סיפור ליום השבת – "ממתין לשמעון אדף ליד בית הסופר" \ יובל יבנה

איור: יסמין זינגר

הגיטרה נתונה בנרתיק הגיטרה המרופט, ששת מיתריה מציירים את קווי המתאר הנסתרים של כלי זה. בנרתיק הגיטרה אוחזת יד מבויישת, כאילו מתנצלת על היותה בעולם. יחד עם הגיטרה יחצו את רחוב בצלאל נמשים ושיער ג'ינג'י, הרהור על פלאפל בשוק מחנה יהודה, זיכרון בוקר חורפי בשׂדרות, הדי צעקתו של איקרוס.

אבל בינתיים אני עוד ממתין, יושב מול בית הסופר עם הגיטרה לצִדי ומביט על החלונות הצרים כמו חרכי יריה הקבועים בקיר הבניין שלפניי. כך, פזור דעת, מעיף מבט אל רחוב בצלאל – עדיין לא, בוחן את השעון האלקטרוני הקבוע בראשו של עמוד ברחבה שלפניי, מקשיב בחצי אוזן לדברי ההסבר של המדריך שהושיב קבוצת תלמידים על המדרגות שמאחוריי, כך ישבתי על גדר האבן למול בית הסופר.

החלונות הצרים, הם בעיקר מושכים את מבטי, הם ואבני הקיר החלקות והלבנות. הקיר הזה מגונן על פקידי עירייה בעלי קביעות, על הוראות לחישוב ארנונה, על תוכניות תרבות לתושבי השכונות. במשך שנים של פעילות חרוצה בשירות העירייה השתלטה ההוויה הפקידותית על הקיר והפכה אותו לעוד רהיט של פקידות – כמו קערית הפלסטיק השחורה המכילה סיכות שדכן או מגירות המתכת האפורות המיועדות לאחסון תיקים. בשעת הצורך, עת יעלה רחוב בצלאל בנחשול של יושבי בתי קפה, סטודנטים לאמנות ופנאי ויסתער על הבניין, יעמדו הפקידים החרוצים מאחורי החרכים וישליכו על המסתערים טפסים רשמיים וספרי חשבונות והוראות שעה. אבל מעבר לחזות העיריָתִּית הזאת נמצאת האבן, אני נמשך אחר האבן ופתאום אני מרגיש שאני יכול לחדור דרך מערך המולקולות שלה היישר אל לב לבה של האבניוּת.

עכשיו מתרחקים דבריו המלומדים של המדריך והערותיהם המתחכמות של התלמידים, וקיר האבן מתקרב אלי במהירות וכבר אני חש את חבטתו במצחי אך אינני חש כל כאב, שכן אני עובר דרך האבן ובה בשעה אני הופך לאבן. כבר אני בתוך הקיר אך אינני איש בתוך קיר, דבר אינו מבדיל ביני ובין הקיר, ביני ובין האבן, הכול נטמע בתוך האבניוּת. אין זה מפחיד כלל, אין בזה מטעמו של המוות, שהרי אין האבן מתה – היא מלאה בתנועה. רק צריך להתגבר על צעקתו החטופה של זה שיושב שם על גדר האבן ומחכה, רק צריך לדלג מעל ההיסוס שלו להשליך מאחורי גוו עבר ועתיד, רק צריך להישיר עיניים אל מול הקיר המתקרב ולצלול לתוכו בחדווה. בתוך תוכה היא אוורירית, האבן, המון שמשות מנצנצות סובבות בתוכה במין המהום נעים. עכשיו הוא שולף את עצמו מתוך הקיר, לא בגלל שלא היה נעים שם אלא כדי להיכנס לתוך עוד דברים. למשל, השיחים פה ליד הרחבה, כבר אפשר לחוש את חייהם הצמחיים, את הירקוּת הזאת החודרת אותם לפני ולפנים. אני בתוך השיח, אך אינני איש בתוך שיח, אינני איש בכלל – אני לשד ירוק המפעפע למעלה. עכשיו עוברות שתי נערות דתיות ומצחקקות, ומיד מתקרב ראשה של אחת מהן ואני חש בטעם מסטיק בין שפתיים שלא ידעו אודם ובמשובות ילדות ובפחד וברטט הטמונים בכתם דם על התחתונים. אך אין אנו נחבטים זה בזו כי כבר אני שומע את צחוקה מתגלגל מבפנים וכבר אני שרוי בתוך הנשיות הבתולית שלה. אני בתוך נערה, אך אינני איש בתוך אישה, אינני איש בכלל – אני רכּוּת אדומה המתאבכת בין קווי מתאר עגלגלים.

ההוא על גדר האבן נתקף בקוצר רוח, הוא שוב מביט בשעון האלקטרוני ואחר כך מסובב את ראשו אל רחוב בצלאל ומחפש את הג'ינג'י עם הגיטרה. מה לך ג'ינג'י עם גיטרה? פה מעקות ברזל פותחים שערי נחושת קלל אל יקומים מבריקים וסימטריים, פה חוטי חשמל שואבים אותך אל נהר של אור מותך וברקים כחלחלים והנה הדתי השמן הזה, אתה כבר חש את הגירוד בעור שמתחת לזקן ואת הזיעה המהבילה וכבר אתה גוש זפת גס שבתוכו בוערת השלהבת הבהירה של השבת. אבל ההוא שוב חושב על הקטעים שיקרא בערב המשותף עם הג'ינג'י, הוא חוכך בדעתו איך להרשים את הקהל, איך לדחוף הכי הרבה פואטיקה בזמן הקצר העומד לרשותו. אל תוך אוטובוס ברחוב בצלאל, מתוך הרגל אתה מכופף את ראשך כדי שלא להתנגש בחלון, אבל הנה אתה חולף דרך החלון, דרך הכיסאות המרופדים, דרך כל הגומי הזה. ושם, שם פלנטה של גריז ושמני סיכה ובתוכה מחליקה בצייתנות מגושמת וטובת לב האוטובּוּסִיוּת. אל תוך ספסל עץ, אל תוך עיתון מצהיב בשולי הגינה, אל תוך זקנה לִבְנַת שׂער, אל תוך מודעה התלויה על דלת הכניסה לבית הסופר. אבל ההוא ממאן, כמובן שהוא ממאן, איך יוותר על הערב הספרותי שלו עם הג'ינג'י, על חלומות הנובּל שלו ובעיקר על עמדת המתבונן? הוא שוב מסובב את ראשו אל רחוב בצלאל והפעם באמת שמעון אדף עומד שם, ג'ינג'י וחסר אונים למול התנועה האין סופית ונרתיק הגיטרה המרופט אחוז בידו.

שמע מינה, שמעון אדף, על דַּאדֵפְת אדְפוּך! באת לכאן באוטובוס, לא? ומה, צללת אל הפלנטה של הגריז והשמנים או שישבת שם והתבוננת? הרגשת מבפנים את זקנו המגרד של הדתי שישב לפניך או שהפכת והפכת בראשך מילים כי הכול בהן? והחלון מה? העזת לחבוט בו את מצחך כדי לבוא בתוך הזכוכיתיוּת, או שרק נתת לראשך העייף לנוח עליו ברכּוּת, חולם על מפעלותיו ההרקוליניים של מלארמה? והגיטרה, שמעון אדף, מה היא בעיניך הגיטרה? בתוך נרתיקה המרופט מה היא? מטאפורה בעלת גוף אישה שנשרה ממצחו הקודח של לורקה? וששת מיתריה, שמא הם מציירים את קווי המתאר הנסתרים של כל זה? הפוך פניך, שמעון אדף, ואל תשוב עד שתיכנס אל תוך הפרדס, אל תוך העץ של תיבת התהודה, אל תוך מיתרי הניילון, עד שתשיל מעליך נמשים ובוקר חורפי בשׂדרות והדי צעקות של איקרוס הנופל, ולא תהיה איש בתוך גיטרה, אלא זֶמֶר עמוק וכחול המכיל בתוכו את כל זה. אל תפחד, שמעון אדף, לא מטטרון שומר שם, בשער ההיכל, משהעזת לחבוט את ראשך בשער אתה מגלה שאין שם שומר כלל, השער היה מאז ומעולם פתוח.

אודות יובל יבנה

סופר ומוזיקאי ירושלמי. הוציא עד היום שלושה קבצי סיפורים קצרים ורומן אחד, והיה שותף ליצירת ארבעה תקליטורים של שירי משוררים מולחנים. אחד ממייסדי "כהל" - פלטפורמה לשיתוף פעולה בין אמנים ממדיומים שונים שמוציאים את היצירות שלהם באופן עצמאי.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*