השירה ההיסטורית של גדי לופו: "הסכנה הגדולה האורבת לשירה זאת היא השעמום"

גדי לופו הוא משורר ותיק הכותב סוג של שירה שכמעט אינו קיים יותר בשירה העברית כיום אך היה פופולארי מאוד בעבר. מדובר בשירים שנכתבים בעקבות גיבורים היסטוריים שונים, מהמלך הורדוס ועד המאה ה-19, לעתים על רקע העיר האהובה עליו, עכו. גדי לופו מנסה להעלות מחדש לתודעה את השירה ההיסטורית שכמעט אינה קיימת כיום, ושימשה כמרכיב תרבותי חשוב. בשירתו ההיסטורית על עכו הצלבנית מנסה המחבר לצייר בצורה פיוטית ופלסטית את הגדולה שאפיינה את עכו בעבר, לתאר את העיר בגבול הדק שבין מציאות לדמיון ולבטא יופי – קולות שנדמו בימינו.

להלן אחרית הדבר שלו לספרו החדש עכו הצלבנית: שירים היסטוריים ("גוונים", 2015)

מאמר מפורט על יצירתו השירית-ההיסטורית של המחבר יפורסם בהמשך.

שירה היסטורית היא כמעט קול גווע בימינו. מה שקסם לדורות רבים בעבר כמעט ואינו נוגע לדורות החיים היום. הסיבות לכך מגוונות ורבות, אולם הסיבה העיקרית לכך היא שהיא כבר אינה משמשת כ"מוליך העצבי בתרבויות השונות". בעבר היא קישרה דורות ואיחדה קבוצות לשוניות ואתניות שונות.

כיום השירה ההיסטורית נדחקה לשוליים משום שהיא כבר אינה אמצעי תקשורת תרבותי. היום אמצעים חדשים של תקשורת תפסו את מקומה, כמו אינטרנט, פייסבוק, טוויטר, ועוד.

המיומנות הגדולה של השירה ההיסטורית בעבר היתה השירה בעל פה. שירה זאת עברה כידע נרכש מאב לבן, שסיפרו באמצעותה עלילות גיבורים. במרוצת הדורות נשכחה המיומנות הזאת, ודמות "המשורר המספר" נעלמה, משום ששלטון המילה הכתובה הפך להיות דומיננטי יותר ויותר, וכל צורות הדיבור והביטוי בעל פה הלכו ונחלשו.

במקרה של עכו הצלבנית שירה היסטורית מתאימה להחיות מחדש את הלב הפועם של העיר. השירה ההיסטורית, ההולכת על הגבול הדק שבין מציאות ודמיון, מפיחה רוח חיים חדשה במאורעות ובדמויות של העיר.

העיר בהיסטוריה נמצאת לעתים במתח הקיים בין הציוויליזציה לבין הברבריות. בין שני קטבים אלה נע גורלה של עכו במאה ה-13. מצד אחד עכו נמצאה בקו עולה של התפתחות תרבותית, ומצד שני קו אחר קטע הכל ברצף של ברבריות.

על השירה ההיסטורית לצייר בצורה פיוטית ופלסטית את הגדולה שאפיינה את עכו, לתאר חלומות, רגשות, ותחושות של אנשים שהילכו על אדמתה. מכיוון שהשירה הזאת הולכת על הגבול הדק שבין מציאות לדמיון, היא יכולה לחוות את הדברים אחרת מכתיבת ההיסטוריון.

שירה זאת באה לבטא יופי, קולות אחרים שנדמו בין דפי ההיסטוריה. היא מחפשת את האפקט הדרמתי והטרגי של הדברים. היא באה לצייר, לתאר את האירועים והאישים שהמתח הממלא אותם יוצר בהם קסם מיוחד. היא תרה אחר ניצוץ האש שיכול להתפתח ולהיות ללהבה גדולה.

לשירה ההיסטורית הרבה יותר קשה, אם כי לא בלתי אפשרי, לדון ברגעים השגרתיים, היומיומיים, ובדמויות האפורות. לכן בספר הזה יש יותר שירים הקשורים באירועים דרמתיים בעיר עכו, כמו המצור של שנת 1291, שהביא לכיבוש העיר על ידי הממלוכים.

השירה מחפשת את הצבע של הדברים. הססגוניות חשובה לצורך הקישוט, העושר והיופי. הצד האסתטי מודגש מאוד, וזאת כדי להמחיש בפני הקורא מה היו פני הדברים.

הסכנה הגדולה האורבת לשירה זאת היא השעמום. מי שידע במיוחד לגבור על הסכנה הזאת היו משוררים גדולים כמו הומרוס, שהביא בשירתו כמעט כל דבר באופן מרתק.

על הכותב שירה היסטורית לאבחן את הרגע שהוא בעל משקל סגולי רב. הרגע החשוב, הייחודי, המכריע, שמתחבר במיוחד לאסתטיקה יוצאת דופן.

הבעיה שעומד בפניה המשורר היא כיצד להפוך עובדה היסטורית יבשה לשירה רגישה ומלאת חיים. לשם כך נזקק המשורר פעמים רבות לסמל שבעזרת הפירוש הייחודי שהוא נותן לו, וקישורו לפרט ההיסטורי, הוא יכול בצורה הזאת להגשים את מטרתו.

לפעמים קיים צורך להגשים את המטרה הזאת באמצעים אחרים, כמו משפט ציטוט או אמרה של הגיבור ההיסטורי, המקנה יסוד של דרמה ומתח לעלילה.

שירה היסטורית יכולה להיות גם שירה נרטיבית. שירה הבאה לספר ולפרש מהלך אירועים והשתלשלות היסטורית. שיר יכול לבוא גם בלבוש של פרוזה, והוא אינו חוטא בכך למהותו הפיוטית.

השירה ההיסטורית באה לפאר. זאת גם אחת ממטרותיי בספר הנוכחי על עכו. מה שאני, בין היתר, רוצה הוא להשיב לעכו את ה"גלוריה" (התהילה) שהיתה לה באירופה ובארץ במאה ה-13 ואבדה לה. התפארת שאפיינה אותה והאדירה את שמה, כמו האדרת שמן של ערים אחרות בעולם העתיק ובימי הביניים, באמצעות שירה של הדורות בני התקופה.

נקודת הכובד של השירה הזאת הוא על העבר. במקרה של עכו אני מנסה לעתים לספר בפיוט את ההיסטוריה באמצעות המחשבה הדתית הנוצרית, הימי ביניימית, וגם השימוש של מוטיבים שונים, שנלקחו על ידי "ישראל החדש" מן הברית הישנה, כגון: מן, מלח, שמן זית, הסולם בחלום יעקב ועוד.

בנוגע לעכו ברור שהאגדות החלו להתרקם סביבה בעיקר לאחר נפילתה בשנת 1291. אז הפכה עכו מעיר היסטורית לעיר אגדית, ודברי לודולף מסוכם, הנוסע הגרמני מן המאה ה-14 הם דוגמה מצוינת לכך. תיאורו של הנוסע הגרמני שביקר בעיר עשרות שנים לאחר נפילתה הוא אגדי, הוא מתאר אותה כמקום אידיאלי רב תהילה. גם תיאורו ביחס לכיבוש הממלוכי הוא תיאור הנעזר ומשתמש במוטיבים מן האגדה והמיתוס.

בנקודה זאת נפגשת השירה ההיסטורית על עכו, שינקה והשתמשה במקורות ההיסטוריים של העיר, עם המקורות האגדיים, וכאן יכולה להיווצר שירה מיתולוגית ואגדית בנוגע לעכו הצלבנית. בנקודה זו ניתן להשוות ולדמות את עכו, לערים שהמיתוס הוא בעל משקל מכריע בנוגע אליהן כמו טוריה.

בעיה נוספת הקשורה לשירה על הצלבנים, כי שירה על עכו במאה ה-13 היא שירה על הצלבנים, היא האם היא רלוונטית למדינת ישראל של ימינו?

כיום כמעט דעך לחלוטין דיון שהיה סוער לפרקים, בנוגע לדמיון בין מדינת ישראל של ימינו וממלכת הצלבנים. אך עכו היא מעין מיקרוקוסמוס המעיד על הקוסמוס, כי היא היתה בזמנים ההם מרכז חשוב ומעין עיר בירה. גורלה הוא במידת מה, גורל של "ברירת שמשון" של "ישראל החדש"–"ישראל שברוח". אמנם רבים ניסו להימלט, אך היו אחרים שלא נסו על נפשם, וגילו כושר עמידה עד הסוף המר.

אומרים שההיסטוריה אינה חוזרת לעולם על עצמה, אך חשוב לזכור שיש גם קווי דמיון בינינו ובין הצלבנים, בין גורלם לגורלנו.

ראו גם:

גדי לופו בוויקיפדיה

גדי לופו על "עכו הצלבנית"

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארץ ישראל, היסטוריה וחקר התנ"ך עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*