק הכרת תודה תשמע ממנו.

וכשקולו של הגיבור נשמע ברקע, מתחיל הריקוד המלוּוה במוזיקה יבשה של מילות המשורר הנושרות.

… כל תנועה, בעצם, היא
העתקת משקלו של גוף למקום אחר.

אך מעל המילה שהיא תמיד “בראשית”, גם מאחוריה, מתחתיה, לידה איך שהוא קיים, בלי להסתתר, דבר בלתי נמנע: זִקנה שמבשרת מוות, עזיבה.

ציפור בצוהר כבר לא נכנסת.
נערה כמו חיה על חולצתה נלחמת.
אני מחליק על חרצן בשקט
ולא נופל: כוח התחככות
עולה עם ירידה בזריזות הרגל.
ליבי קופץ כמו סנאי בגדר
הצלעות. ושׁר הגרון על הוותק.

זאת כבר הזדקנות.

לגימת וויסקי. ברישניקוב מוריד את הז’קט, האפודה.
גופו הצעיר של אדם לא צעיר.
הגיבור רוקד וממשיך בשיחה עם הצל הגדול. עם הידיד. בגובה העיניים.

הנה הבהרה חשובה מאוד הלקוחה מהראיון של מיכאיל ברישניקוב לעיתונאית אלכסנדרה סווירידובה בניו יורק:
“…נדרשתי למצוא תנועה מדויקת. –  ומה היא התנועה המדויקת אנו נחליט יחד –  אמר לי אז אַלוויס הרמניס, הבמאי. והחלטנו לא להזמין כוריאוגרף. כלומר, כל האחריות על התנועה הבימתית הוטלה עלי מלהתחילה. אלוויס רק העיר הערות: כאן, כשנשמע הקול המוקלט, נחוצים קטעי פְלַמנקו, וכאן – קַבּוּקי. אלה הם לא נעשו לשם המחשה כל שהיא, אלא כתנועה מקבילה. למשל, כשנשמע השיר:

אותו הערב אצל אש ואור
ראינו לידינו סוס שחור.
שחור ממנו לא פגשתי מעולם.
היו רגליו שחורות כמו פחם.
היה שחור כמו לילה, כמו מרחב.
היה שחור מרעמה עד הזנב.

אצלי מיד צץ הרעיון של הסוס המכה בפרסה. וכך למופע נכנס פלמנקו. והריקוד הגברי הזה בא כאסוציאציה של משהו קרוב במהותו, חזק כרַמָך עצמו.

מדוע הוא נשם אוויר שחור?
מדוע הוא רשרש לו מאחור?
מדוע אור שחור מזוג עיניו גלש?
בינינו הוא חיפש את הפרש.

וכשבא נושא הפרחים עשיתי אותם בסגנון של התיאטרון היפני המסורתי קבוקי, בדומה לשחקן-אוֹנוֹגַטָה. מדובר בשחקן-גבר שמבצע רק תפקידי אישה. ונושא הפרחים, כך נדמה לי, צריך להיות כמשהו מעודן, מכיוון שפרחים יפים הם הוד והדר תמיד. “דיוקנה של טרגדיה” או דימוי הזִקנה – שם מופיעים מרכיבי בוּטוֹ. זאת טכניקת הריקוד היפני של סוף שנות הארבעים-תחילת שנות החמישים שהגיעה לבמה לאחר הטרגדיה של הפצצת אטום בהירושימה ונגסקי. הדגש בבוטו מושם על הגוף כשלעצמו. בריקוד הופיעה הטרגדיה החדשה של גוף: פלסטיקה מעוותת שבה תנועה מתפרקת במרחב. השחקנים מגלמים את הטרגדיה כמעט עירומים. בולט מאוד האיפור: הם צובעים את עצמם בלבן ובזהב. מכאן נבעה התנועה שאני מבצע ברגע ההשמעה של “נביט בפנים של הטרגדיה”. את זה אני מכנה כתנועה מקבילה אסוציאטיבית: כאשר הפלסטיקה לא ממחישה את התנועה אלא יוצרת מצב שבו ליד הטקסט מתפתחים חיים מקבילים ונוצרים מגעים הדדיים פנימיים”.

חיפזון קדחתני של פרידה. קטעי קטעים. הגיבור במכחול עבה מורח בלבן את שמשות הביתן מבפנים ובכך מפצל את המרחב.

היה זה שיט בתוך ערפל.
בבר הריק באונייה ישבתי,
שתיתי קפה, דפדפתי ברומן;
היה שקט כמו בכדור פורח,
ונצצה שורת בקבוקים קפואה
בלי למשוך מבט.

הגיבור מסתתר מאחורי העיוורון החלבי של הזכוכית, ולקדמת הבמה יוצא מיכאיל ברישניקוב.
הוא נפרד באמצעות השיר שברודסקי כתב בגיל שבע-עשרה. הצגתי כאן לא מעט שירים בקטעיהם. את השיר הזה אביא בשלמותו.

היי שלום,
שכחי אותי
ואל תשפטי.
ומכתבים
כמו גשר, שרפי.
שיהיה נועז
הנתיב שלך,
יהיה ישר
ופשוט.
שאת האפלה
תאיר עבורך
תחרת הכוכבים,
ושהתקווה תחמם
את כפות הידיים שלה
אצלך ליד המדורה.
ושיהיו גשמים,
סערות שלגים
ונהימה מטורפת של אש,
שתהיינה לך בעתיד
יותר הצלחות משלי.
שיהיה אדיר ויפה
הקרב
הפועם בליבך.

אני מאושר בשבילם,
באלה העתידים

ללכת יחד איתך
אולי באותן הדרכים.

2 תגובות

  1. שיתוף פעולה מרתק בין שני גאונים. תודה על המאמר היפה. אגב, מי תרגם את שיריו של ברודסקי שמובאים בו?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 + 14 =