קריאה בספר השירים “כשירדנו מהעצים” \ יונית נעמן (עורכת: תמי ישראלי, עריכת לשון: דליה נעמן, הוצאת “גמא” ו”הקיבוץ המאוחד”, 2015)

מאת ורד זינגר

שמו של ספר שיריה הראשון של יונית נעמן (ילידת 1975, עורכת וחוקרת תרבות, פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית) “כשירדנו מהעצים”, אוצר את רוחו במדויק. בעיני ההגמוניה האשכנזית והמתנשאת, העולים מתימן אכן “ירדו מהעצים” ומהמרבד נחתו הישר אל המודרניזציה המבורכת לכאורה, שעליה מוטב עליהם להודות. השיר הנקרא כך − גם הוא מייצג את הספר. הזעם מתובל בתבונה בהומור ובחמלה גם יחד, וזהו אינו דבר של מה בכך כלל וכלל. מעטים הם האמנים האקטיביסטים שזוכרים להשאיר מקום לאמנות בתוך האקטיביזם הבועט, וראו מקרה עמיר בן-עיון שמשירים זכים ומופלאים כדוגמת “ניצחת איתי הכול” עבר לשפת מורס נטולת לחן ומטושטשת טקסט בחסות השנאה והגזענות. אך כאמור, שיריה של יונית נעמן הם בבחינת אמנות אקטיביסטית או אקטיביזם אמנותי והם נותרים זכים ורכים גם כשכל השורות מגויסות הלכה למעשה למלאכת ההתרסה:

הדוברת אכן מטפחת את “אילמות הגעגועים לצמרות”. ספר שיריה מוקדש “לאמא ולאבא, על השורשים והצמרות”. וכשזעם הופך באחת לחמלה שההומור לא נעדר ממנה − זה בהחלט מעורר הערכה.

יונית נעמן

נעמן, שגייסה את המימון לספר בפרויקט “הד סטארט” (כך הציגה עצמה שם: “סטודנטית נצחית, משחקת עם מילים והן משחקות איתי. בימים אלה אני עמלה על הצעת מחקר לדוקטורט באונ’ בן גוריון, קצת לפני כן שימשתי כעורכת של אתר העוקץ, במה לביקורת חברתית, כלכלית, תרבותית ופוליטית. עוד יותר לפני כן ביליתי שנתיים בבית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל בירושלים, בניסיונות שעוד לא תמו לבשל מהפכה. גרה עם בני יואל בן השלוש ביד אליהו, תל אביב”) עושה שימוש נבון ומושכל בין השפלת דור הוריה בעבר לבין השפלתה שלה בהווה, כמנקת טקסטים. מתברר שתמצית ההשפלה − צבעה, מרקמה וטעמה אחד הם:

קרצוף הרצפות מושווה לקרצוף המילים. זהו שיר ארס פואטי נבון ובועט למרחקים. מוטיב הניקיון הוא מרכזי בספר. בטרילוגיית “דיוקן של פועלת ניקיון”, המנקה הראשונה ערבייה (הנה הבית האחרון של השיר שמדבר היטב בעד עצמו: קוראים לה הדיל \ וכבר היא רגילה לכול: \ להיות ערבייה בלי שם \ לבנות עם הגופיות \ להזיע מתחת למנדיל \ ולהתפלל לאללה \ כל יום מחדש \ שאחת מהן \ תחליק על הספונג’ה שלה \ ליד אולם 144 \ שבפקולטה למדעי הרוח”), השנייה רוסייה (שוב מטלטלות ונצרבות היטב הן שורותיו האחרונות: “לפעמים, כשהיא עושה שירותים \ היא מסתכלת על סבטלנה \ שבתוך המים \ קוראת לה ממעמקים \ היא זורה עליה חול \ ומקרצפת חזק”) והשלישית − הדוברת עצמה, שמצדה “שהעולם יישאר מלוכלך”:

הדוברת בשיר אינה רזה ואינה זריזה ואינה נשית כמקובל ובעיקר − אינה מוכנה להעלים באחת את הכתם הזה, הכתם בה”א הידיעה, ה”כתם” ההוא של דוד אבידן. לא בכדי הרחוב הוא רחוב בן גוריון − אין טוב משם הרחוב הזה כדי להשלים את התמונה (אף כי ככתוב בכריכה הכותבת התגוררה בעבר ביהוד וכעת היא גרה בשכונת יד אליהו שבתל אביב, ולא באזור רחוב בן גוריון).

הדוברת שלפנינו לא מתאימה, לא שייכת − היא הייתה רוצה לקרוא לעצמה “לייט בלומרית”, אך אם תעשה כך יהיה עליה להודות שהיא “מלבלבת כמו כרכום כתום על צלע הר”. והרי היא איננה מלבלבת ואיננה כתומה והיא איננה “מניצה עצמה לדעת”. לא בעבר ולא בהווה, לא במוצאה ולא בזהותה הנשית. במובן הזה גם העבודה שעל כריכת הספר (קולאז’ של חן שיש) מדויקת − יש בה קרעים-קרעים של רגל המעוטרת בחינה, פסל חרסינה של נמר, חיות “קיטשיות” כבמבי וסוס, ובד מנומר בצורת לב. הטבע הוא אקזוטי ומגוחך.

בשיר “מטען חורג”, מספרת הדוברת ש”בשל ליקוי \ בכוח אישה \ לא מלו אותי \ בגיל המילה”. בשיר “לראש הסוכנות שלום”, כותבת הדוברת כי הייתה בועלת את הציונות (ש”חורקת שיניים בשנתה”, שהיא “שק אשכים מדולדל”) ב”תנועות אגן מדויקות”. אלו דימויים נועזים אך מחויכים − החיוך משרת את הנועזות ולהפך. בספר נצעקת צעקת השקופים והרעבים ועובדות הקבלן והזונות ובעלי משיכות היתר שכרטיסם לא מואיל להוציא להם שטר מהמכונה ושחקניות שחורות שלא ילוהקו למחזה של צ’כוב. יפה במיוחד בעיני הוא השיר הפוליטי הרך והנבון “העולם נעצר על סף המילה”:

מיותרת בעיניי היא אחרית הדבר הארוכה והמשבחת מאת חנן חבר הכותב על מצב החירום הלאומי ועל התגייסותה של המשוררת למלחמה הזאת − מוטב שהקורא עצמו יעשה את הקישורים ואת האבחנות ויפנים את השירים כשירים, כאמנות צרופה, ולא כמניפסטים. כאלה יש לנו כבר די והותר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 1 =