סיפור ליום השבת – "המפגש הגורלי (או: דיבוק, צא)" \ אורה עשהאל

עט, סיכה ומנורה שהיו שייכות בעבר לנפ"ש וכעת נמצאות בבעלות נינתה, אורה עשהאל. צילום: שגיא קופל

עט, סיכה ומנורה שהיו שייכות בעבר לנפ"ש וכעת נמצאות בבעלות נינתה, אורה עשהאל. צילום: שגיא קופל

המקום שבו מתרחש סיפורנו התאים לנשמת נפ"ש*. הסופרת המתה נחמה פוחצ'בסקי לא חיפשה רבי קומות מהודרים. היא העדיפה מקום עם אווירה וזיכרונות. שִעמֵם לה על הגבעה בבית הקברות בראשון לציון, למרות שהייתה מבין מייסדי המושבה והיו לה הרבה קשרים ופעילויות בבית הקברות ומחוצה לו. לעתים נערכו בבית העלמין לוויות, הזכרות וגם מפגשים משפחתיים של רוחות המתים.

נפ"ש זכתה להיקבר בסמוך לקרובים וידידים רבים. הוריה, בלומה ויונה צבי, שוכנים באחוזת קברם המגודרת סמוך לחלקה שלה ושל אישה יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, איש האילן. הם הנשמות העתיקות ביותר בשבט. הוריה נוהגים לבחור את הלילה שלפני יום הכיפורים, להקיש  בו על המצבות ולקרוא להתכנסות. לנכדתה יונה זה ממש קרוב – היא סמוכה אליהם היות שהלכה לבית עולמה בגיל עשרים ושתיים, לאחר שילדה את אורה נחמה. כך התווספה אליהם רוח צעירה. הורי יונה עדה ועשהאל הגיעו לשכון בבית העלמין רק שנים רבות אחרי בתם, ושלושת אחיה זכו לאריכות ימים של ממש. ההתכנסויות האחרונות של נשמות קרובי המשפחה, בבית הקברות, כבר נראו לנפ"ש המוניות מדי. כל כך הרבה נשמות מתים ורובן זקנות. היא חיפשה נשמות צעירות, חיות.

שרידיה הגשמיים של הרוח שאני מספרת עליה, שוכנים עוד מעט שמונים שנה בבית הקברות. היא החלה לסדר לעצמה יציאות אל תוך החיים. נפ"ש הכירה את בית הסופר שעל שם שאול טשרניחובסקי בתל-אביב. אווירתו ותמונותיה, המופיעות על כתליו, קסמו לה. בתמונה שמאחורי כיסא המנכ"ל היא מצולמת עם ביאליק וסופרים רבים נוספים. תמונה מיוחדת שלה, תלתה נינתה באולם הקטן, כך שיש גם תמונת סופרת בין תמונות ופסלי הסופרים בבניין. באחר הצהריים המסוים הזה, היא חיפשה את נינתה והייתה סובבת ללכוד אותה. בערבים הספרותיים עם ההקראות, הנאומים, המוזיקה, מפגשי הרעים, הראש של הנינה הזו היה נתון לאחרים.

בית הסופר מתאים יותר לנשמות הסופרים המתים מאשר לנשמות החיים. העובדה שלא שופץ, למרות שהוגדל ושונה מאז הקמתו, שחלה עוד בטרם ההכרזה על מדינת ישראל, מייחדת אותו מכל הסובב. אין בו מעליות, לא משטחי נירוסטה, שירותים מהודרים, רצפות שיש, תאורה וריהוט עדכניים. קירותיו ורצפותיו שחורים, רהיטיו ממורטטים, והשירותים שלו, שאכן שופצו בחיסכון, מתפקדים בקושי.

יותר מתריסר שנים סובבת נשמת נפ"ש בבניין – בפרוזדורים, בחדרים, בארונות ובתיקים, אפילו בתיקיות המחשבים. ההוצאה לאור של הרומן שלה משכה אותה לבית הסופרים. מרתק אותה לקרוא ולראות את ההתקדמות הזאת, כשבמקום לכתוב בציפורן ודיו מקלידים. להבחין באותיות מרצדות על מסכים. לקרוא סימנים מוצפנים. והעובדה  שמזכירים אותה – את השם שלה וקוראים את מה שכתבה, זה בכלל! ההתרגשות שהייתה לה כאשר פרי עטה, הרומן "במדרון" יצא לאור לאחר שהיה גנוז כשבעים שנים, החלה בהשקתו במוזיאון בראשון לציון וסחפה אותה לתל אביב. בטח שיותר מעניין להסתובב בבית הסופר מאשר להיות בבית הקברות. היא מבינה שמדברים עליה גם באוניברסיטאות, אבל מסובך להגיע עד לחדרי ההרצאות, להתפזר. למרות שאינה תלויה ברמזורים ובפקקים, לא פשוט עבורה להגיע למקומות. כאן הכול במקום אחד. גם בתל אביב חגגה בהתרגשות את השקת הרומן שכתבה. נכון שהייתה בבית הנינה בהרצליה, כשזו ישבה עם בן דודה, הנין עצמון, לצרף את טיוטות הגרסאות של הספר שסוף כל סוף נולד. הרי הם לא מצאו את גרסתה האחרונה, החבויה אי שם – כנראה במוזיאון בראשון לציון. הנינים שלה כאילו שהרגישו בנוכחותה למרות שלא הסגירה את עצמה. היא העדיפה להשפיע על צרוף הגרסאות לשלמות, בצורה סמויה, מבלי להתגלות.

חוויה עצומה הייתה לנפ"ש כשנודע שבנה עשהאל משורר. הוא נותר בחיים לאחר ששני התינוקות הראשונים שילדה מתו במחלות, בתנאים הקשים בישוב הנבנה בארץ האבות. בנה עשהאל הוא משורר שהיה גנוז! והנה − הוציאו את שיריו לאור בספר. המשורר העברי הארצישראלי הראשון. הכיצד לא? הן ינק וצמח בבית בו דיברו עברית בלבד! היא שמעה שוב ושוב את השם עשהאל, שבו בחרה נינתה כשם העט שלה, כאות תודה על שלקח אותה וגידל  אותה בבית הישן. מובן שהנינה לא יכולה הייתה לדעת, כשאימצה לעצמה את שמו, שהותיר אחריו שירים. אבל במשך הזמן גילתה את שאפילו נפ"ש עצמה, אמו הורתו, לא ידעה, וכך התעצמה אצלה הסקרנות להתחברות לנינה הזו.

בעולם שמעֵבר הסבירו לנשמות שמסוכן ליצור הילה סביב המוח החי ושיש לשמור מרחק. אבל היא לא כל כך התאפקה ולפעמים התקרבה ממש קרוב לנינה. היא כל כך רצתה ליצור עמה קשר. נכון שהסיפורים והרומן מדברים, נכון שהשירים של בנה עשהאל יוצרים מגע, והמאמרים הנכתבים על העשייה שלהם, המשדרים ברדיו, החשיפה בדבר החדש הזה שקוראים לו אינטרנט. אפילו הולכים להוציא על שמה בול ומעטפה בשל היותה אישה פורצת דרך. היא מסוחררת. אבל עדין זה לא אותו הדבר. זה לא אישי. אין שם שיח של ממש. היא רצתה לדבר עם הנינה החיה הזו. נפש אל נפש. הרוח עם החומר. המתה עם החיה. אולי אפילו להודות לה על שהיא מקבלת חיים כאלה אחרי המוות.

הסופרת החיה, הנינה, רצתה הפעם להתבודד. לנקות את הראש. היא מצאה מפלט בחדר המשמש לישיבות ועד אגודת הסופרים. ליד שולחן ענק וכיסאות מרופדים מצופים כיסוי דמוי עור, משופשף, הייתה תמיד עם קבוצת אנשים. לעתים כאישה היחידה, בישיבות ה"פורום הניהולי", ובדרך כלל במצבים של לחץ. גם כאשר האווירה הייתה נעימה ושפעה חיוכים ולחיצות יד בצד תה, קפה ועוגיות, רבים היו הדברים הסמויים על הגלויים. הנושאים שבהם דנו היו כמעט תמיד ללא פתרון נראה בעין. הדיונים הובילו למבוי סתום ומפחי נפש. היו לא מעט תרחישים קשים. צעקות, טריקת דלת, האשמות. ידעה שעליה להתנתק מהסביבה הזו, שהיא שרויה בה למעלה מעשור, המציאות שחורשת לה בראש ובפנים תלמים של כאב. תהליך שבו התַחרות מחזקת קנאה ומדנים ומאבקים של כוח מביאים לכך שהרוע האנושי מבצבץ, לא רק מהכתבים הספרותיים. מזל, מזל ממש שהתאפשר לה להיות באותו חדר בסדנת כתיבה של סיפורת, עם סופרת נערצת שהיא מעל כל ההבלים ושהכתיבה בלבד מכוונת אותה. הן את זאת חיפשה הנינה. היא שמחה להיות באותו מקום באווירה שונה לחלוטין ונותרה בחדר כשהשאר הלכו.

בדיוק באותה עת הייתה שם גם רוחה של נפ"ש. הנה – היא יושבת לבד. לנשמת המתה נוצרה אפשרות להתחבר עוד יותר אל הנינה הסופרת. היא זכרה שבימי שני הנינה מגיעה לסדנה וקוראת סיפור שכתבה. נפ"ש נרעשה כאשר שמעה את הנינה קוראת את הקטע: "דיבוק צא". בקושי סיפור, הר של עובדות המביעות תסכול ורצון עז להסתלקות שלה – של נחמה פוחצ'בסקי המתה, מחייה שלה, חיי נינתה, ולשינוי. 'למה היא כל כך כועסת עלי? מה לא טוב לה שאני בראש שלה?' נשמת נפש הסתובבה בחדר הסדנה עד שאחרון המשתתפים עזב והבחינה שבת נכדתה נשארה יושבת. הנשמה התוהה העזה, למרות ההזהרות, ונכנסה לראש  האישה החיה. זו שמה ידה על רקותיה נשמה עמוק, כיסתה בידיה את עיניה ונאנחה.

"אל תיבהלי, אין כאן איש מלבדנו", שמעה הסופרת החיה את הקול הדובר אליה. קול זקן, רועד, מזכיר לחישה של מעשן כבד או מי שחולה בסרטן הגרון. "אולי כדאי שנדבר, את ואני. למה את רואה בי דיבוק ורוצה כל כך להיפטר ממני? שתינו נשים כותבות ויש לנו כל כך הרבה דברים משותפים".

הקושי הגדול הרי הוא אישיותה של סבתא רבתה נפ"ש. דבר הזוכה להערצה שדרש מצדה הרבה קרבנות. היא הייתה שפוטה של הפעילות הציבורית שלה. היא רצתה לתקן את העולם. סבתא נחמה הצליחה ברבים ממאבקיה. מובן שלא באופן מוחלט, אבל בקנה מידה רציני. היא הצליחה במאבק לזכויות הצבעה לנשים, ולתיקון מעמדה של האישה. עד ל"וועד הלאומי" הגיעה. הנוכחות של סבתא נחמה בגופים, מוסדות, וועדים, וההיחלצות שלה לעזרה לנזקקים, פגעה באיכות חייה ובבריאותה, עד שלבה נפגע  וחייה נקטעו  מוקדם מדי. היֵשות הזו לא נתנה לעצמה די מקום לאהבה. קודם בגלל העקרונות העבריים והציוניים, כשוויתרה על  התאהבות באציל רוסי ש"השתגע" אחריה. אחר כך ביחסים המאופקים מדי עם בן דוד שחיזר ונזקק לתשומת לבה, כשכבר הייתה אשת איש. הגרוע היה שעם בעלה, שאהב אותה בטירוף, היו לה יחסי תחרות שלא נתנו מקום לרוך. הדבר גלש לאווירה בבית וליחסים עם הילדים. הייתה שם קפדנות קשה. הדבר המתסכל בחיים שלה, היה ההימנעות מכתיבה, הדבר שהכי רצתה, לטובת מה שנראה לה חיוני. חוסר האפשרות להתמסרות מחלטת לספרות היפה מירר את חייה. הסופר סמילנסקי כתב שפניה היו ירוקות. מובן שלא בצעירותה. היא רצתה לכתוב. רק לכתוב. הפריע לה הסחרור של חיי היום-יום כאישה נשואה, כאם, כאיכרה האחראית על המשק והתנהלות ביתה. הנורא ביותר, מבחינת הסופרת שהייתה, הוא שרתמה את כישרונותיה ומרצה לחיי הקהילה.

הסופרת החיה שפשפה את רקותיה ופסקה: "תמיד נזקקים לדמות חזקה, חרוצה, מיישֶׂמת, עם יושרה, מסירות והיגיון חד כתער. ההיגיון הזה משתלט כל פעם מחדש על  המילים שנטוות בתאי המוח, המתחברות לשירים ולסיפורת. מי שמחויבת לציבור ולעשייה למען הכלל ישֵנה מעט, והחלומות שלה מתכווצים. המילים הספרותיות שרוצות לפרוץ, ננעלות כשעוסקים במכתבים רשמיים, דוחות וישיבות. הן לא מוצאות לעצמן מרחב ביטוי. אני השלמתי את מנין שנותייך. כבר לפני שתים-עשרה שנה מלאו לי שישים וחמש. הגיע הזמן לשחרר אותי. הייתי רתומה כאן בדיוק את מנין השנים האלה, וקודם הקמתי את הארגון של היוצרות, גם כן בגלל הדחף הפמיניסטי שלך. כבר לא נותר לי זמן חיים. אין לך רחמים?"

היא לא רוצה לקלקל לנינה שלה, שקיבלה את שמה, נחמה. עוד סיפור שידועה רק אחריתו ודברי האומרים ש"נכון היה לתת לתינוקת את השם הזה מלכתחילה ולא כתיקון, לאחר מעשה, להוסיף שם שני". אבל הדברים הנוראים הקורים באגודת הסופרים העבריים, מטלטלים את שלוות הסופרת העברייה הראשונה. היא לא יכולה לסבול את זה. היא הייתה רוצה שבית הסופר ישופץ ויפרח, כמו בית שי עגנון בירושלים, ובית חיים נחמן ביאליק בתל אביב. היא הייתה רוצה שיהיה תקציב ותהיינה הסכמות. אבל מה שקורה ממש גרוע. ככה היא קוראת בניירות ובקבצים ושומעת בישיבות ובשיחות. הכול מזכיר את שהיה בזמנה. ויכוחים וחילוקי דעות ומאבקי כוח. אין כספים להתנהלות השוטפת ולביצוע היוזמות, ובעיקר הסיפור העתיק יומין שהם קוראים לו "אגו". המציאות כבר חדשה ועדיין כל אחד רוצה, צריך, חייב, מוכרח, ששמו יתנוסס והוא יוכר ויוכתר. משתפים אינטרסים ושוכחים את הכללי בהשתעבדות לפרטי.

הנפש שהיא נפ"ש (שהרי שמה בטרם נישואיה היה פיינשטיין וכך קיבלה את הכינוי המקוצר), הייתה המומה מבקשת הרחמים של נינתה. אף אחד לא אמר לה בחיים שלה דברים כאלה. היא הרי כל כך אוהבת ומעריכה את הנינה הזו, לכן בחרה בה לשכון בתוכה. עכשיו מסתבר שהנינה ממש סובלת. "את ממש רואה בי דיבוק. זה כואב לי", השיבה הסבתא הגדולה באנחה של רוחות.

הרוח החלה להילחץ כשנינתה החלה לבכות. דמעות אמת נזלו על לחייה. הן היו של נוזל שקוף שנראה כטל על עלי הצמחים בבוקר וכטיפות הגשם. האישה החיה התייפחה. "את לא מבינה ואת לא מוכנה לוותר. אפילו לאחר עסקנותי המגדרית, שבאה בעקבותייך, אינך נינוחה. את מציקה – למען הנשים הכותבות אמנם אין עוד צורך להיאבק, אבל מה עם אגודת הסופרים? נוח לך שהגֶנים שלך המצויים לא רק בתאי מוחי, אלא בתאי  גופי כולם, ימשיכו בעשייה במאבק הציבורי, למען המטרות הנעלות של אגודתנו. למרות שהדבר פוגע בקריאה ובכתיבה, ששתינו כל כך אוהבות ומחויבות להן. תחשבי, אם רק תפסיקי להיות מין דיבוק כזה  שמציק כל הזמן: מה יהיה עם בית הסופר? מה יהיה עם האגודה? מה יהיה עם גנזים? או אז אוכל להישאר בעניין של הספרות היפה. יהיה לי קצת זמן לכתיבה, שאת יודעת שקשורה גם בך".

הסבתא העקשנית הייתה צמודה לאידיאלים שלה. למרות שהסתובבה מחוץ לבית הקברות במאה העשרים ואחת, היא ראתה את הדברים מנקודת הראות של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. אידיאליסטית וציונית, רגילה בהקרבת קרבנות ואפילו לסֵבל. אבל בנינה זרם דם חי והמציאות החיה משכה אותה לתוכה.

"אני חושבת שאלך הביתה ולא אשאר לאירוע. הראש שלי מתפוצץ. את רואה רק את עצמך ולא מבינה בכלל שלכל אחת מאתנו הייתה ילדות אחרת וגורל אחר". הסבתא ביקשה ממנה להבהיר את הדברים והשמיעה לה הסברים: "לא בנקל הגעתי לכאן. הדבר קשה לרוח. אני יוצאת מהקבר לעתים נדירות וחבל שלא אבין. הרי בסוף קראו לך נחמה ושתינו נשים, סופרות, נשואות ואימהות. לי היה יותר קשה מאשר לך. היינו חלוצים, נשים בקושי נחשבו". הנינה העבירה מהר בראש את המחשבות, היא ידעה שלא צריך לדבר בקול ולמרות זאת הדברים כל כך הכאיבו לה שכשרצתה לצעוק אותם, לפחות לחשה אותם כמדברת אל עצמה. היא חשבה בראש שלה ומלמלה: "את יודעת שאימא שלי יונה מתה כל כך צעירה, ובגלל הלידה שלי. לך היו אימא ואבא מבוססים שלקחו לך ולאחיך את אותם המורים הפרטיים ופינקו. אני התייתמתי ואבא התחתן עם אישה חדשה שלא רצתה אותי. תמיד הייתה לי ההרגשה הזו שאימא שלי לא זכתה להנאות החיים ולאימהות, ברור שלא זכתה להיות סבתא. ראיתי את המבטים המאשימים המקפיאים בעיניים הכחולות של אבא שלי. את ואני הרי זכינו. חשבתי  שאני מחויבת לתת ליונה צאצאים. זה ממש יותר מדי בשבילי לטפל במשפחה של אימא-סבתא יונה וגם לעסוק בכל היומרות שלך. אני רוצה להיות אני עצמי ולא רק בן אדם של מחויבויות. וכל הסיפור המסובך הזה עם השם נחמה, אני לא אשמה בסיפור הזה".

"אל תלכי עכשיו. בואי נבין את זה אחת ולתמיד", הקול הרועד התלווה בנשיפות צרודות. "זה ממש לא נכון שיונה מתה בגלל שאת לא קיבלת לראשונה את השם שלי, שהיא רצתה לתת לך. אלו סיפורים של זקנות. האישה שספרה לך את זה, בבית הקברות, בהזכרה אחת, כבר מתה ואנחנו הרוחות יודעות עליה. על הסיפור שהפיצה במושבה שיונה תמות אם לא תהיי על שמי. היא הייתה אישה רעה שעשתה הרבה דברים רעים. לא אומרים דברים כאלה לאישה צעירה כמו שאת היית. אימא שלך מתה מקדחת יולדות. שמענו את ההספד של שמואל וילסון, ה'קבלן האמריקאי' אבא של סבתא שלך עידה, שדיבר בלוויה שלה. הוא אמר שהיא מתה בגלל טעות של הרופאים. באמת, מי סוגר אישה בבית משוגעים כשיש לה חום גבוה ושדיים מתפוצצים ולוקח ממנה את התינוקת? הנשמות של הזקנים שלך לא חושבות שאת אשמה. גם אימא שלך יודעת שאת לא עשית משהו רע. את פרי בטן של אהבה. אימא שלך אף פעם לא יוצאת מבית הקברות. אבל אני מסוגלת לצאת ולהגיע לראש של האנשים החיים והמתים. אני מספרת לה עלייך ועל הנכדים והנינים שלה וזה מאוד משמח אותה".

הסופרת החיה נשמה נשימות כבדות, מרוסקות. קמטי העייפות שלה והשקעים הסגולים מתחת לעיניה העמיקו עוד יותר. דמעותיה הרטיבו את צווארונה. ידיה התנהגו כציפורים מבוהלות. היא הסתכלה בשעונה מבועתת ומלמלה: "עוד מעט יתחילו להגיע אנשים לאירוע של הערב. הם ינסו לפתוח את הדלת הזו ויחשבו שאני מטורפת. בוכה ומדברת עם עצמי. אני מתחננת אלייך שתוציאי ממני את הדיבוק הזה. דיבוק, צא כבר! הרי את לא רוצה שאני אשתגע. שארגיש שאני שני בני אדם. או שבכלל תמחקי אותי ותהיי זו את שחיה בי, ואני לא אהיה, ואתחיל כמו המשוגעים להאמין שאני נחמה נפ"ש ולא אורה נחמה. נכון שאם אני אשתגע פתאום ישימו אליי לב. ככה זה בעולם של היום. את רואה את זה מסביב. אנשים בוגדים ומשנים צורה, גם מתפשטים עירומים, שמים כתובות קעקע ונזמים, העיקר שישימו אליהם לב. את מתקופה אחרת. לך הייתה הראשוניות שלך. החלום שליווה אותך − שיקראו את כתבייך לאחר לכתך, התגשם. אבל את מבינה שהעולם היום אחר, עברו יותר ממאה שנה וזה המון. בזמן שנותר לי אני רוצה לחיות את החיים שלי והכתיבה שלי. אַת ויונה ממילא בתוך חיי וכתיבתי. אֶת הילדים כבר ילדתי ואת פעילותך הציבורית המשכתי עשורים רבים, במשך רוב חיי הבוגרים. ממילא את בתוכי בזכות הגֶנים והכתבים. לדיבוק העשייה הציבורית הניחי, ואל תבואי לתוך ראשי המתפוצץ. אני ממש לא רוצה להיות כמותך עד סוף החיים. להיות בוועדים של ארגונים ולתת את מה שנשאר לי מחיי ובריאותי למערכות השוחקות האלה".

הנפש נאנחה אנחה גדולה. "כל כך את שונאת אותי שאת אפילו לא רוצה שאבוא לבקר?" הקורים האווריריים שלה נעו בהתרגשות, סמויים מעיני הנכדה שרק שמעה את הקול הרועד ומתחנן. "לא. לא התכוונתי. את יכולה לבוא כנפ"ש הסופרת, כסבתא רבתא, כסבתא של אימא וכאמו של סבא עשהאל, אבל הניחי לי בקטע של ההתנדבות. זה הרי הדבר שבזבז לך וגם לי כל כך הרבה זמן וכוח עבודה, ושבעצם שובר לנו את הלב, והרי אני את שלי כבר עשיתי".

הסופרת החיה והרוח הבחינו בדלת שנפתחת. "מה את יושבת כאן בחושך?" שמעו קול והבחינו באור שנדלק. "תסגרי, אני רוצה עוד קצת לנמנם, יש לי כאב ראש". האור כבה והדלת נסגרה.

נפ"ש נאנחה שוב: "אני שמחה שנפגשנו היום. לא אציק לך יותר לגבי התנדבות, הנה אני משחררת אותך. אבל אני מבקשת שתרשי לי לבוא אלייך לפעמים. כל כך משעמם בבית הקברות. המתים אינם מתחדשים, ובהזכרות תמיד מתפללים את אותו הדבר. אני מקשיבה דווקא למחשבות ולשיחות של האנשים החיים ולסיפורים של המתים החדשים, אבל חוץ ממך אין לי נפש חיה לדבר איתה".

*נפ"ש – נחמה פיינשטיין, לאחר נשואיה קיבלה את השם נחמה פוחצ'בסקי, כינויה נשאר כסימן ההיכר המקוצר של שמה.

אודות אורה עשהאל

אורה נחמה עשהאל זילברשטיין, ילידת ישראל, 1938. משוררת, סופרת, חוקרת ועורכת.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

8 תגובות על סיפור ליום השבת – "המפגש הגורלי (או: דיבוק, צא)" \ אורה עשהאל

  1. מאת יערה בן דוד:‏

    המתים שלנו ממשיכים לחיות בתודעתנו, בזיכרונותינו מהם, ובכך הם מעניקים משמעות לעשייתנו, יוצרים בנו
    תחושת המשכיות. מה שכתבו נשאר חקוק בנו והוא אות החיים, המגדלור המלווה אותנו בדרכנו. זאת הנחמה
    השופעת ומוקרנת מדמותה המיוחדת של נחמה פוחצ'בסקי על צאצאיה. יפה כתבת.

    • מאת אורה עשהאל:‏

      ליערה בן דוד- אני מאוד מעריכה את תגובתך היות ובעיני את משוררת, מבקרת וחוקרת ספרות בעלת איכויות נדירות. במלים מעטות ומגובשות קלעת למהות הסיפור וריגשת אותי.

  2. מאת נורית גוברין:‏

    התייחסותה של פרופסור נורית גוברין לסיפור (נשלחה לדואר האלקטרוני שלי) :
    "לאורה עשהאל שלום רב,
    חזרתי וקראתי את סיפורך "המפגש הגורלי או דיבוק צא". הצלחת לבטא בו היטב את הכפילות שבתוכך ואת המתחים שהם מנת חלקך. נפ"ש היא במידה מסויימת "האני האחר" שלך, שאת גם משתוקקת לו ומעוניינת בדיאלוג עמו, והוא גם מפריע לך להתמקד בפן אחד שבתוכך בלבד. הסיפור משלב חיבוטי נפש עם יסודות דוקומנטריים אישיים והיסטוריים, וככזה יש בו ייחוד ומקוריות. יש בו גם ביקורת מרומזת על אגודת הסופרים, מבלי להצביע במפורש על ליקויים ועושיהם. בה בשעה זו התלבטות כלל אנושית של כל יוצר בין התמסרות לצרכי הכלל שהוא מרגיש מחויב לו לבין יצירה בדל"ת אמותיו. עגנון, למשל, בחר בדרך השנייה, ברנר וביאליק – בראשונה. אני מכירה התלבטות זו גם מחייו של אבי, שנענה תמיד לעסוק בצרכי ציבור אבל ידע שזה ממעיט את הזמן הפנוי שנותר לרשותו כדי לחקור ולכתוב. אין "רצפטים" וכל אחד בכל תקופה מחייו, מחליט איזוהי הדרך הטובה שיבור לו בשלב זה או אחר של חייו.
    אני מאחלת לך הצלחה בספר סיפוריך החדש המתרקם והולך.
    בברכה חמה
    נורית גוברין "

    • מאת אורה עשהאל:‏

      אודות ישראל כהן, אביה של נורית גוברין, אליו היא מתייחסת כאן: ישראל כהן (קאהן) (10 ביוני 1905 – 25 בפברואר 1986) היה סופר, מסאי, מבקר ספרות, מתרגם ועורך ישראלי יליד מזרח גליציה; חבר ועד הלשון העברית ויו"ר אגודת הסופרים. חתן פרס ברנר (1962) ופרס ביאליק לספרות יפה (1974). נודע בשמות העט "אלשי"ך", "י. בן-יצחק", "י. כ. מעיין", "קורא" ו"מגיב".

  3. מאת אורנה ריבלין:‏

    סיפור נהדר המעלה את המתים אל החיים- החיים המשוררים והעשייה הציבורית בצידם. הזדהתי מאד עם הסיפור ועם מסריו העמוקים היוצאים מן האישי אל המרחב הציבורי.
    לאורך כל הסיפור חשתי את נשמת נפ"ש ,לא רק מרחפת אלא חיה בתוכך ומתוכך. סופרת בתוך סופרת אשה בתוך אשה.
    תודה על ההזדמנות.

    • מאת אורה עשהאל:‏

      אורנה יקרה – תודה על קריאתך ותגובתך. שנים רבות אנו סובבות בקהילית הכותבים ובמסגרות של נשים יוצרות. נעים לי לקבל את ההזדהות שלך.

  4. מאת נירה תובל:‏

    אורה יקרה תודה על הכתיבה. קשה לי לקרוא לזה סיפור, זה מדי אמתי בעיני ואני שמחה כקוראת, על כשרון הכתיבה שלך שלקח אותי אל תוך ההתרחשות, עד שכשמישהו נכנס לחדר הישיבות והדליק את האור, רציתי להרחיק אותו בעצמי. יש לי הוכחה ספרותית לכך שאין זה סיפור, הוא מסתיים בציטוט מדבריה של הרוח ולא במשפט מסכם, כאילו שמעתיך מספרת על ההתרחשות בעת נסיעה ברכבת וירדתי מבלי לשמוע את הסוף. יש לי הוכחה אנושית לכך שזו אמת, הכרותנו האישית חשפה בפני את הכורח שלך לעשות דברים ואת תנועת הדברים שאת עושה בתבונה שנראית מעל ליכולת הבנתנו. את סופרת ומשוררת בDNA שלך אין ספק, ומחויבותך לאגודת הסופרים לעתים אל אנושית, אבל מעל ומאחורי ולפני הכל יש כאן טקסט כתוב היטב, מרתק, אישי ונוגע ללב. חוזרת בי. זה סיפור לא חשוב בכמה יסודות אמת הוא נתמך.

    • מאת אורה עשהאל:‏

      האמת והסיפור: הטקסטים שאני כותבת עכשיו נראים לי כ'דוקודרמה'. הקטע התיעודי , הדוקומנטרי, מובחן בהם ואני לוקחת אותם אל תוך הז'אנר הספרותי של הסיפור הקצר, שהוא שונה במובהק מנובלה, רומן, רשימה, מאמר, שירה או מחזה. אני כותבת לעצמי לצאצאי ולידידיי. להבנתי האמנות אמורה לקרב אותנו אל האמת. הגעתי לשלב בחיי שבו הרצון לתעד את הביוגרפיה הנו עצמתי, אני משתפת פעולה עם הדחף הזה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*