יפו מבעד לעיניה של עכברונת בשם ג'וזפינה

מאת יחיעם פדן

העכברונת ג'וזפינה יוסטינה היא גיבורת ספר נידח של נורית זרחי מ-1979, "זיכרונות מן השרוול". שמה השני זהה לשם הגרפית שבטירתה ברוסיה חיה משפחת העכברים דורות ארוכים, ועתה היא נפרדת מאמהּ האהובה ומצטרפת אל בנו של אדון האחוזה היוצא עם הטמפלרים לארץ-ישראל. הטמפלרים אינם המצאה של זרחי; הם היו חברי תנועה דתית פרוטסטנטית מווירטמברג, גרמניה, שהתיישבו בארץ-ישראל באמצע המאה ה-19 בשאיפה לקרב את הגאולה לפי אמונתם; כלומר, מסבירה העכברונת, כדי להיות בארץ הקודש כשיגיע סוף העולם. בשנת 1868 הקימו את המושבה הגרמנית בחיפה לאורך שדרות בן-גוריון (כשמו של הרחוב היום), וכעבור שנה הקימו מאות מהם את המושבה השנייה, ביפו; ולכאן הגיעה גם העכברונת, כמו שיתברר מיד.[1]

ג'וזפינה מספרת קצת על עצמה, והרבה יותר – על הברון פלטון, המצטיין בשתקנותו, שבמטען היד שלו הסתתרה. ג'וזפינה מספרת כי הוא רוסי שבחל בהתנהגותו הנלוזה של אביו ולכן החליט להמיר את דתו. "איך מחליפים אמונה?" שואלת ג'וזפינה; ומיד עונה לעצמה:

זו שאלה קשה. אמי קראה ספרים עבי-כרס בנושא זה, אבל… לדעתי, פלטון החליף את אמונתו כדי להינתק מאביו באופן סופי. הוא מצא לו אמונה משלו, שתוביל אותו גם לארץ אשר אביו לא רק שלא ביקר בה מימיו, אלא שגם לא חשב עליה מעולם. כאשר שמע פלטון על כת הטמפלרים העומדת לעלות ולהתיישב בארץ-ישראל, החליט להצטרף אליהם. הוא ארז את מזוודותיו ונפרד מאמו שאותה הוא מעריץ הערצה רבה; גם אני נפרדתי מאמי, שאותה אני מעריצה לא פחות.

העכברונת חיפשה לה מקום מסתור בין חפציו של פלטון, "צַ'מדָנים, קַמטָרים ותיבות ספרים", ולבסוף התיישבה "בבית-היד שרקמה הגרפינה בחוטי כסף לפלטון בנה" – ומכאן שמו של הספר, "זיכרונות מן השרוול".

אחרי עגינה בווירטמברג, "כמו ציפורים הנאספות יחד לפני צאתן לנדודים", זכה פלטון בתואר אצולה גרמני ובשם "פון יוסטינוב", וגם העכברונת מתגאה בשמה החדש, ג'וזפינה הֶרמינה פון יוסטינה. השלב הבא בסיפור מוזר: פלטון נשא אישה ונטש אותה באמצע ליל הכלולות, כנראה מפני שהתוודתה על אהבתה לאחר.[2] למזלנו העכברונת יכולה להעיד על מה שקדם לנישואיהם:

מדי יום היא נכנסת לחדר הספרייה, שחלונותיו צופים על הנהר, וכותבת מכתבים לבן דודה בפטרבורג. את מכתביה היא פותחת ב"נשמתי", אחרי התאריך, כמובן, וחותמת בשם "הנאמנה לך לנצח, ובדמעה". לא נעים לי להציץ במכתביה מפני שגיאות הכתיב הנוראות שלה. מתברר שאני היחידה בעולם היודעת שמריה, הפורטת על הפסנתר ומציירת פרחי בר עם אומנתה, אינה מַשכלת כמו שהייתה רוצה להיראות.

השערורייה הכתה גלים, ושתי האמהות – אמו של פלטון ואמה של ג'וזפינה – כתבו לצאצאיהן באריכות. במכתבה של העכברה-האם נמצאת גם הפנינה הזאת: "מה שאתה רואה ושומע," כתבה, "תלוי במידה רבה במקום שבו אתה עומד, וזה גם תלוי באיזה מין אדם אתה, או עכבר."

כנוסעת סמויה בספינה "רוסלאן" סבלה גם העכברונת מהסערה שפרצה בים, אבל בהגיעם ליפו רק הברון נפל לים – למזלה.[3] יפו היא "עיר שאינה עיר", מעידה ג'וזפינה. "החוף צהוב ונקי ומשתרע מדיונת חול אחת לשנייה. השמים כחולים ובמרכזם נוצצת שמש… לאורך החוף מתהלכות להן חיות מוזרות ארוכות-צוואר ועל גבן גיבנת. למרות כיעורם הבולט מניעים יצורים אלה רגליהם באטיות רבה כאילו הם אצילים מכדי לדרוך בבת-אחת בכל כף רגלם על האדמה. על צווארם מדנדנים פעמונים."

חוץ מעל הגמלים ג'וזפינה הרמינה מספרת גם על קולות הלילה הבוקעים מבעד לחלונות, שאינם סגורים בגלל החום – ומבעד להם "עפות להקות של יצורים קטנים הקרויים מוסקיטים", ובאים קולות הצרצרים, יללת התנים ו"קול נשימתה של תנשמת המקננת על הגג" של המלון. לתיאור ריח הפרדסים משתמשת המספרת הזעירה במילה "חריף".

בימים הבאים "יושב לו הברון על מרפסת בית-המלון, גומע מכוס קַהְוָה וטועם דברי מתיקה, דקלים נותנים צלם מן הגן, ציפורים מפטפטות, והוא משרטט על גיליון לבן וחלק את תכנית הבית שבו הוא מתכוון לגור." מוזר הדבר בעיני ג'וזפינה: "אילולא ידעתי בביטחון שאנו נמצאים ביפו, שאחדים באו אליה כדי לבנות ארץ ליהודים, אחדים כדי לחזות בסוף העולם, ופלטון כדי להתרחק מאביו ועכשיו גם מאשתו העזובה מריה, הייתי נשבעת שאנחנו נמצאים באיזו שכונה עלובה בעיר המולדת, מקום שילדים זבי-חוטם משחקים ברחוב והוריהם רוחצים אותם רק פעם בשנה לכבוד חג-המולד".

תושבי יפו מתפעלים מן הזר ההדור – "זה הברון, זה הברון," עולות לחישות מסביב, "והוא יבנה לו פה בית." העכברונת שומעת ילדה קטנה אומרת, "אימא, אני לא רואה פה שום ארון," ואת אמה משיבה לה: "ברון! הנה, זהו האיש בחליפה הלבנה וכובע הבורסלינו רחב-השוליים." מה יעשה פה הארון-הברון? "הוא רוצה להקים פה בית, מפני שיפו היא העיר הכי יפה בעולם," משיבה האם – וג'וזפינה חושבת לעצמה, "נו, נו."

אכן, הברון בנה בית ענקי משיש לבן בשכונה הגרמנית ביפו, ובו אולם רחב ידיים שהיה לבית חולים "לאנשים בודדים וחסרי קורת-גג", ואליו הובאו חלוצי העלייה הראשונה להתרפא מן הקדחת, וגם מוזיאון ארכאולוגי, ומסביבו גן נהדר ובו שבילי חצץ ומזרקות מים וקופים ותוכיים.

לחנוכת הבית באו צוענים, שחנו אז ביפו, ועמם דוב מרקד. בהמשך יוסטינה מספרת כי מן הבית הזה יצאה המשלחת של פרופסור פלמר הבריטי, ולא שבה: את כל חבריה רצחו הבדואים בסיני. הבית ידע גם שמחת נישואים, כשהברון (ששוב אינו צעיר) נשא לאישה את מגדלנה בת העשרים, נכדתו של מלך חבש. עם בנם, יונה, חזרו היוסטינובים לאירופה.[4] בכך מסיימת העכברה את ה"זיכרונות מן השרוול".

זרחי צוללת אל תוך הסיפור הקסום ומעלה ממנו מכמני לשון ותובנות אנושיות ותמיהות על ההבדלים בין התרבויות. את כולן בוחנת העכברונת-המספרת ומכולם היא עושה מטעמים. עם בני האדם הנקרים על דרכה נמנים האדונים מויאל ואמזלג, שמדדו את השטח שיקום עליו הבית; מר אַלחַאדֶף, שגילה צמח, "מלכת הלילה שמו, שפרחיו המבריקים נפתחים בחצי הלילה ועם בוקר נסגרים ונושרים", ומול מראה הפרח הנפתח כרע הברון על ברכיו והתפלל; וגם "המשורר הרץ אימבר בתלתליו השחורים ובחוסר-נימוסיו. [...] בן בלי בית, כמו כל המשוררים הנודדים, ואצלנו נמצא לו מקום לינה."

בעיצומה של החתונה חיבר הרץ אימבר שיר חדש לרגל חגו של פון יוסטינוב:

פה בארץ חמדת אבות / נקשרים כל הלבבות / בכבלים חזקים ועבים / ציון תקרב רחוקים לקרובים. / ואם החתן הוא רוסי / ואם הכלה מומרת / ביפו החולית שני אלה / הם זוג לתפארת.[5]

עוד דרמה אחת התחוללה כשהחלוצה שַׂרקה, שבאה להתרפא בבית החולים בביתו של פלטון, החליטה לשוב לרוסיה. היא הותירה מאחור את אהובה שבור הלב ואת חתולתה מוּרקָה. הברון אימץ את החתולה, ותחילה ניסתה הדיירת החדשה להתנכל לג'וזפינה; רק אחרי שהתברר שכולם באו מפטרבורג, נעשו השתיים חברות טובות. "האם את זוכרת את ריח הלילך ואת הלילות הלבנים הארוכים," אמרו מורקה וג'וזפינה זו לזו.

למרות הפרטים ההיסטוריים הרבים והנגיעה במאבקים בין המעצמות בימים שבהם קראו לטורקיה "האיש החולה של אירופה", אין זה רומן היסטורי –  בין היתר מפני שאינו מקיף אלא נקודתי; ולמרות שהברון היה ואף נברא, אין זו אלא כמו-ביוגרפיה, שבה העכברה – או המחברת – משנה את העובדות ההיסטוריות לרצונה וכותבת בסגנון שהיה מקובל בעבר הרחוק, מעין פרודיה מחוכמת על כתבי נזירים.[6] אגב, חוץ מהברון נזכרים בספר אישים ידועים המופיעים בו בחטף.

מדוע הספר היפהפה הזה מיועד לבני נוער, אף על פי שגיבורו מבוגר ולא ילד, למרות עיסוקיו בהמרת דת ובנישואים, בפוליטיקה ובהיסטוריה, ולמרות השפה שנכתב בה, שאינה פשוטה? התשובה על כך נעוצה בתמימותה של הכותבת – העכברונת עולת הימים, לא הסופרת – ובאהבה הרבה שהיא רוחשת לגיבור השתקן של סיפורה. לא מעט מפרטי העלילה ג'וזפינה יודעת מפי הרכילות המתאבכת מסביבה, וברור שאינה מבינה את פרטי הבגידה של אשתו הראשונה (הספרותית!) של הברון, או את השפעת האלכוהול על המשורר (נפתלי) הרץ אימבר, או את פשר מעשיהם של ה"ספרדים" חובשי התרבושים, ה"אשכנזים" חובשי הכובעים וה"חלוצים" גלויי הראש. ואיך תדע, אם אינה מבינה את מעשיו של פלטון החובש מגבעת בורסָלינו?

יותר מכול יפות נגיעות הפיוט של הסיפור, כצליל מנסרות בדולח ברוח הבוקר הקלה. הנה דוגמה:

אימא, אמרתי לעצמי, כשיצאתי להרפתקאות לא אמרת לי שתמותי, ולשם מה לי עכשיו כל ההרפתקאות, אם לעולם לא אראה עוד את פנייך האפורים מופתעים לשמע סיפורי. עכברה עלובה אני עכשיו, אמרתי, מסתובבת לה בעולם. אם אין לי מי שמעריץ את אומץ-לבי במרחקים, אין לי אומץ-לב כלל, ריחמתי על עצמי… מי שאין לב כלשהו בעולם העוקב אחריו, הופך סתמי וחסר ערך כמו עלה שנושר מן העץ, אחד ממיליוני העלים בעולם, שמעולם לא היה לו שם משלו. כמו צעד שצעד מישהו יחף על החול, אחד מן הצעדים שנצעדים בעולם, ולא השאיר אחריו עקבות, ואפילו הד אין לו.

מה חבל כי תמו הזיכרונות מן השרוול!

נורית זרחי − אפילו הציירים נופלים בפח

נורית זרחי (נולדה ב-1941) היא משוררת וסופרת הכותבת הרבה לילדים ובכירת הסופרות הכותבות לבני נוער בארץ. עד כה כתבה כמעט מאה ספרי ילדים ונוער, אסופות סיפורים ורומנים למבוגרים, קובצי שירה וספרי עיון ("מחשבות מיותרות של גברת", 1982, וכן "אישה ילדה אישה", (1983 וזכתה בפרס זאב (ארבע פעמים), בפרס יציב, בעיטור אנדרסן (ארבע פעמים) ובפרס ברנשטיין. ועם זאת, למרות מעמדה הבלתי מעורער, לא בנקל תמצאו עותק של הספר הנפלא הזה, "זיכרונות מן השרוול". אי-אז ניסיתי לסייע למחברת לקבל לידיה את הזכויות על ספריה שאין להשיגם, ונכשלתי. המו"לים ביכרו להמשיך להחזיק בזכויות גם אם אינם חוזרים ומדפיסים את הספרים. גם את הספר הנהדר שלה "כפות על המעקה" – המסופר מפי כלבלב פעוט – תתקשו בוודאי למצוא, גם אם תפנו למומחים לציד ספרים ישנים. למזלנו יש לזרחי ספרים נפלאים אחרים שעודם בהישג יד (כלומר, בספריות), ובהם למשל ספרי הנוער "אותה קיבלו חינם", "חמש דקות מקגנוקה" ו"יתוקנו זלזל וזזינה". החולשה היחידה שאני מוצא ברבים מהספרים שכתבה נורית זרחי לנוער היא שהם מסתיימים מוקדם מדי. כאילו לא הספיקה להם השעה להתפתח עד תום. למשל, "יתוקנו זלזל וזזינה" שיכול להיות טוב עוד יותר, לדעתי. התשובה שלה ושל חוקרי ספרות ידועה לי: לכל ספר המֶשֶך הראוי לו; אבל מה לעשות שבסיפורים שלה מתבקש, לדעתי, לבקש הֶמְשֶך? לא במקרה זרחי עצמה חזרה לכמה מהם – "תנינה", למשל – וכתבה עוד.

רבים מאוד מספריה מתחמקים בגאוניות מהחלוקה המקובלת לספרי "ילדים", "נוער" ו"מבוגרים" – קצת באשמת המו"לים, המתאהבים בכתבי היד שהיא מגישה להם ואינם מקדישים לכך די מחשבה. אפילו הציירים נופלים בפח, ובהם אבנר כץ שצייר את הראשון בספרי "תנינה", המכשפה הקטנה, כאישה מבוגרת. החלק המצחיק בסיפור: כץ הראה לזרחי את האיורים, והיא לא העמידה אותו על טעותו! ההסבר שלה ("לא נעים") מלמד הרבה על אישיותה.


[1] אוסיף כי ב-1903 הוקמה ביפו עוד שכונה טמפלרית ושמה ואלהלה (על שם היכלו של האל אודין במיתולוגיה הנורדית), ובאותו עשור הוקמו שלוש מושבות חקלאיות: וילהלמה (כיום המושב בני עטרות), בית-לחם (כיום המושב בית לחם הגלילית) וכן ולדהיים) כיום מושב אלוני אבא). התיישבות נוספת, נויהרדטהוף, סמוך לכפר הערבי טירה, ידעה התנכלויות ואף רצח (ערבי מטירה רצח את האיכר פריץ אונגר). בשלב זה מנו קהילות הטמפלרים ברחבי הארץ 2,200 נפש. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמה חוות שטול (במקום נמצא היום קיבוץ שמרת, וחלק מאדמות החווה סופחו למושב בוסתן הגליל).

[2] ראו הערה 6 להלן.

[3] האנייה זכורה לחובבי ההיסטוריה מהעלייה השנייה –  שנים רבות אחרי הגירת הטמפלרים. "רוסלאן" הפליגה מנמל אודסה (בחצי האי קרים) בסוף 1919 ועגנה בנמל יפו בנר שלישי של חנוכה. בהקשר זה היא מככבת גם בספרות היפה – באלף לבבות של דן צלקה ובוידוי של יוכי ברנדס.

[4] לימים נולד ליונה בן שהפך לשחקן ומחזאי מפורסם, פיטר יוסטינוב.

[5] האם זה המקור לשיר פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת (מילים: ישראל דושמן, לחן: חנינא קרצ'בסקי)? תחילת השיר של אימבר מבטאת את הרעיון הציוני; ואם המשכו הליצני קשור לאירוע – אין בכך להפתיע: אימבר נודע ביכולתו למחזר כל שיר שכתב בהתאם למקום שבו העניקו לו פרוסת לחם וצלחת מרק. ג'וזפינה כמובן אינה מודעת לכך שאימבר הוא מחבר התקווה.

[6] לפי ויקיפדיה, פלטון פון אוסטינוב ביקר בארץ-ישראל עוד ב-1861 ונשא לאישה בת של מסיונרים שהכיר כאן. 15 שנה אחר כך נסע שוב ממולדתו, רוסיה, והתגורר ביפו בשנים 1913-1878. ב-1888 התגרש – ונשא את בתו של סוחר יהודי שהמיר את דתו. פלטון היה הבעלים של מלון פארק, וקיסר אוסטריה התארח בו בביקורו כאן ב-1898.

ראו גם:

אלי אשד על שירת הסירנה של נורית זרחי

נורית זרחי

אודות יחיעם פדן

יחיעם פדן (נולד ב-1947 בחיפה), חוקר, סופר, עורך ומתרגם. מומחה לספרות ילדים ונוער, העוסק בתרגום ובעריכה מאז 1970. אב לארבעה וסב לשניים (וחצי). ב-2007 ראה אור בהוצאת כתר רומן פרי עטו, אודיסאוס, ביוגרפיה נטולת אלים ומפלצות של גדול הנוסעים שהיו אי פעם. בשנת 2016 יראה אור ספר נוסף פרי עטו. מינואר 2009 שולח חינם, למנויים, את העלון המקוון "ריח של ספר חדש", שעניינו ספרים חדשים לילדים ולנוער – וזאת כדי להקל על בחירה בין הספרים הרבים לילדים ולנוער הרואים אור בישראל.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארץ ישראל, סיפורת היסטורית, ספרות ילדים עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*