מאת חגית בת אליעזר

אוטובוס ירוק מביא אותי בבטחה לבאר שבע מירושלים, שבה ערכתי ביקור מוצלח אצל ישראל כרמל – המו”ל של ספרי שיריי. רוח קרה צלולה שלחה אותי לדרכי, רוח מדברית חמימה מקבלת את פניי, רוח אקדמית מרוממת אופפת אותי בשטחה של אוניברסיטת בן-גוריון בדרכי אל אולם הסנאט, שבו עתיד להתקיים הערב לזכרו של המשורר דוד אבידן במלאת עשרים שנה למותו. זהו יום שכולו משב השירה.

אולם הסנאט נרחב, מפואר, מאובזר במיקרופונים אישיים לכל מושב, ואמנם כאן מתכנס הסנאט – הגוף המנהל את האוניברסיטה. הקירות מחופים ברצועות עץ המונחות על מצע רך באופן מעגלי, ברדיוסים הולכים וקטנים כלפי מעלה, שמכנסים את הקירות לנקודה על התקרה. הרציפות בין קירות האולם לבין תקרתו כחופה מעל לקהל הרב, המעגליות והשוויוניות של עקומות המושבים ושורת המכובדים ברומו של האולם מעל למיקרופון הדוברים – כל זה מופלא בעיניי ותואם את האווירה החגיגית השמחה של האירוע – עשרים שנה (וחצי – מאז 11.05.1995) למות המשורר כאיש, אך שירתו חיה יותר ויותר.

את האירוע − שהתקיים ב-24 בנובמבר תחת הכותרת “אחד היה נמר” − הכין, ארגן והנחה אילן בר-דוד – מנהל הגנזך “הישראלים הראשונים” במכון הֶקשרים. אילן בר-דוד וערן צלגוב חברים-עורכים בהוצאת “רעב” ופועלים בה מאז הקמתה ב 2012. ערן צייר את האיור של כרזת האירוע ומאמריקה הרחוקה והמושלגת עזר לפרסם את האירוע הבאר שבעי הזה בפייסבוק העולמי ובזכות כך הגעתי גם אני.

פרופ’ יגאל שוורץ –  ראש מכון הקשרים  –  יוזם האירוע, פתח את הערב.

אחריו בירכה ד”ר חביבה ישי –  ראש המחלקה לספרות עברית.

ד”ר דוד וינפלדאיש רב פעלים בספרות העברית, מתרגם, חוקר, עורך ספרי שירה, אבל כאן, בפנינו הוא חזר להיות נער בן שבע-עשרה בשנת 1954 שבורח מבית הספר כדי לקרוא את “ברזים ערופי שפתים” – ספר הביכורים המהפכני של דוד אבידן – נער בן עשרים שהספיק כבר להסתנוור מהקומוניזם כחבר ב”ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי”    (בנק”י) ולפרסם את שיריו הראשונים בעיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית“קול העם“, ואז להתאכזב מהקומוניזם – כפי שבא לידי ביטוי בשיר “הכתם על הקיר” המתכתב עם ברטולד ברכט שכונס ב”ברזים ערופי שפתיים”. דוד את דוד יכירו כעבור עשור ואחרי עשרים שנים נוספות דוד וינפלד כעורך בהוצאת “כתר” יערוך שני ספריו של דוד אבידן: “ספר האפשרויות” בשנת 1985 ו-“אבידניום 20” − מבחר מספריו הקודמים – בשנת 1987.

דוד וינפלד דיבר על הווירטואוזיות המשוררית של דוד אבידן: על ההלחמים החדשים (“אָדָמִלָה”, למשל), על הצורות הסגורות (כדוגמת האנפסט האבידני) ועל השיר הפתוח הדיבורי שלו.

כל זה נאמר וקרה באירוע, אבל אני לא רשמתי ולא זכרתי פרטים רבים, כי הוקסמתי מהאווירה ומהמעמד והייתי יותר נהנתנית מאשר עיתונאית. במהלך עבודתי על הרשימה ניהלתי מספר שיחות טלפון מבהירות ומלמדות עם דוד וינפלד. אני מודה לדוד ולעוד משתתפי האירוע על כך שענו על שאלותיי בנוגע לחלקם ובכך סייעו לי בהכנת הרשימה.

בסוף דבריו, דוד וינפלד אחז בעותק נדיר של “ברזים ערופי שפתיים” מהמהדורה הראשונה ההיסטורית של שנת 1954 וקרא מתוכו קטעים מ”האסיר“.

שירי “ברזים” מופיעים גם בספרי מבחר שיריו של דוד אבידן, כמו “אָדָמִלָה” – ספר מפואר בפורמט מגלומני בשיתוף ההוצאות “ידיעות אחרונות” ו”הקיבוץ המאוחד” משנת 2001 בעריכתו של דוד וינפלד, אשר נמצא בספריית השירה שלי במקום בולט, וממנו נסרקים שלושה קטעים:

צילום: דני מיכליס

ד”ר ענת ויסמן שאותה ראיתי לראשונה, מסמלת עבורי את רוח המחלקה. היא נמרצת, לבבית ונלהבת ממחקר הספרות. ענת דיברה על דיגומים פרודיים – כתיבה בסגנונות של אחרים, התכתבות עם המשוררים, על אהבת המילה ויצירת המילה של דוד אבידן. ענת ויסמן יכולה לדבר על דוד אבידן שעות – הרי היא כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על המשורר הזה, אשר, לפי דבריה, “אסכולה של איש אחד שהקדים את זמנו”. שני המומחים הגדולים של שירת דוד אבידן היו כאן באולם: דוד וינפלד וענת ויסמן, והם שיתפו פעולה לאורך השנים, כשערכו את “כל השירים” של המשורר האהוב עליהם, צללו לתוך הארכיון של דוד אבידן הנמצא ברשות האוניברסיטה בגנזך “הישראלים הראשונים“, שָׁלוּ ממנו אוצרות, והוציאו לאור ארבעה כרכים בשנים 2009-2012.

שמעון אדף – משורר, סופר, מרצה במחלקה לספרות בפקולטה לרוח וחבר באוניברסיטה, ומשמש כראש המסלול לכתיבה במחלקה. דבריו היו מורכבים ופיוטיים ככתביו עצמם − דואים על זרמי אוויר חמים של ההשראה. שמעון דיבר על האוונגרדיות והעתידנות של דוד אבידן, על התעניינותו בטכנולוגיה, על השימוש בתוכנת המחשב “אלייזה” שסוכם בספר “הפסיכיאטור האלקטרוני שלי” שראה אור בשנת 1974. זכור לי הציטוט של הביטוי האומלל של אבידן שחורז “בררה” עם “מוסררה”. “עזוב את זה, שמעון, דוד אבידן לא התכוון, יש בזה אירוניה עצמית, זה הפוך על הפוך על הפוך על הפוך”דוד וינפלד מספר לי בשיחת הטלפון על דבריו לשמעון אדף.

צר לי על ההתייחסות לנושא העדתי, אשר זר לרוח האמנות, ולכן אני חושבת שראוי לאדם וגם לאָדָמִלָה − שיזהר בלשונו במיוחד בנושא העדתי הרגיש הזה, שאמנם הייתה הפוגה מסוימת בעיסוק בו, עד שחזר בשנים האחרונות − כנראה לנושא העדתי יש אופי עונתי עם מחזוריות משלו.

שמעון אדף קרא את השיר ״צעדת בוקר וערב״:

גל עזרןמשוררת צעירה, ששיריה פורסמו בכתבי העת “עיתון 77”  ו”צריף” – כתב העת של הסטודנטים במחלקה לספרות. גל לומדת בשנה ד’ במסלול הכתיבה של מכללת “מנשר” לאמנות בתל אביב, וכן ספרות וחינוך באוניברסיטה הפתוחה. גל עזרן קראה את “ברזים ערופי שפתיים” לראשונה לפני חמש שנים. לפני כחצי שנה החליטה לחזור לספר הזה, לקרוא אותו מכריכה לכריכה בנשימה אחת. מתוך הקריאה המרובה בספר והניסיון להתכתב איתו נכתבה הפואמה שאותה גל קראה בערב. כאן מובאים שני קטעים ממנה – ההתחלה והסוף:

סו לונג ערוף שפתיים, ותודה על כל הברזים / גל עזרן

הנמרים שכבו עם הנמרות וזוהי המלחמה האבודה:

הצחוק הפרוע של הנמרים הגוססים חותם אותה בניצחון.

הרי, אם לא נצחק, יתכן שישמים אחרים ויתכן

שגם אינם,

אבל הצחוק מקל על מתים,

צחוק הגסיסה של הנמר הממושקף יכול היה להימנע רק אם היה פחות זקן,

ושובגמיש

ושוב טורף

ושוב חזק.

יתכן שישמים אחרים ויתכן

שגם אינם טם טם הלמות תופי המלחמה,

טם טם הלמות הלב החי

שימשיך לחיות גמיש-טורף-חזק ושימשיך לחיות יותר מדי – כל עוד

יצחק.

…….

…….

ודאי היה עדיף לנמנם על מדשאות מוזנחות. זנוחות מכלל סכנה,

בהן נוכל להיות מוזנחים וזנוחים אנחנו, ללא הפרעה.

מי בא מי בא?

ואין יותר איך לדבר באהבה אומללה

ועוד היום ארוך והעיר היא –

אני אקריב את כיתת היורים.

את גרוני לא אחרוך

את שיני לא אאפסן

אתלבש יפה, אתכונן

ואבוא.

המשוררת מאיה בז’רנו רואה את דוד אבידן כמשורר המשחק במילים כבאבני הלגו שאיתן הוא בונה את שיריו, דבר שלא פעם גורם למתח בין המילים המסמנות למהויות המסומנות, אך אל דאגה – הווירטואוזיות של האמן מגשרת על הפערים. כמו כן הייתה למאיה המחשה יפה של הכוליות של יצירתו של דוד אבידן: היא אמרה שמדמה את אבידן לעורך היחיד של עיתון שבו הוא כותב וממלא את כל המדורים − המדור הפוליטי, הכלכלי, הרכילותי, התרבותי, מוספי הספורט, והאמנות והספרות …

מאיה קראה מתוך חוברת עכשיו 66 משנת 1999 המוקדשת כולה לדוד אבידן את שתי סונטות  ושיר “תצלום בוקר” בעמודים 174-172.

הנה הסונטה מספר 1:


צילם אילן ספירא

תר אבידן בנו יחידו של המשורר − וציפורן לוטם, אמו, קראו יחד שיר קשה ורך על הנערה. זהו שיר ארוך, מיוחד במבנהו, חתרני בתוכנו. קריאתם של תר וציפורן עשתה רושם עז, עוררה תגובות התפעלות בקהל. לא מצאתי אותו בשני אוספי שירי דוד אבידן שברשותי, נדמה לי שנאמר עליו שלא פורסם בספריו של המשורר. האם אפשר לבקש מתר וציפורן לפרסם את השיר באתר המחלקה?

מי-טל נדלר – משוררת המוכרת לי מספרה הראשון “ניסוים בחשמל” ומאירועי שירה בתל אביב. מי-טל למדה ספרות באוניברסיטת תל אביב, התיזה שלה לתואר שני הייתה “הפואטיקה של אגי משעול בהקשרים של מרחב וסובייקט”. את עבודת הדוקטורט שלה החליטה לעשות באוניברסיטת בן-גוריון.

זה מזכיר לי שגם אלי אשד – העורך הראשי של “יקום תרבות” למד לשני התארים הראשונים בשאר חלקי הארץ ועתה משלים את עבודת הדוקטורט שלו כאן בבאר שבע. זאת המגמה – לחקור ספרות באוניברסיטת בן-גוריון. אני חשה את תנופת המחקר, את גאוות המחלקה במקום הזה. ויקיפדיה יודעת לספר שהמחלקה לספרות באוניברסיטת בן-גוריון היא הגדולה בארץ מבחינת סגל חוקריה ומספר תלמידיה, ואני מבינה את חבריי שגרים בתל אביב וסביבותיה – במקום הטוב לחיות ולומדים בבאר שבע – במקום שטוב ללמוד.

האוניברסיטה נמצאת במיקום מצוין ומתוחברת צפונה: הקמפוס משתרע בין ציר האוטובוס דרכו באתי מירושלים לבין פסי הרכבת שיזרימו אותי בחץ ישיר צפונה לחיפה.

ובחזרה לאולם הסנאט – מי-טל נדלר קראה את השיר “בעיות אישיות“:

המוזיקאי איתמר רוטשילד הלחין כתריסר משירי דוד אבידן ועובד על הוצאת אלבום. הוא ביצע בליווי גיטרה את “שירלכת” ואת “סיפור אהבים“, שהמוזיקה שהלחין מתמזגת עם השיר ומיטיבה עמו:

http://www.itamarr.co.il/he/video.aspx?iid=31

הבמאית נוגה יתומי נכחה באולם. הוקרנו מספר קטעי ווידאו בבימויה, שבהם שחקנים קראו שירי דוד אבידן.

השחקנית רבקה גור הגישה קטעים מתוך “שירי לחץ:

https://www.youtube.com/watch?v=2dd8hqJroW4

השחקן אלי מנשה היטיב בקריאת “סיפור אהבים“, שאותו שמענו קודם מושר על ידי איתמר רוטשילד:

https://www.youtube.com/watch?v=0rHrJF2f46M

והנה קטע הווידאו שבו אלי מנשה מגיש את השיר החשוב “הכתם נשאר על הקיר” מהספר “ברזים ערופי שפתיים“:

https://www.youtube.com/watch?v=vey6yZYd-lw

זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נכחתי באירוע שירה אקדמי. שאלתי את עצמי, מהו מחקר ספרות?

אני מנסה להשוות למחקר בתחום המדעיים המדויקים. ניקח את הפיזיקה שחוקרת את חוקי הטבע. הטבע – מחוץ לאקדמיה ומחקרו –בתוכה. כך גם הספרות: היא נוצרת (נכתבת) מחוץ לאקדמיה על ידי סופרים, משוררים ונחקרת בפנים – בתוך האוניברסיטאות. כמה מלהיבה התובנה הזאת! הכותבים למיניהם (ואני – כמשוררת – בתוכם) יוצרים את גוף הספרות, אשר לאחר מכן נחקר באקדמיה. אנחנו מקיימים, מאפשרים את המחלקה לספרות.

אני עדיין מתפעלת מהזכות ליצור דבר-מה בדומה לטבע ואומרת, בהפרזה מסוימת, לבתי נעמה שמסיימת השנה את לימודיה במגמה לפיזיקה בבית הספר הריאלי העברי בחיפה: הדוקטורים המכובדים ניזונים מפרי הזיותיהם של שוכני הביבים ושל החוסים במחלקות סגורות ולא במחלקות ספרותיות. אבל לנעמה זה ברור והיא מסכמת: “יוצרים מחוץ לאקדמיה בזכות כישרון מולד ולא כולם מביבים או ממחלקות סגורות, וחוקרים בפנים.”

הצעירים האלה – כמה חכמים הם. יש תקווה.

4 תגובות

  1. כתיבה אישית יפה (ומלאת רוח נעורים ומרץ…) על אירוע חשוב; חגית מביעה הערכה לאוניברסיטת באר שבע ולצעירי עמנו.
    נהניתי לקרוא.
    צדוק

  2. לחגית ולכל המעוניינים,

    השיר שקראו ציפורן לוטם ותר אבידן בערב, ” השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי” , מתחיל בעמ’ 109 בכרך השלישי של דוד אבידן -כל השירים. שם הוא מתגלגל לו, הפוך על הפןך על הפוך, ועוד פעם…
    הופיע לראשונה בספר תשדורות מלויין ריגול (1978).
    בכרך זה תוכלו למצוא גם את הפסיכיאטור האלקטרוני שלי ושלל דיגומים ותרגומים מאת המשורר.
    ענת

  3. תודה לך, ענת ויסמן, על ההבהרה בנוגע ל – “השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי”. עוררת סקרנות לגבי הכרך השלישי של “דוד אבידן-כל השירים”. ראויים ארבעת הכרכים לתפוס מקום בולט בספריית אוהב שירה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה + שש =