"ספר אפל" כמראה אובייקטיבית של הקיום האנושי?

ספר אפל  - על אירועים ותיאורם / מוטי רימור

הופיע בהוצאת אסטרולוג ב-2013 ובמהדורה אלקטרונית בהוצאת "בית אוצר" ב-2015

תקציר הספר:

גבר מועד לתוך מסילת רכבת ומתחשמל למוות. מאוורר מתכת קוטע אצבעותיו של שרת.אדם אינו מבחין שהוא צופה בחזרה להצגה והורג את אחד המשתתפים. צייד יורה בדוב ואינו מבחין בחשכה שזה ילד מחופש בפרוות דוב. אדם מרסק את עצמו תוך שימוש במצלמת-פצצה.

לפנינו קובץ המתאר שרשרת אירועים – מוזרים ואפלים – שהתרחשו בעיר במשך כיומיים. הוא בנוי מ-17 פרקים, כל פרק מתאר אירוע מרכזי, בו אחד המשתתפים קשור לאירוע שקדם לו.

כותב הספר, ד"ר מוטי רימור, הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה ולפילוסופיה בחוג למדעי ההתנהגות של המסלול האקדמי של המכללה למנהל, פרסם מאמרים וספרים בתחום המקצועי, סיפורים קצרים ונובלות.

מאת סם ש. רקובר

כשסיימתי לקרוא את "ספר אפל" של מוטי רימור, עלתה בי בבהירות רבה השאלה שהחלה לבצבץ מיד עם תחילת הקריאה בספר זה. האם ספר אפל הוא ייצוג אובייקטיבי של החיים הנוראיים של המין האנושי? אנו מוקפים במאורעות מחרידים ובלתי מובנים יום יום, שעה שעה. מעשי רצח, מעשי אונס והתעללות מזעזעים המצולמים ומוקרנים חזור והצג על מסך הטלוויזיה; חיים עלובים, קשים, של חיפוש מזון בזבל, שינה בטינופת מתחת לקורת נייר, והתכסות בשמיכת עיתון. ומעל לכל זה, גם השליטים המופקדים על שמירת האזרחים והצדק, כולם כך נראה, כולם מושחתים, פושעים, ואינם רחוקים כל כך ממעשי רצח נתעבים – היום הם רק הורגים באמצעים אחרים, אלגנטיים יותר, נקיים יותר. האם מוטי רימור ניסה לטפל בכל זה על ידי פיתוח של שפה תיאורית חדשה, הקובעת לעצמה כלל שלפיו יש לתאר את המציאות המוזרה והמחרידה שלנו כמו בדוח אובייקטיבי המתעד את הנראה כפי שהוא? האם כך נוכל להבין טוב יותר, נכון יותר, את החיים שלנו?

זה ספר מאוד מיוחד, לא שגרתי, ומעניין, שלא קראתי כמותו. איך מתייחסים לספר שלא נכתב בסכמות המקובלות של הרומנים בימינו: רומנים רומנטיים, ספרי מתח, עלילות פנטסטיות. זהו ספר שקשה להכניסו לקטגוריות המקובלות, ומשום כך הוא מרתק. יכול להיות שסקינר, אבי הגישה הבהביוריסטית בפסיכולוגיה המודרנית, היה אוהב את הכתיבה של "ספר אפל", את התיאור האובייקטיבי על אף מוזרותו, הדיוק בתיאור המצב, התגובות, השינויים כתוצאה מהתגובות, שרשרות האירועים, אבל איני בטוח אם היה מקבל את המסקנה שעולה ממנו. ההיקש האומר שאי אפשר להבין את האירועים הנוראים המתוארים בספר אפל, אפילו אם יעשה מאמץ נוסף לדייק עד כמה שאפשר בתיאור האובייקטיבי של ההתנהגות המטורפת המצוירת בספר זה. מוטי רימור נמנע מלתאר מחשבות ורגשות של הגיבורים, אולי חוץ מכמה מקרים בודדים שהוא מתאר חיוך או צחוק אין בספר שום התייחסות לעולם הפנימי-סובייקטיבי של האדם – הכול פעולות ועשייה משונים ונוראיים. זהו אם כן ספר בהביוריסטי – רדיקאלי, תיאור של מה שהעין רואה, של מה שהאוזן שומעת, אבל מבלי שיעשה מאמץ להסביר. אולי משום שלאמתו של דבר אי אפשר להבין את הטירוף האנושי.

אבל האם התיאור בספר הוא אכן אובייקטיבי? לדעתי הוא אינו כזה. מה שמוטי רימור מספר לנו הוא שהספר הינו קיבוץ של תיאורים מתוך דו"חות מפורטים יותר, ואין אנו יודעים לפי מה עבד המקבץ, על פי מה הוא בחר. חלק מהאירועים שנבחרו לתיאור מאוד רחוקים מהסבר אפשרי לתיאור המאורעות המזעזעים, מהתמודדות הגיונית עם המצויר בספר. גם לא ברור מדוע המקבץ בחר רק בתיאורים אפלים אלה, למרות שסביר שהתרחשו בעיר הזו (שבה עוסק הספר) גם אירועים אחרים, שאמנם דורשים הסבר אבל לא "הסבר" של בתי משפט. האם ההבנה מצויה במערכת המשפטית? לא ברור מדוע ההבנה ניתנת רק בידי מערכת המשפט, שפועלת לפי הכללים שלה שאינם דווקא מטפלים בהסבר, אלא בשיפוט. התיאור שמוטי רימור מציע הוא של איזושהי עיר הזויה/סיוטית, שהמרחקים בה נמדדים ביארדים, בבניינים, ובערים, שבה מצוירים בתי חרושת, מטבחיים, מחילות תת-קרקעיות וכיוצא באלה. במקרים רבים התיאור גובל בתיאור קפקאי/גרוטסקי/סאטירי ולפעמים תיאור סלפסטיק נוסח סרטי בסטר קיטון. התיאור שמתחיל מילדותו של ההורג בפרק 9, למשל, למרות שלכאורה הוא אובייקטיבי, אינו אלא כאוס משום שלא ברור בו מה רלוונטי ומה לא. סיור מוזר שנעשה במרפסות. גם השופטים אינם מבינים דבר ומחלקים את האשמה בין כל הנוגעים בדבר לפי קריטריונים משונים/סרקסטיים שרק לכאורה נראים כהגיוניים. ולא רק זאת, בפרק ה16 לא מתואר אפילו פסק הדין – רק מדווח שהייתה שפיטה, היה פסק דין. למרות התיאורים הלא-מובנים האלה, שלדעתי נכתבו בצורה זו בכוונה מודעת, מופיעים בספר כמה קטעים שכל אחד בפני עצמו עשוי להוות פנינה סיפורית. למשל, הקטע על אודות היורה בראי שהרג את אחיו התאום שעמד מאחרי הראי; השחזור של המנהל את המאורע שגרם לפציעת הנער בפניו, השזור במאורע אחר שבו נהרג בנו של המנהל. מי אשם כאן? אולי המנהל עצמו שנתן את ההוראה שהחלה את שרשרת האירועים המטורפים? איך שלא יהיה – קשה לראות בשחזור הסבר למאורע הקודם, כי קשה להסביר את השחזור עצמו – ואם המסביר אינו מובן, איך נבין את המוסבר, את מה שהמסביר (הלא מובן) מתעתד לעשותו מובן?

בקיצור, מוטי רימור מניח לפנינו בעיה פרדוקסאלית. מצד אחד, אנו עשויים לחשוב שתיאור ממצה ואובייקטיבי של המציאות הוא תנאי להבין אותה. כי אם התיאור הוא מוטה ומצויר בקווים ובצבעים לא ממשיים, פנטסטיים, בהכרח ההסבר יהיה על אודות משהו אחר השונה לחלוטין מהמציאות עצמה. מהצד האחר, אפילו שהתיאור יהיה אובייקטיבי איך נבין אותו, איך נשפוט אותו? הרי כדי להבין יש צורך לקשור את התיאור האובייקטיבי באינפורמציה אחרת, זו שתסביר, זו שתעשה את התיאור למובן. ומהיכן תבוא אינפורמציה זו? ומוטי רימור עונה: אלה שמנסים להסביר, להעריך ולשפוט, כלומר, השופטים, הרי מראש הם פועלים מנקודת ראות שלהם בלבד, כי הרי המערכת המשפטית עובדת לפי הכללים שלה עצמה, כללים שאינם זהים דווקא עם מה שנחשב לצדק. אבל לא רק השופטים מנותקים מהאמת המציאותית (וכך גם אלה המנסים להסביר את העולם), אלא מתברר שגם התיאור עצמו אינו אובייקטיבי, הוא סלקטיבי ומושפע מדעתו הסובייקטיבית של המדווח, של השופט, של זה המנסה להבין (כי בעצם הוא יכול להבין רק מתוך עולמו הוא).

ואם כך הוא המצב, עולה מיד השאלה: האם בכלל ניתן להסביר, ומה אפשר להבין כאן? האם לא יתכן שאולי ההבנה היא בחזקת אידיאל שלעולם לא יושג? אנשי מדע (כולל סקינר) בוודאי שלא יסכימו עם המסקנה העולה משאלות אלו, וגם לא אנשים דתיים. אם כן, מה נשאר?

זהו ספר שלאמתו שלדבר כתוב ברוח אנטי-פוזטביסטית והוא גדוש במקרים ממש מזעזעים הדורשים הסבר – למה לעזאזל האלימות הזו מתרחשת? אבל כאן באותה מידה חובה על השואל לתהות, למה לעזאזל ההיסטוריה של האנושות היא בעצם היסטוריה של אלימות צבועה בדם ונהמה של כאב נורא? איזה גזע הוא האדם שזו ההיסטוריה שלו? אין בספר נחמה. אז מה נשאר? בלית בררה נשאר לחיות וליהנות מהרגע העכשווי של החיים ככל האפשר. כל אחד בדרכו הוא. אותה עצה בדיוק אני נותן לקורא: קרא את הספר של מוטי רימור, תהנה ככל האפשר מהכתיבה המיוחדת שלו, וגלגל בהנאה בראשך את המחשבות על אודות הספר הזה – זה בעצם הכיף הכי גדול שספר יכול להציע לך.

מומלץ מכל הלב.

אודות סם ש. רקובר

סם ש. רקובר הוא פרופ' מלא במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו הם תפיסה וזיהוי פרצופים, ופילוסופיה של המדע והתודעה. הוא פרסם מעל לתשעים מאמרים וארבעה ספרים מקצועיים בנושאים אלה. כיום הוא כותב ספר על הבנה והסבר בפסיכולוגיה עבור הוצאת הספרים לקסינגטון. בנוסף הוא פרסם עשרות סיפורים קצרים בעיתונים ספרותיים, תשעה רומנים (כולל קבצי סיפורים וספרי ילדים), ומאמרים על אודות ספרות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, ספרות אלקטרונית עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*