איור: יסמין זינגר

היא החליטה לעשות צעדה רגלית בשכונה. במיוחד כיוונה את השעון לשעה שמונה. התרופות החזיקו בכוח את עיניה עצומות, לא נפתחות. בנחישות פתחה אותן. נזכרת איך בהדרגה נסגרו כנפי האלקטרודות במוחה, משאירות אות חשמלי חלש, המשמר אותה בחיים ומשאיר אותה מתה-חיה בין בני אדם. השתיקה הרועמת שנכפתה עליה הייתה הראשונה שגרמה לה להבין שמשהו השתנה. המילים שליוו אותה, כל החיים, נעלמו. מילים רגועות ואוהבות, מילים עצבניות ותוקפניות, חושפות את הבשר הרך, הפנימי, הפגיע, מילים שלא נאמרות, מוותרות, חכמות. מילים מחייכות, צחקניות, מרחיבות את הנשימה, מרחיבות את הנשמה. מילים מרירות, מתלוננות, מקטרות, בוכות. מילים מבקשות, מבררות, מעמיקות. מילים פותחות חלון פנימי. מילים סוגרות, מגינות, שומרות עליה. ועכשיו, מילים כלואות, כלואות בתוך מוחה, מוח שהתרכך.

היא התיישבה. לא רגילה להיות ערה בשעת הבוקר המוקדמת לה.

“הכול בסדר?” אמא שלה רגילה שהיא מתעוררת בצהרים.

“אמא, אני בסדר, אני יוצאת להליכה”.

שום תשובה לא נשמעה.

עם גוף מתמרד, היא מבצעת את פעולות הבוקר, לא מתעכבת במחשבתה, מפחדת שתשנה את דעתה. פשוט ממשיכה בהן אוטומטית – לצחצח את שיניה, לשטוף, לסרק, להתפשט, להתלבש, להגיע לדלת, לצאת.

“מה אם אפגוש שכנה?” המחשבה הזאת כמעט עצרה אותה והחזירה אותה למיטה.

הידיים הנעלמות והכבדות שנחות על עיניה כבר ימים רבים הן אלו שהכריעו את ההחלטה לצאת לעולם. מאמינה בשקיפותה, טומנת את עצמה עמוק בידיו של הדיכאון, מוגנת מהעולם החיצוני, לא רואה ולא נראית. ההסכם נקבע, נלחצו ידיים נעלמות. היא מחוקה בעולם ועל כן מוגנת. פתחה את הדלת ויצאה.

מיד מרגישה את חולשת בירכיה. חדר המדרגות שקט ואין בו אנשים. במחצית הדרך מדליקה את האור שנכבה ומרגישה את נשימותיה הכבדות. מרגישה את משקל גופה שגדל בשכבות של שומן וגדל בכבדות התנועה, מרגישה היטב את כוח הכבידה. מתנחמת שגודל גופה מסתיר אותה מפני העולם, מגיעה לכניסת הבניין.

מציצה החוצה לוודא שאיו אף אחד ויוצאת, מתחילה את הצעדה. החליטה ללכת עד הכניסה של הבית ספר היסודי ולפנות לכיוון המרכז החדש, ומשם בסיבוב חזרה הביתה. בימים רגילים הצעדה הייתה אורכת כחצי שעה ולא יותר.

כשירדה לרחוב הנמיכה את הראש, להימנע מלפגוש את העיניים של העוברים. לאט-לאט הרימה אותו כשהרגישה שכולם זרים לה. בביטחון קטן המשיכה ללכת. היא לא הייתה מרוצה מקצב צעדיה אך לא יכלה לשנות אותו. הקפידה לשים לב לנשימה, לנסות להאט אותה, להרגיע אותה. ללא הצלחה. ההליכה האטית שלה הולידה קצב נשימות של רץ מרתון לפחות.

“אני לא בכושר”, מחשבה עברה במוחה.

סובלת מכל צעד, ממשיכה. חוסר נוחות נפשית ופיזית כאחת. צועדת בעולם לא מצוידת בחיוך, החיוך הכל כך אופייני לה, החיוך המרצה, החיוך המתאים את עצמו לכל האחרים, החיוך המתחייך גם במקומות שלא ראוי לו להופיע. מרימה את הראש, הרחוב מלא באנשים, כולם עסוקים בענייניהם, לא רואים אותה.

“זה טוב”, מחשבה חיובית עברה בה. כמו חיוך קטן.

מרימה את עיניה לגובהם הרגיל, אף אחד לא מישיר אליה מבט, לא מכירה אף אחד, כולם זרים. עיניה מסתכלות ישר, דרך האנשים, זה כבר לגמרי נראה כמו התנהגות נורמלית. פונה ימינה לכיוון המרכז החדש. העיניים מביטות קדימה, גופה צועד כאילו שיש לו מטרה. אולי אפילו נראית עסוקה, כמו הולכת לבצע סידורים חשובים. העיקר שהיא נראית נורמלית, שאף אחד לא ישים לב אליה.

“עברתי רק שליש מהדרך ועברו חמש-עשרה דקות”, מציצה בשעונה. “איזה סיוט”.

מאמינה בסיפור שסיפרה לעצמה היא מרימה את מבטה אל האופק, מרגישה השתחררות של חוליה בצוואר, מחליטה לשחרר את זרועותיה, בזהירות, לא בתנועות חדות. ומחזירה אותן לצידי גופה. ממשיכה לצעוד, המוח החלש והלב הריק מוטרדים. כל הזמן המחשבה מזמזמת ללא שליטה. הביתה. מהר. הביתה.

“חשוב להראות נורמלית”, מחשבה קופצת. מסתכלת סביבה. בודקת אם מישהו שם לב.

“עוד שתי פינות ואני פונה ימינה בדרך חזרה, עוד מעט אני בחצי הדרך”, מחשבה נורמלית, ממוקדת.

הדרך חזרה הביתה, בבית היא יכולה להיות כלום. זה הנורמלי וזה בסדר. אין ציפייה לחיוך שלה וגם לא למבט והכי חשוב, אף אחד לא מצפה למילים. המילים החסרות. המילים המצביעות על חולשת המוח והלב. חוסר המילים המצביע שגולם גר בקרבנו. היא הגולם, החזזית היבשה. היא מפשפשת שוב ושוב במוחה “איפה אני? איפה אני? איפה אני?” מנסה נואשות למצוא שרידים מתעצומות הנפש שידעה בחייה. איפה השלטר שכיבה את חייה? איך מדליקים? כלום. היאוש ממלא את חלל מוחה החלש ולא מצליח להיאחז בדופנותיו. לא מצליחה להיאחז בדבר. היא שום דבר. מה שהיה לא יהיה ומה שעכשיו זה לעולמי עולמים. נעולה. גופה מזיע. מסרבת להשלים.

הדרך מתקרבת לביתה. צריך להיזהר. זה המקום שיכולה לפגוש בו שכנה או מכר אחר. מביטה מבט ממושך קדימה. חשוב להקדים לראות את אותו מכר ולהימנע מלפגוש אותו. הכי פוחדת מהשאלות שישאלו אותה. במקום, החליטה שתספר שהיא עובדת מהבית. כן. היא עובדת בבית. היא נורמלית. ברור. ואז נלחצה. מה אם ישאלו אותה מה היא עושה? מה העבודה מהבית? מה תגיד? מה תמציא? איזה לחץ. שום רעיון לא עולה במוחה החלש. היא חייבת להימנע ממפגש שכזה. החליטה. גם אם תצטרך להתחבא בין השיחים או לעשות דברים לא נורמליים אחרים.

“אני יכולה”, מחשבה לא נורמלית קפצה לה. ללא רשות.

הכניסה ידה לכיס המכנסיים, מרגישה את ירכה. נושמת נשימה עמוקה. היא כאן. גופה כאן. הרגליים נוגעות בקרקע. דמות האווטר שהפכה להיות, ללא שחקן שמפעיל אותה. קליפה חלולה. צועדת כאילו יש ממש. כאילו יש ממש. לא מאמינה ממש. אין כלום. זה הולך להיות לתמיד. מחשבה היסטרית. מחייבת. מסרבת לקבל. אין לה שום רמז איך לצאת מהמצב הזה. כמו חידת היגיון ששום הגיון בעולם לא יפצח אותה. ואולי לשם כך היא קיימת. נעולה. לא מפוצחת. בגיהינום הפרטי שלה. לא מסוגלת למלל את סבלה. לא מסוגלת לעורר אמפתיה ורחמים על ידי זרם מילים המקשרות אותה אל העולם הנורמלי. מסרבת לקבל.

“אני מתקרבת לרחוב שלי, רק לעבור את הכביש ולהיבלע מהר בבניין שלי”,  מציצה בשעון: “חמישים וחמש דקות”.

במבט רחוק בוחנת את הכביש. הדרך נראית פנויה מאנשים מוכרים ורכב, עוברת את הכביש בזהירות ונכנסת לבניין. בודקת אם חדר המדרגות מואר וברווחה מגלה שהוא חשוך. מתחילה לעלות במדרגות, כבדה, מתנשמת, עוצרת בכל קומה, מחזיקה את האור דלוק, חדר המדרגות שקט. ממשיכה. רק עוד קומה אחת והיא בתוך הבית. הבית המגן. פתאום נרעשה, נעצרת, שומעת רשרוש מפתחות, השכנה לידם יוצאת מביתה ונועלת את הדלת. מה תעשה? פניקה. שוקלת לרדת את כל הדרך למטה, לכודה בין הקומות, לא יודעת מה לעשות ובסוף מחליטה להמשיך לעלות ולקוות שהשכנה לא תתעניין בה.

“היי, שלום”, מחייכת אליה השכנה המבוגרת. “לא ידעתי שחזרת הביתה”.

“כן, חזרתי”, מאלצת את עצמה לחייך ולהוציא את המילים. מטפסת בשאר המדרגות ועומדת ליד הדלת. הדלת נוסכת בה את הביטחון שעוד דקה וירווח לה.

“לא שומעים אותכם, הייתי בטוחה שהדירה ריקה”.

“לא, אנחנו פה, תודה”, מחייכת עוד חיוך בדוי, מקרקשת עם המפתחות ופותחת את הדלת.

“ביי, ניקה”, מסיימת השכנה כשהיא יורדת במדרגות.

“ביי”, סוגרת את הדלת במהירות. אנחת רווחה.

“אמא?”

הבית ריק. היא לבד. תחושת הקלה. השעה עדיין מוקדמת עבורה. מה תעשה עם עצמה? הגוף מזיע, אבל קשה לה להביא את עצמה להתקלח בינתיים. קפה וסיגריות. הרתיחה מים והדליקה סיגריה. היא לבד בבית. זה המצב שהיא הכי אוהבת. לבד זה הכי טוב. עשר בבוקר. הקפה בידיה. בוהה בנקודה בחלל. גומעת באטיות ומעשנת. מסיימת. מחליטה לחזור למיטה. מורידה את הבגדים. לובשת פיג’מה. עשר וחצי. נכנסת למיטה. הטלפון מצלצל, לא עונה, היא בכלל הפסיקה לענות לטלפונים. עוצמת עיניים. משחזרת את הצעדה בראשה. כן, היא תעשה זאת שוב. החליטה. מנסה להירדם, לא מצליחה. לרגע שוקלת לקחת כדור של הלילה שתמיד מרדים אותה. מחליטה שלא. גם ככה היא לוקחת יותר מדי כדורים. ממשיכה לבהות בחלל. החלל ממלא אותה בחלל. היא לא עצובה. היא לא שמחה. היא רק אומרת בלחש: “אלוהים תעזור לי, אלוהים תעזור לי, אלוהים תעזור לי, אלוהים תעזור לי, אלוהים תעזור לי, אלוהים תעזור לי, אלוהים תעזור לי, אלוהים תעזור לי…” היא נרדמה.

“יש לך טלפון”, אמא שלה חזרה וענתה לטלפון המצלצל.

“מי זה?” ממאנת לצאת מהמיטה. שתים עשרה וחצי.

“מישהו מהבית חולים”, אמא מביאה לה את הטלפון למיטה.

” שלום”, קול גברי עליז.

“שלום, שלום”, עדיין מנומנמת.

“מדבר מבית חולים ZZZ, לגבי הניסוי התרופתי שהתנדבת אליו, אז רציתי להגיד לך שהתקבלת והתקשרתי לקבוע פגישה איתך”.

“ניסוי?” משהו מהדברים נשמע לה מוכר.” אה” מזהה. מכל הכיוונים שפנתה לעזרה, להצטרף לניסוי הפיח בה תקווה.

“כן, בסדר, בוא נקבע”.

“שבוע הבא?” קבעו בשלישי בצהריים.

***

החלומות חזרו להיזכר. קודם החלומות הארוטיים, שהעירו אותה משנתה בגלל האורגזמה המתרגשת שעדיין הותירה טעם לבוקר שאחרי. ואז הגיעו החלומות המציאותיים, אלה שמרובים בעשייה ובדרמה, מרגישים אותם כחיים ולא חלום. כמו שאמא שלה אמרה: “סימנים”. עם הזמן למדה לשנוא את המילה סימנים. הסימנים המקדימים למשבר, שאותם כולם פספסו והסימנים שתמיד ילוו אותה, מכאן הלאה, מצביעים על נורמליות או על שיגעון. סימנים שמתחפשים לנבואות, התרעות, להחלמה או למשבר הבא.

הבוקר קמה בתחושה חזקה של שייכת לעולם. יש לה מקום. היה זה הבוקר הראשון שבו לא היה סימן לדיכאון. לא הרגישה בטוחה בהרגשה אבל החליטה לנער את הספקות ולו רק ליום אחד. לנשום.

הבוקר הזה התחיל בשמחה רבה, הפגישה החודשית אצל הפסיכיאטר הסתיימה. “הכול תקין”, סיכם את הפגישה, מרוצה ממנה. והיא ביקשה לומר עוד משהו אך עצרה. בתוכה הרגישה הכרת תודה אליו, הרופא שממש הציל אותה, הציפה אותה תחושת הקלה, וקלילות ליוותה אל מחוץ לדלת.

השיעור התחיל והיא מרגישה דגדוגים תוססים בתוך גופה, מציפים אותה, היא מציפה אותם אל הסובבים בחיוכים מאירים, הדברים של המורה עוברים דרכה, לא נקלטים בה, אבל היא יודעת שזה קל, הכול קל יחסית ללימודי פיזיקה. “היום אני שמחה”, מצדיקה את עצמה לעצמה, סולחת. “היום הוא יום קל”.

כולם יוצאים להפסקה ראשונה, מוצאת את עצמה במרכז החבורה הלומדת, מחזיקה בידה את הסיגריה אך לא יונקת, הכול מחייך אותה, כל מה שנאמר, ושמש גדולה יוצאת החוצה וקורנת אל הקבוצה. היא רואה רק אור, האור ממלא את עיניה, מחמם אותה, מסמא אותה. יד נוגעת בכתפה, אינה מגיבה, היד מנענעת אותה, פונה לכיוון היד, היד מתחברת לחברה שתמיד יושבת לידה . “צריך להיכנס לשיעור”, עומדת מעליה, “פשוט כולם כבר נכנסו ואת יושבת כאן עם עיניים עצומות ומחייכת אל השמש”. עיניים מחייכות יש לחברה, איך לא שמה לב לכך קודם.

“מה קורה לך? את נראית חיוורת”, מוסיפה החברה.

ואולי משהו לא בסדר, נבהלה.

“האמת שאני לא מרגישה הכי טוב, נורא קר לי, השמש קצת מחיה אותי, נראה לי שאני לא אחזור לשיעור”.

“בסדר, אני אגיד שאת מרגישה לא טוב ואת הולכת הביתה”, צחקקה החברה, ולה נדמה שהיא צוחקת עליה.

“תוכלי להביא לי את התיק מהכיתה?”

הפחד זירז אותה לחזור הביתה אל דירת החדר ששכרה, לבד, חושדת בקרני השמש, סוגרת את התריסים, ניצבת בחשכה מרגיעה ונושמת לרווחה, כאילו הצליחה במנוסתה, נסה על חייה. היא סידרה את נשימותיה, שמה את התיק על הרצפה ונשכבה על הספה, נזכרה במדיטציה שפעם לימדו אותה והחליטה לנסות. עצמה את עיניה והתרכזה בנשימות, תמונות עלו מולה אבל היא התעקשה לחזור לנשימות, הקצב העולה והיורד, נרגעה, בשבילה הכול שם, הדיכאון והשמחה הבלתי מרוסנת הסתנכרנו זה עם זה, צמודים באותה נקודה של זמן, אף אחד מהם עדיין לא מכריע את הכף.

הטלפון מצלצל, אמא על הקו.

“היי , מה נשמע?”

“הכול בסדר”, מנסה להסוות את חוסר הסבלנות שהרגישה .” הכול בסדר”, הסתכלה על הדירה החשוכה.

“חשבתי, אולי תבואי אליי לשבת?”

“אמא , אין לי כוח לנסיעה ובכלל יש לי תוכניות”, משקרת.

“את יוצאת?”

השאלה מקפיצה לה את הפיוז.

“לא, אני לא יוצאת” צועקת, “ובכלל מה את מתערבת? לא רוצה לבוא אליך”, ומנתקת את השיחה.

פותחת את התריסים, נותנת לאור להיכנס. מרגישה צער עמוק, הרי היא אוהבת את אמה, מאוד. מרגישה שהתאכזרה אליה. מתקשרת.

“מצטערת, לא יודעת מה קרה, אני כנראה מרגישה לא טוב”.

“אין בעיה, תכיני לעצמך תה, תרגישי יותר טוב”, אמה משתדלת.”אם את רוצה, אני יכולה לבוא”.

“לא ,לא, אני מעדיפה להיות לבד”, מגיבה במהירות.

“את בטוחה שאת בסדר?”

“כן , כן, אתקשר אליך יותר מאוחר, ביי”, כובשת את כעסה.

החליטה לעשות אמבטיה, הוסיפה גם קצף ונכנסה, אבל ממש בא לה משהו לאכול ואין, היא יודעת הבית ריק, מחליטה לצאת למכולת ולקנות. בקושי מייבשת את עצמה, בדחיפות שמה על עצמה בגדים, ישר על עצמה. במכולת מעמיסה מצרכים אל תוך הסל, לא מתחשבנת בכמות, לא מתחשבנת בחשבון, נקניקים וגבינות, ועוד שוקולד ומתוקים.

“חמש מאות שקל”, עשה לה חשבון.

“תרשום”, מחייכת. הוא מכיר אותה, כבר קנתה אצלו בהקפה.

“מה קרה היום?” רגיל לראות אותה יותר מחושבת, “זכית בפיס?”

“קיבלתי בונוס בעבודה”, משקרת ומעכסת לכיוון ביתה.

בבית פותחת את הכבודה, פורסת שלוש פרוסות עבות מהחלה שהפשירה,  מורחת עליהן שמן זית ושום ומכניסה לטוסטר המוחץ. פותחת, חמאה, גבינת ברי וזיתים, חותכת גם עגבנייה. הטוסטים מתפצפצים, מורחת בנדיבות חמאה, מוסיפה להם את חתיכות הברי מלמעלה, קצת זיתים ועגבנייה חתוכה בצלחת ופונה לסלון הקטן שלה. הטלפון מצלצל, מעדיפה לא לענות, מתמסרת לאכילה. הטלפון חוזר ומצטלצל.

“היי”, אחותה,  “אני מנסה להשיג אותך כל היום. איפה את?”

“היי”, בפה מלא, “כרגע אני עסוקה בלכרסם, חכי שנייה”, מסיימת את הביס ומתפנה.

“מה קורה, אחותי”, אומרת בעליצות.

“אצלי הכול טוב, ואת?”

“גם אצלי סבבה”.

“את באה לאמא בשבת?”

“לא נראה לי, השבת בא לי קצת להתפרע ולצאת עם חברות, מרגיש לי כאילו הייתי קבורה שנה בתחת של עצמי”, מתפוצצת מצחוק, “קצת בני אדם, את יודעת, לשמוע בעיות של אחרים”.

“אה”.

“סתם, לא משנה, הכול כרגיל, נראה לי שפשוט יצאתי מהדיכאון לגמרי ואני שמחה לחזור לחיים ולעולם”.

” או-קיי, נשמע טוב”, אחותה ממשיכה, “רוצה לבוא אלינו? הבנות ישמחו, עבר כבר הרבה זמן”.

“כבר קבעתי עם חברות”, משקרת, “פעם אחרת”.

“או-קיי, אולי בשבת הבאה”.

“מה זה? אמא ביקשה ממך שתתקשרי אליי?” בודקת.

“מה פתאום, בכלל לא דיברתי איתה. איזה חשדנית. את בטוחה שהכול בסדר?”

“בטוחה”, אומרת בקול הכי רגוע שמצליחה להפיק.

נזכרת פתאום בכדור של הצהריים, שכחה ממנו לגמרי. מזדרזת לסיים את השיחה.

סוגרת את הטלפון ומביטה סביבה. מחפשת בעיניה ומוצאת פיסת נייר ועט.

“אולי משהו לא בסדר, אולי אני משתגעת”, מחשבה חולפת”, אבל בפעם הקודמת לגמרי הרגשתי אחרת”, הודפת את המחשבה.

“רק זה חסר לי, לחזור לגיהינום של מחלקה סגורה”, לחוצה, “אז מה אני אעשה?” מדליקה סיגריה. “טוב, תרגעי, קודם תעשני את הסיגריה ואז תראי”.

לוקחת ארבע יניקות מהסיגריה ומוחצת חצי ממנה במאפרה. מתחילה לרשום:

“הסימפטומים החדשים: שמחה, חשק לאוכל, עצבנות,” שומטת את העט. “לא ייתכן שאני ארגיש רע מזה שסוף-סוף אני מרגישה טוב”.

“הרופא אמר שאני מאוזנת, מאוזנת”, ממשיכה את המנטרה, “אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת”.

מתחילה להרגיש רגועה וממשיכה, “אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת, אני מאוזנת”.

עוצרת וצועקת לחלל החדר:  “אני לא מאוזנת”, מרגישה את הפאניקה מתחלקת לחלקיקים בחלל החדר.

“אני אתקשר לרופא, הרי הייתי אצלו היום בבוקר, מה השעה? אה, שתיים ועשרים. טוב, יש סיכוי שהוא בקליניקה”.

במהירות מתקשרת למזכירות, אחרי דקות מאוד ארוכות מישהו עונה בצד השני. מבקשת את הרופא, אומרים לה שכבר יצא, הרי זה חול המועד, סיים מוקדם, ביאוש גדול שואלת: “אפשר לקבל את המספר שלו?”

“זה לא נהוג”.

“אבל זה דחוף”, אומרת בשיא האיפוק שמאפשר לה הלחץ הפועם בעורקיה.

“מה קרה?”

“לא יודעת מה קרה, אבל פתאום אני מרגישה לא טוב”.

“אז זה יכול לחכות לאחרי החג , ביום שני לא”, הקול מהצד השני נשמע מאוד משתדל, משתדל להרגיע. אבל כל מה שהיא מרגישה הוא  קור והתנשאות.

“יש אולי רופא תורן שאני יכולה לדבר איתו?” פתאום מתעשתת.

“טוב”, מתרצה הפקידה, “כשהוא יגיע לכאן בסיבוב שלו אבקש שיתקשר אליך”.

“מעולה, יש לכם את המספר?”

“כן, יש”, וסוגרת.

בא לה משהו מתוק. הסלולרי מצלצל, חברה, היא לא עונה. חותכת לעצמה עוד פרוסת חלה ומניחה עליה נקניק צרפתי, היא צריכה עכשיו טעם מלוח אחרי שסיימה את חפיסת השוקולד הבלגי המשובח. שיר ישן מתנגן ברדיו, “לשיר זה כמו להיות ירדן…” היא עוצמת את עיניה ומתכווננת לצלילים. עוד צלצול טלפון.

“כן”, עונה.

“מדבר דוקטור כהן, ביקשת שאחזור אלייך?”

“אה, יופי, אני צריכה לדבר עם הרופא שלי, דוקטור {}”.

“טוב, הוא כבר לא כאן, איך אני יכול לעזור לך? מה קורה?”

“אני לא בטוחה שאתה יכול, אני מרגישה שונה, מוזר, לא כל כך טוב, ואני לא יודעת למה. אולי זה תהליך טבעי?”

“איזו תרופה את לוקחת?”

“קוראים לה וימור, ואני לוקחת שלוש פעמים ביום, עשרים מיליגרם”.

“אני מודה שאני לא מכיר את התרופה. משהו חדש? מה האבחנה שלך?”

“זו תרופה ניסויית, אני משתתפת בניסוי של חברת.. נו, אני לא זוכרת את השם,  אבל דוקטור {} יודע עליה היטב .”

“אני יכול להתקשר אליו ולברר, אבל קודם – מה האבחנה שלך?”

“בי-פולר”.

“ואת מקבלת רק סוג אחד של תרופה?”

“כן, זה משהו חדשני”.

“אני מתקשר ל-{} בקו השני, חכי בבקשה”.

היא מדליקה סיגריה ומחכה. היא שומעת אותם מדברים, לא ממש מצליחה לשמוע את המילים, ואז התורן פונה אליה. הוא שואל: “מה בדיוק השתנה מהבוקר? הרי הוא ראה אותך”.

“תגיד לו שהרגשתי מאוד טוב כשיצאתי ממנו, אבל אחר כך קיבלתי תחושה מהאנשים מסביב שאולי משהו לא בסדר. אני מרגישה שאני כבר ממש לא בדיכאון, אבל אולי קצת מבולבלת”.

התורן מעביר את דבריה ל-{} וחוזר אליה.

“הוא שואל אם לקחת את התרופה בצהריים”.

“האמת שלא, בגלל זה התקשרתי, כי חשבתי שאולי לא צריך לקחת”.

“תיקחי אותה”, ממהר התורן, “ורגע”, פונה בצד השני ל-{}, “תיקחי מנה כפולה, ארבעים מיליגרם”.

“תשאל אותו אם הוא בטוח, כי נראה לי שמשהו לא בסדר בתרופה”.

“הוא אומר שתיקחי מנה כפולה, זה בסדר”, ומוסיף, “אל תפחדי”.

“ומה? עכשיו להכפיל את כל המנות? גם בלילה?”

התורן חוזר אחרי התייעצות.

“הוא אומר שרק אם עדיין תרגישי מבולבל אז תכפילי בלילה ותבואי למרפאה ביום שני בבוקר, אחרי החג”.

“או-קיי, תודה”.

“ביי”.

השיחה הסתיימה והותירה את ניקי יותר מבולבלת. האינטואיציה שלה צעקה לה בקול הכי רם שאסור לה לגעת בתרופה יותר, זה רעל, זה המקור של התחושות המבולבלות וחוסר הביטחון, והכי נכון פשוט לא לקחת עוד מנה, להפסיק את הכול לגמרי.

אבל התנהלות השיחה עם הרופאים, שהיו רגועים, נשמעו שקולים, הובילה אותה לקחת מנה כפולה של וימור, ארבעים מיליגרם. היא גם זכרה ש-{} הסביר לה בתחילת הניסוי, שהתרופה מכילה מייצב, היא ידעה שמייצב הוא גורם מרגיע. לקחה עוד שלוק מים, להעביר את המרירות.

כבר אחרי ארבע, החליטה להישכב על הספה, ולנסות לישון. התרומה הכפולה של התרופה אכן הרגיעה אותה. “וימור גיב מי מור”. חייכה. עצמה עיניים וצנחה באטיות לתרדמה.

היא הקיצה למצב ערות בבת אחת. לרגע שמחה כי הצליחה לישון, מבט לעבר השעון לימד אותה שעברו אך עשרים דקות מאז סגרה את עיניה. היא הרגישה מאד ערנית, החליטה לסדר את החדר המבולגן, אספה את עטיפות השוקולדים, שמה את הכלים בכיור, פתחה עוד כמה תריסים, לתת לאור הערביים להיכנס. התיישבה חזרה על הספה וסקרה את החדר במבט ארוך ומשתהה. הרגישה אי שקט מתהווה בתוכה, מקשה עליה לשבת בשקט.

***

המעבר ממצב דיכאוני למצב פסיכוטי התחולל במהירות, אז לא הייתה לי ברירה אלא להפסיק את כל התרופות בבת אחת. היה זה ניסיון נואש מצידי לעצור את הכל מלהידרדר יותר. ההיגיון דיבר בשפה זרה. אבל אלוהים, הרופא הדפוק שלי לא הותיר לי ברירה.

אבל בואו נמשיך, באותו יום היה לי ברור שהמהלך הפסיכוטי כבר יצא לדרך ולא ניתן להחזירו לאחור. התרופות הדפוקות שקיבלתי עדיין זרמו בעורקיי, והביאו אותי לשיאים חדשים. כל היום הייתי עסוקה בלהטריד בטלפונים אנשים, קרובים ומכרים, מאיימת עליהם בצורה מפחידה, ידעתי שיבואו אלי ופחדתי נורא ממה שהולך לקרות לי. ירדתי למטה בחושך עם הטלפון והמפתחות והחבאתי אותם בשיחים בגינה. הבנתי שהלילה ייקחו אותי לבית חולים, אבל גם ידעתי שאין סיכוי שאני נשארת שם. המפתחות בשיחים, הם שהבטיחו לי את החזרה הביתה.

עליתי למעלה וחיכיתי להם. השוטרים הגיעו אחרי חצות, ציפיתי להם. אחרי משא ומתן קצר החלטתי ללכת איתם לבית חולים במרכז ולא לבית המעצר. התלבשתי בשקט וירדתי לניידת, ישבתי מאחור ושוטר ישב לידי, משגיח. הצ׳קלקה הייתה סגורה ורק האורות שלה ריצדו כל הדרך. ידעתי שאחותי ואמי נוסעות מאחור ואכן פגשתי אותן שוב בחדר המיון. השוטרים עזבו מיד ונשארתי עם הרופא התורן וחדר מיון חצי רדום. השעה הייתה בוודאי שתיים לפנות בוקר. אחות ניגשה אליי עם מזרק והרגשתי שהלך עלי. ההליך היה מוכר: אם אתנגד, אקבל זריקה במחלקה סגורה שמשם לא אוכל לצאת ואם אסכים, אין לדעת איך אגיב לזריקה. מניסיון עבר, אני יודעת שהקלופיקסול מטיס אותי למעלה ומעיר בי פרנויה יותר גדולה. נתתי לה להזריק לי, אבל לא הסכמתי לשכב ולקבל את זה כמו ילדה, אלא עמדתי רכונה כנגד למיטה, והיא נעצה את המחט. לא לקח הרבה זמן, והרגשתי את הרעל המבעבע בוער בי , זורם בכל הוורידים ומגיע במהירות לכל הרקמות שלי. המוח שלי לא הפסיק לעבוד, שתי מחשבות רצו במוחי כמו שני כוחות מנוגדים שחייבים להתאחד. המחשבה הקליפקסולית, הפרנואידית, לחפש פתחי מילוט ולברוח עכשיו ומהר, ואם יהיה צורך אז להפעיל אלימות. ומחשבה רציונלית ובהירה יותר , אשר מבינה שיש לדחות את הבריחה לתנאים יותר קלים, לא להביא את עצמי למחלקה סגורה אלא למחלקה פתוחה, ואת זה אשיג רק אם אתנהג ברגיעה. למצוא רגיעה במצב המטורף הזה זה בלתי אפשרי, תפשה המחשבה המורעלת את מוחי ויצאתי מחדר המיון לכיוון השירותים. היו מלא אנשים שם, לא היה ברור למה ואיך, בגלל השעה המאוחרת. ניגשתי לתא האחרון, הדלת הייתה פתוחה. היו בו זוג, גבר ואישה, הגבר שברירי והאישה אוחזת אותו, נראו לי סתם נרקומנים ופשוט דחפתי ושלפתי אותם, הוא היה מאוד קל והיא יצאה מהתא בבהלה. נעלתי את הדלת. בחוץ הייתה פניקה ואז שקט ברור.

זה היה ממש לקוח מתוך סרט צרפתי ישן, אני בתוך בתא מתחילה לבחון את הקירות, מחפשת חלון, אבל אין. רק ונטה קטנה מסתובבת. אני קופאת על מקומי ורעד חזק עובר בי, הפרנויה משתלטת עלי ואין לי שליטה. אני יודעת שמותי קרב.

גופי רועד לנוכח הידיעה. אין לי לאן לברוח ובחוץ מחכים לי כל כוחות הרשע. אם יכולתי לעבור דרך קירות, זה הזמן שהייתי עושה זאת. אני שומעת את שמי ומזהה שהרופא החרא קורא לי ושואל לשלומי. עשיתי את החישובים שלי בראשי והחלטתי שאצא החוצה, אך מיד אדבק לאחותי, כי למרות שהיא מסכימה לכך שכל זה קורה לי, אם מתוך רציונל ואם מתוך בלבול, ידעתי שהיא הרע במיעוטו. יצאתי מתא השירותים ברעד, ומולי מצד אחד הרופא ומצד השני המשפחה. רצתי לכיוון אחותי וחיבקתי אותה חזק. הצעתי לה לצאת לעשן בחוץ והרופא לא התנגד. אבל ידעתי שעכשיו יש הרבה עיניים עליי, מסתכלות ובוחנות את התנהגותי.

עישנו סיגריה בשקט וכשסיימנו הצלחתי לשכנע אותה לעשות סיבוב רגלי במתחם, כשהתרחקנו מהמיון אמרתי לה: “בואי נעוף מכאן, אף אחד לא מסתכל, נלך לאוטו שלך וניסע”. המילים שלי עצרו את הליכתה באחת. אמרה לי מילות שיכנוע וכיוונה את צעדי חזרה למיון. שם הרופא המנוול הבטיח שאשאר רק ללילה אחד, ואני אמרתי שאבוא אליו כדי לקחת כסף לנסיעת האוטובוס חזרה לביתי. התלוצצנו עאלק. לא האמנתי למילה אחת שלו, אבל ידעתי שלא אשאר שם יותר מלילה.

אמי ואחותי ליוו אותי למחלקה ולשמחתי הייתה זאת מחלקה פתוחה. קיבלה אותנו אחות שבישרה בשמחה שאקבל חדר לבד. ידעתי שאני בבעיה. נכנסנו כולנו לחדר וישר בדקתי את המקלחת, שקלתי לרחוץ את עצמי ולהסיר ממני את השפעת הרעל שהוזרק לי. ישר עצרו אותי בתואנה שהשעה מאוחרת ואפשר להתקלח גם מחר. נפרדתי ממשפחתי, ואז התחיל הסיוט.

למרות שהבטיחו לאמי כי אני הולכת לישון עד הבוקר, לקחו אותי לחדר הצוות אשר משקיף על מחלקה ריקה וחשוכה. רופאה ואחות. השתיים התחילו לשאול אותי אינספור שאלות. החלטתי לשקר על כל שאלה ששאלו. זה נמשך עוד ועוד, נדמה היה שלא ייגמר. לא הייתה לי ברירה, באיזשהו שלב, אלא ליצור מצב שיפסיק את הראיון ההזוי בשעה שלוש בבוקר. אז פרצתי בצחוק והשתטחתי על הרצפה. זה כנראה עשה את העבודה, כי אכן שלחו אותי לחדר וסגרו את האור. ידעתי שאני חייבת לעבור בשלום את הלילה ואין סיכוי שארדם, אפילו עדיף שלא. לא עבר הרבה זמן, ונפתח האור בחדרי וניגשה אלי אחות עם עגלה, הוציאה מזרק וביקשה ממני להסתובב. נעצה בתוכי חומר כימי ויצאה. שום הסבר מדוע קיבלתי זריקה שנייה ובטח לא ידעתי מה הזריקה לי. החלטתי לספוג ולעבור את הלילה,  המשכתי לשכב בחדר החשוך ולחכות שיעלה השחר, ידעתי שארוחת הבוקר מתקיימת בשעה שש , כך שנותרו לי כשעתיים כדי לעבור את הלילה בשלום.

להפתעתי שוב נדלק האור בחדרי. נדמה היה לי שהשעה כבר חמש, ושוב אחות, אמנם אחרת, כבדת משקל ועם פנים של נאצית עם, אבל אותה עגלה. ושוב חזר הטקס של הזריקה, אבל הזריקה הזאת הייתה קצת שונה, והותירה אחריה ריח של חומצה גופרתית, ריח שמוכר לי מאד. מיותר לספר שגם פה לא קיבלתי הסברים.

אור היום כבר עלה וחיכיתי לשעה שש, לארוחת בוקר. שכבתי בשקט על המיטה, וילונות החלון סגורים, מונעים מהאור הרך של הזריחה להיכנס פנימה. במוחי התחיל להתנגן שיר: “לשיר… זה כמו… להיות ירדן”, שוב ושוב. ואז פתחתי את קולי בשיר, בהתחלה בהיסוס, לא בטוחה במנגינה, לגבי המילים ידעתי אך שורה אחת. מעולם לא שרתי טוב, שרתי כמו כולם ועם זיופים, אך פה המלודיה שלי הייתה מושלמת וגם לא זייפתי שום תו. הדבר חיזק את בטחוני והמשכתי, קולי הלך והתחזק.

זנחתי את המילים והתמקדתי במנגינה, וכל הזמן הזה עיניי היו עצומות. התרגשות גדולה אחזה בי כשעוצמת השיר עלתה ושינתה את המנגינה. התחלתי לאלתר, עליתי למעלה לקולות האופראיים העוצמתיים ואז גלגלתי את לשוני לטורים הג׳אזים האהובים עליי. הייתי בתוך טראנס, וצלילי קולי זרמו מתוכי החוצה ובחזרה. לא הייתה לי תחושה של זמן והרגשתי שאוכל להמשיך לעולם. אולי מתוך פחד שלא אוכל לעצור, רציתי לבדוק אם זה אפשרי לעצור. עצרתי.

פתחתי את עיני וחייכתי לעצמי, עדיין הייתי לבד בחדר סגור ונדמה שהארוע המדהים שעבר עלי לא השפיע על העולם בכלל. ציינתי לעצמי כי יש יתרונות בזריקות עם חומרים לא ידועים באמצע הלילה. יצאתי מהחדר, שאלתי את עצמי אם שמעו את השיר שלי, והרגשתי שלא נשמע דבר. ידעתי שקולי עדיין לא נשמע. השולחנות היו ערוכים לארוחת הבוקר ומטופלים אחדים יצאו מחדרם אל האולם המשותף. התיישבתי ליד השולחן, צלחת ריקה למולי, צלחות עם אוכל מפוזרות לאורך השולחן, לקחתי פרוסת לחם ומרחתי עליה גבינה לבנה, למרות שלא הייתי רעבה, נגסתי בפרוסה וחיסלתי אותה בתיאבון גדול, אישה ניגשה לשולחן עם צלחת של חביתות חמות. לקחתי עוד פרוסה וחביתה ודגתי מספר חתיכות של עגבנייה. המשכתי לאכול בשקט, בוחנת את היושבים לידי והיושבים בשולחנות האחרים. ראיתי דמות מוכרת, הוא היה קוקסינל ידוע בעברו ועכשיו נראה כגבר שבור ומזדקן, אך זיהיתי אותו. סיימתי לאכול וניגשתי אליו, הצגתי את עצמי וביקשתי להלוות ממנו עשרה שקלים. קצת מפוחד אמר שייתן לי. החלטתי לצאת החוצה, לבדוק את השטח ולחפש דרכי יציאה מהירות מהמקום. יצאתי דרך המרפסת ועשיתי סיבוב. במרחק הליכה ראיתי את הבסיסים הידועים של הצבא. החלטתי לבדוק את הצד השני וראיתי שזהו ההמשך לשאר בית החולים. היה לי ברור איך לצאת משם, אבל הייתי צריכה לחזור כדי לקחת את הכסף שיעזור לי לעלות על האוטובוס הראשון שאפגוש.

עוד לפני שפניתי לבצע את התוכנית, עלו בי הרהורי חרטה, שאולי במצבי הנפשי העגום הזה, אולי עדיף שיטפלו בי כאן. אז יצאתי לעשן סיגריה ליד היציאה הראשית, ישבו לידי חבר׳ה מאוד צעירים, בני עשרים פלוס וקשקשו בקול רם. שאלתי אותם: “איך כאן? זאת פעם ראשונה שלי”.  אחד אמר: “יש כאן את הסמים הכי טובים בעיר”, ואני חשבתי על החוויה הקולית שהייתה לי שאולי היא בעצם הזיה. אף פעם לא היו לי הזיות, האינטואיציה לי שוב דחפה אותי לעוף מפה. זרקתי את הסיגריה והלכתי לחדרי הריק, התארגנתי עם מעט דבריי, נשמתי עמוקות ויצאתי לחדר הסמוך, שגם היה ריק בשעה זאת אך מלא בדברים אישיים של אנשים, כנראה גברים. אספתי שני טלפונים סלולריים מן המדף ויצאתי מהחדר, שם עמד מולי הקוקסינל. אמרתי לו: תביא לי עכשיו עשר שקל”, והוא ענה: “אה, עכשיו?” בפחד, “חכי כאן”, ומיהר לחדרו. כשחזר דחף לידי מטבע של עשרה שקלים.

לקחתי את הכסף ויצאתי שוב. יצאתי דרך המרפסת ופניתי לכיוון המשך הבית החולים, עברתי מגרש חניה קטן והחלטתי להיכנס לאחד הבניינים ומשם לצפות החוצה, מוסתרת. רציתי לבדוק אם מישהו יצא אחרי או שם לב שנעלמתי, ולשמחתי אף אדם לא ניצב בדרך שעברתי מהמחלקה ועד מקומי. המשכתי את המבט וראיתי תחנת אוטובוס בכביש הקרוב. החלטתי לרדת אל התחנה, קו 168, מוכר לי, ידעתי שהוא אינו מגיע עד ביתי אבל קרוב יחסית. היה לי כסף רק לכרטיס אחד. האוטובוס הופיע כמעט מיד. עליתי, שילמתי והתיישבתי בסוף האוטובוס. השעה הייתה שתים עשרה. יום שישי.

האוטובוס התמלא בהמון אנשים. הבטתי סביב, ראיתי שאף אחד לא מסתכל עליי, החלטתי לבדוק את הטלפונים. לא הצלחתי להשתמש בהם, או שלא היתה קליטה או שהייתי מבולבלת מדי. כשאף אחד לא שם לב זרקתי אותם מהחלון. הם התנפצו על האספלט. קו 168 הוא קו מאוד ארוך, לא הכרתי את הדרך. באיזשהו שלב האוטובוס התרוקן. התקרבתי לנהג ושאלתי אותו שאלות על הדרך ולא הפסקתי לדבר איתו עד שקרה הדבר הכי מוזר: הנהג התבלבל בדרך, פספס פנייה וניסה לחזור לאחור על ידי פנייה ימינה לכביש צר. כשהמון אנשים היו ברחוב, מתוך ניידת משטרה, יצא שוטר וכיוון את התנועה כך שהאוטובוס יצליח לעבור.

ובתוך האוטובוס יושבות שתי זקנות עם פה גדול, צועקות עלי: “תראי מה עשית. את מבלבלת לו את המוח. תרדי מהאוטובוס.” הן קוראות לי לעוף מהאוטובוס ואני אומרת חזק בלבי: “רק אל תרדי מהאוטובוס”, יודעת שאין לי כסף לעוד נסיעה, “לא חשוב מה יקרה, אל תרדי מאוטובוס”. עוברת לסוף האוטובוס הריק מאנשים, חוץ משתי הכלבות האלה שישבו קרוב לנהג. ממזערת את עצמי ומתפללת שאעבור את זה וארד בתחנה שלי, שממש לא ברור לי מתי היא תגיע.

הנהג מצליח להתגבר על העיכוב והאוטובוס מתחיל להתמלא מחדש באנשים. אנשים חדשים שלא יודעים מה עשיתי. “מה עשיתי, בעצם?” האמת שאני לא זוכרת. אחרי נצח נצחים הגעתי לתחנת רכבת מרכז. התחנה הכי קרובה לבית שלי. וחיכתה לי צעדת הצעדות.

יום שישי, צהריים, חם, ואני הולכת. שעות הלכתי, עצרתי בגשר הירקון וירדתי אל הפארק. משפחות של דוסים, הרבה דוסים. גברים מתפללים. התקרבתי אליהם. צריכה תפילה. צריכה עזרה. רעבה. הנשים עצרו אותי מלגשת. אמרתי להם שהיום ניצלתי בנס, שאלוהים עזר לי, שאלוהים איתי, ביקשתי מהם שייקחו אותי איתם לשבת. הם חייכו אלי ונתנו לי תפוצ’יפס. לקחתי את התפוצי’פס ועליתי חזרה לגשר הירקון. המשכתי ללכת. הלכתי בדרך הכי ארוכה אל הבית שלי. זאת הדרך של האוטובוס שהייתה חרוטה בי. חרוטה כך שיכולתי ללכת אוטומטית. כשהגעתי לבית, ניגשתי לחצר, וחיברתי את הטלפון שלי מחדש. מיד הטלפון צלצל. מהבהלה עניתי. “איפה את? באנו לבקר אותך ולא מצאנו אותך. המשטרה רצתה כבר להוציא הודעת נעדרת”. אחותי.

“אני בסדר”, וניתקתי. נכנסתי לדירה ונעלתי אחריי, ואז התחלתי לגרור אל הדלת מכל הבא ליד, שולחן קפה מסיבי, מכונת כביסה מקולקלת שעמדה במטבח. ידעתי שהשוטרים בדרך. המחשבה שהטרידה אותי היא מה עושה אדם שנרדף על ידי המשטרה. לא עשיתי דבר. לא עברתי על החוק – ולך תוכיח. כשאני כך, מבוצרת בבית, השוטרים כבר דופקים על הדלת. אני מתקשרת ל-XXXX, היחידה הצבאית שלי . כן, רק הצבא יכול לפעול נגד המשטרה. וכך עשיתי. דרך קצין העיר הגעתי למודיעין ומשם ל-XXXX ומשם לענף Y, שבו שירתי. כנראה משהו נכון היה במחשבותיי. נראה לי שעדיף מלחמה גדולה מאשר קרב אבוד. פחדתי רצח. ובטלפון דיבר איתי אדם. בטון רגוע. מבשר לי ששולחים מישהו מ-XXXX. והשוטרים לא הצליחו לפרוץ את הדלת. גם אחרי שפרקו את המנעול. כל החפצים ששמתי שם לא אפשרו להם להיכנס. כל הזמן הזה הייתי בחדר השינה, מדברת עם XXXX. ואז נאמר לי שהשוטר נמצא מחוץ לדלת. אבי. הוא משלנו. הוא מענף Y. השתכנעתי. צעקתי לעבר הדלת ואבי הזדהה. אמרתי לו שאפתח לו פתח בתנאי שידבר עם הבחור על הקו, כך שאדע בוודאות שהוא מהצבא שהוא משלנו.

וכך היה. פתחתי את הדלת לאבי ושנינו נכנסנו לחדר שלי. ועכשיו אני כאן, מספרת כל זאת לכם.

תגובה אחת

  1. מוזמנים לסלון הספרות של רונית ויואב. הנושא להפעם “נינוח” ונשמח להתבסם מניחוח כתיבתך. התאריך 04/06/2018 חיבת ציון 5 רמת גן ב-1800.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 + 8 =