אורבניקה קוסמית − קסם בשלושה מישורים

ד"ר ריקי רימור, מרצה בחקר החינוך, מנתחת  ביחד עם בעלה מוטי רימור את  ספר סיפוריו החדש והמרשים של האדריכל והסופר מיכאל פבזנר

ד"ר ריקי רימור - מרצה

מאת ד"ר ריקי רימור ומוטי רימור

ספר הסיפורים הקצרים "אורבניקה קוסמית" (הוצאה עצמית) – על שמו של הסיפור האחרון שבקובץ, מאת מיכאל (מיקי) פבזנר, הוא ספר קריא מאוד, מעודן ורגיש, טבול באירוניה אנושית חמימה. הסיפורים מלווים באיורים נאיביים ומושכים המשמשים פרוש ישיר לכתוב.

אפשר להבין את המשתמע מהספר בשלושה מישורים.

מישור אחד הוא המישור האישי. במישור זה חוגג המספר הצגה עשירה של אירועי חיים שסביר שהם, דומיהם, או אירועים-משתמעים קרו לו. ההצגה היא ישירה, סיפורית, מעניינת מאד ומתובלת במבט נמשלי של "חכמת חיים שלאחר מעשה". זיכרונות ילדות נבחרים מגובשים בסיפורים במבט אוהד אך גם פגיע. ניחוח כאבי ילדות וצער התבגרות עולה כמעט מכל דף בספר. האיורים המובאים בטקסט מוסיפים כאמור ממד מוחשי לאירועים בנאיביות המכוונת שלהם.

מישור שני הוא המישור האוניברסאלי. כל אחד מהסיפורים, למרות היותו אישי בעליל, נוגע בעדינות רבה בנבכים הבסיסיים ביותר של הרגשות והמניעים האנושיים. געגועים לילדות, חששות ופחדים  הנובעים מהתבגרות, כניסה לעולם המבוגרים, וחכמת חיים שלאחר מעשה. האיורים השזורים בכתוב מבליטים  – בגלל מוחשיותם והנאיביות שלהם – את הפער בין הצד האישי לאוניברסאלי. פער זה,  לדעתי, הוא הסיבה שהסיפורים מהנים כל כך.

מישור שלישי הוא המישור הפנטסטי-סוריאליסטי. זוהי אולי הייחודיות המפתיעה של הספר. כמעט בכל סיפור המספר מותח את האירוע לכיוון שהקורא תמה – אמת או פנטזיה? אמת מעורבת בחלום? במיוחד שלפתע מופיע, לדוגמה, סיפור פנטסטי המספר על יו"ר שהוא עורב מקרקר, ומגיע לשיא בסיפור האחרון – ששמו כשם הספר – בו הפנטסטיות חוגגת.

אתרכז כעת במישור הפנטסטי-סוראליסטי.

"אורבניקה קוסמית – זיכרונות על אודות דברים שאולי היו" הוא סיפורים על אבסורדים שאין לאן לברוח מהם, אלא בעזרת הדמיון וההומור. את שני אלה מגייס המחבר לעזרתו בכל אחד מן האפיזודות שאולי היו ואולי לא. אפיזודות שלקוחות מהיום-יום מתמלאות בקונפליקטים פנימיים וחיצוניים ומבקשות את פתרונן מן המחבר. כך, בדרך למכולת,  בסיפור לבנייה ולחם קימל מתרחשת בדמיונו של הילד מלחמת עולם שראשיתה בבית הסוהר וסופה בבריחה הירואית לסוריה.

"מה עשיתי? רק הייתי צריך להביא לחם קימל ולבניה הביתה?" (עמ' 13).

המציאות הבנאלית מתפרקת ונבנית מחדש בפנטזיה אלסטית עד שנקרעת ומתעוררת מחדש במכולת, או במבוכי הצנרת הסיפור שבו עורך המחבר חשבון נוקב עם הסיסטם העירוני – המערכת התת-קרקעית שמתוארת במלוא הסחי והדומן האנושי, או כלשונו: "אכן חרא, חרא חום ומהביל, חרא אמיתי!" (עמ' 22). תיאור פלסטי מצחין של העולם שמתחת לפני הדברים, אם תרצו.

בסיפור כפות באדמה נראה כי החיים מתחת לאדמה אכן לא נוחים בעליל, אך לעתים עדיפים על החיים שלמעלה בעולם המרוצף בדמויות תזזיתיות והזויות משהו, שאת המניעים לפעולתן מנסה המחבר להבין ללא הצלחה רבה. אווירה של תסכול שורה על המציאות המתוארת ברבים מהסיפורים. נראה כי המחבר הלום מהתנהגותם של היצורים האנושיים החוגגים חגים בנאליים סביבו, ומוצא עצמו מתוסכל מהשטחיות ומחוסר המשמעות שלהם. דוגמה מעניינת לכך בסיפור האירוע המתאר כינוסים חברתיים של אנשי אקדמיה ואמנים כאחד. הרבה מדי מנייריזם עוטף אותם. המבט של המחבר הוא כמבטו של הצופה האנתרופולוג. מין ניסיון אבוד משהו להבין את האירועים על פי מופעים של התנהגויות חיצוניות. רוב הניסיונות להיכנס לעמקם של דברים מסתיימים באינטראקציות מתסכלות. העולם מצטייר קטוע, תזזיתי, ולא מותיר לנו זמן ומקום להתחבר, להבין, ולהעמיק משמעויות. עולם של  doing במקום  being.

"כזה שבכי לא מצליח לצאת ממנו – ניצב על ספו כל הזמן" (עמ' 75).

או כדבריו המצוטטים של דוד אבידן בסיפור האקווריום: "מלאכים בסולם לא יורדים לא עולים" (עמ' 110).

הדמות הריאליסטית ביותר בסיפורים היא דמותה של אימא בסיפור והיה באחרית הימים (עמ' 96). כאן אין מקום לשגות בדמיונות. המחשבות על אימא מחזירות אותנו בחוזקה לסלע המציאות. המחבר מצייר לנו את הדמות והאינטראקציה איתה בזקנתה בקווים רגישים ורוויי מצוקה הדדית של בן ואם.

קולאז' פנטסטי של מציאות ארץ ישראלית נמצא בסיפור מאלף התוכים. שוב נראה את ההומור כדרך להתמודד עם המציאות הקשה. הפנטזיה והדמיון הם דרך של המחבר להקצין את המציאות, וההומור מרכך אותה.

"…ואז אנו חולפים ליד הכפר עין חרוב שבו אני דן עם השייח יוסוף, כבר שנים, על הסכם שלום. ואני פונה אליהם: רוצים להיכנס איתי לכפר? והדתי אומר בבהלה: בשביל מה? ואני אומר לו: בשביל לעשות שלום. והוא אומר: שלום? לא…לא עכשיו ".

בתוך כך יורד הדתי מן האוטו ואנו נחשפים לתיאור עסיסי של כפר ערבי, בצבעים וריחות, כמו תמונה מהחיים.

… עוברים דרך כל מיני רחובות שבהם מתערבבים זה בזה חנויות של ירקות, תכשיטים,חשמל, עם מסגדים, בתי קפה, ונרגילות, ושבאב, וילדים שמבליחים מכל מיני סמטאות נסתרות, ומגיעים לבית… ואנחנו נכנסים לחצר ונשטפים בריחות של יסמין, ונענע, ובזיליקום, והדרים, ומרווה…"(עמ' 131).

המציאות שאיתה מתמודדים הגיבורים בסיפורים מציקה. האירוניה והחלום הם דרך לטפל בה. למשל המציאות שיוצרת חברת החשמל בסיפור נערת חברת החשמל (עמ' 149), או חברת המים בסיפור הסאגה על תאגיד מי רננים (עמ' 188). בלשון מקראית מתרוננת מתאר המחבר את הבירוקרטיה בתאגיד המים העירוני:

"ובאותם הימים איש היה במי רננים. והאיש אחד מהמתרוננים הבכירים. מדי בוקר בבוקרו נכנס היה ללשכתו העשויה על טהרת עץ התיק, מתיישב על כורסתו, משלח את זרועותיו הבשרניות, ובאחת גורף מעם שולחנו את ים הטענות והמענות, ומטילן במין חדוות מעשה אל הפח שלרגליו" (עמ' 197).

מול ניסיונו של המחבר לדלות זיק של אמפתיה מנציגי השלטון והחברה החיים נראים במצור. ניסיון כושל כל הספר, כל החיים.

"… ניסיתי לדלות מעיניה לפחות זיק של 'אמפטיה' לאבלי, אך היא ניצבה מלפניי כעמוד המתכתי היורה את מנת המתח הגבוה שבו בלהט קר ופקידותי"(עמ' 152). "… האם פסה כליל רוח הקרבה, החברות? העוד נותר ולו שביב של יחס אישי במדינה הולכת והופכת לעוינת מיום ליום…אין עוד ידידים. הרי זו מדינה זרה. מדינת אויב!" (עמ' 157).

החיים בקוסמוס האורבני של הספר נראים לעתים כמו ספינה קטנה בים סוער, והמחבר מוצא מפלט במעבר לחוויה חוץ-גופית, כפי שמתואר בסיפור החותר:

"… על הסיפון אני רואה את גוויתי תלויה על התורן… צחוק אוחז בי גם למראה גווייתי המיטלטלת. והצחוק גובר ועמו צוחקים השמים… אני רואה את גוויתי תלויה כבובה חסרת תכלית בקצה התורן…" (עמ' 164).

קשה לסיים את הסקירה של הספר "אורבניקה קוסמית" בלי להזכיר את הסיפור השליח שנכתב כולו בגוף ראשון. מונולוג של אישה. אישה מזדקנת. כה היטיב המחבר בהיותו גבר להיכנס לגופה ולנבכי נפשה של האישה. היכולת האפית הבולטת שלו משתבחת עם רגישות אמפטית ואותנטית לנפש צעירה הכואבת את הזדקנות הגוף.

והשפתיים? אני מכווצתאותן לאט, והמון סדקים שהם נחלים בלי מים, חותכים אותן. אוי נסיך, נסיך שלי מהמדבר, תראה איך השפה העליונה שלי עוד מתקמרת כמו לב עדין שצמא למים, אני אישה נסיך שלי… אני מסתורית… מדלן, מדלן הקטנה הכתפיים שלך כבר כפופות כמו קולבים שסחבו משאות של שנים, הזרועות שלך: שמעטס שמיטלטלים מהם והחזה, שפעם התפרץ ממך כמו מזרקה של מים צעירים, נפול עכשיו כמו שק בלי אוויר… רק הסנטר – מתחדד בי משהו… מדלן מדלן… את שאחרי כל מה שעבר עלייך הפכת למיידי, את… עכשיו… מכשפה!" (עמ' 175).

ראו גם:

דף הפייסבוק של המחבר

יואב איתמר – "אורבניקה קוסמית -היה או לא היה"

מיכאל פבזנר


אודות ריקי רימור

ד"ר ריקי רימור היא מרצה בכירה וחוקרת חינוך בסמינר הקיבוצים. מחקריה עוסקים בנושאים הקשורים להערכת החשיבה במערכות למידה מתקדמות בסביבות מתוקשבות. עבודת הדוקטוראט שלה התמקדה במעבר ממידע לידע בעידן טכנולוגי של הצפת מידע. ספר לימוד שלה נכתב בנושא זה עבור האוניברסיטה הפתוחה, בצד אוסף של מאמרים ופרקים הבודקים את השפעת הלמידה המתוקשבת והשיתופית על בניית ידע ועל משתנים אישיותיים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*