סל הביכורים של אייאט אבו שמיס – גדוש לתפארת

סקירת הספר "סל מלא שפות שותקות, שירים" \ איאת אבו שמיס. תרגום מעברית לערבית: ח’ולוד טאנוס (הוצאת "מטען", 89 עמודים)

מאת איילה רינג

ספר שיריה הראשון של המשוררת איאת אבו שמיס חושף רגעים, פיזיים ונפשיים, מחייה של אישה. איאת אבו שמיס נולדה בשנת 1984 ביפו. נשואה ואם לילד. שיריה התפרסמו בכתב העת "מטען" ובכתבי עת נוספים. כמה מהשירים תורגמו לשפות זרות ופורסמו בחו"ל. השירים בספר זה נכתבו בעברית והספר יוצא במהדורה דו-לשונית, עברית-ערבית בתרגומה של ח’ולוד טאנוס.

מה מכביד יותר, האמת או השקר? הזיכרון או השכחה? המציאות או החלום? היתמות או השייכות? או אולי זה הפחד, המדביק את הכול לכדי כבדות בלתי אפשרית שיש לזעוק? שאלות כאלו עלו בי בלקטי מסל השירה המרתק של המשוררת הצעירה איאת אבו שמיס, כלת פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם לשנת התשע"ה.

אייאת אבו שמיס

"סל מלא שפות שותקות" הוא ספרה הראשון של איאת, ילידת יפו, 1984. כפי שמעידה עליו כותרתו, זהו בעיקר ספר על מילים ושפה. הספר נכתב בעברית, מנוקד בידי תנחום אבגר. ומול כל שיר ישנו תרגום לערבית מאת ח'ולוד טנוס.היא תרגמה שירים גם בספרים של מוחמד אגואני ויונתן קונדה.

העובדה שהתרגום לערבית נעשה בידי מתרגמת מומחית היא נקודה מעניינת לגבי הספר: השירים נכתבו קודם בעברית ואז תורגמו, דבר המעיד על כך, שאיאת רואה בעצמה קודם כל משוררת עברית. השפה העברית היא השפה שבה בחרה לכתוב, והיא רוצה להניח את סל השפות השותקות שלה על השיש במטבחם של הקוראים, כדי שיתוודעו אליה ואל שירתה. כביכול, ישנו כאן פרדוקס: הסל אמנם מלא שפות שותקות, אך המשוררת חייבת להשמיע את דבריה. כך, השירים כמו מדברים אותה ולעתים זועקים או צועקים אותה; את המשוררת, את עולמה, את זהותה על כל המורכבות שבהם, וכל זאת בשפה הספרותית שלה. בשפה פואטית זו, מצליחה איאת "לדבר", והיא עושה זאת בכישרון רב.

דרך העיסוק בשפה ובמילים מצליחה איאת בדרכה זו, הפשוטה והמשוכללת גם יחד, לעסוק בנושאים מסובכים, כמו אמת ושקר, זיכרון, מציאות, זהות, יתמות ושייכות. כל אלה גודשים את סל שירתה וכתובים בקול ישיר ומגובש.

האמת אחריה תרה המשוררת, ואותה היא מבקשת לחשוף, היא תחושת השבריריות הלשונית. היא מצהירה בפתח ספרה על שפתה המשברית: "השפה שלי טובעת" (עמ' 4); והספר הוא ניסיון לבטא את ההתמודדות עם תחושת הטביעה.

אותה אמת היא גם חלק ממשבר קומוניקטיבי נרחב ורב-תחומי: אישי, בינאישי ומקומי, שנדמה שהמשוררת מצויה בו; והיא מבטאת אותו כקול שהוא אינו רק שלה, אלא כ"קולנו/ הקטן והשיכור/ בגרוננו העירום" (עמ' 42). איאת נאבקת תמיד בתחושת המחנק המלווה אותה. זהו מחנק, שהוא לעתים השתקה אלימה, כמו "מישהו הניח את ידו הקרה/ על שפתי" (עמ' 50) ולעתים טביעה. לצד זאת, איאת באומץ רב מנסה לנשום, ותוך כדי כך גם לשאת את הסל הכבד של הדברים המושתקים ולגבשם לכדי קול אותנטי, עד ששוב נלפתת בתחושה  שמשהו חסם את שפתיה; והיא שוב נותרת כ"ילד אילם/ יתום/ יתום-תמימות"; "והוא עדיין שותק" (עמ' 14). ייתכן שהשתיקה היא גם ביטוי לאוזלת היד לנוכח מציאות פוליטית ואישית מורכבת. איאת היא מוסלמית והקונפליקט יכול להיות בין לקבל עצמה כאזרחית ישראלית, שכותבת בעברית, לבין לשייך עצמה למיעוט הערבי והפלסטיני מוסלמי. נדמה שפרדוקס נוסף של איאת הוא איך להיות משוררת עברית-ערבית. הפרדוקס הזה יוצר כמה שירים העוסקים גם בזהות, והנושא שזור ברבים מהשירים: זהותה המגדרית כאישה, וכן זהותה כאישה משוררת ישראלית מוסלמית. איאת מתמודדת באופן אמיץ עם הגדרת הזהות. היא לא מסתתרת כנגד שונותה. היא "נוסעת בכיוון דומה/ אבל עדיין לא זהה".

יחד עם זאת, בחלק מהשירים תחושת היתמות זועקת −  יתמות לא מאב או מאם, אלא יתמות ממקום. תחושת המקום וההתעסקות במקום שבו היא חיה גם הוא דומיננטי בספר. למשל:

תיאור זה יוצר זיקה לשירו של יהודה עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים"

שהוא "רמוס וקשה/ כמו חצר" ובו "לא יצמחו לעולם / פרחים באביב". "אבל ספקות ואהבות עושים/ את העולם לתחוח". כמו אצל עמיחי, גם אצל איאת ישנו המקום מלא התקווה המתואר כגשר המשקיף אל הים ובו מנסים לנשום.

יחד עם זאת, רוב מראי המקום אצל איאת אבודים. המקום חזק אבל אבוד, או אולי אבוד חזק ו"מקועקע באכזבה". "המקום הזה חזק/ מקעקע/ באכזבה" (עמ' 16). הבית הוא בור שאותו חופרים זרים כדי לקבור − "אתם חופרים בור/ בור… כדי לקבור…" (עמ' 80), והרחוב הוא פחד, והיא צועדת בו בחושך המסנוור את עיניה: "הולכת ברחוב פחד יצחק/ לכיוון גורלי" (עמ' 70). הפחד כאן יכול להיות דו משמעי ודו-סטרי ולסמל הן את פחדה האישי והן את הפחד של יצחק מפניה, ובשני המקרים זהו פחד חשוך ואפל, הגורם סבל, עצב וכאב לשני הצדדים.

גם האהבה אצל איאת כבדה כמו הלשון, והיא כמופע תמידי שחייבים להציג. זוהי הצגה שבה אפשר הכל. גם לאהוב באמת, גם לאהוב בכאילו, גם להביט בעיניים ואפילו להתחתן.

הלשון שמתפוררת ונשברת נחסמת, וכמוה גם "החיים נשברו" (עמ' 84). איאת אוספת את השברים, ויוצרת מהם שירים חזקים וחדים. היא נלחמת בקשייה באמצעות כוח לירי ויצירתי, וכך מצליחה לחייך ולחשוב, ש"יש חיים קצת יפים/ מוסתרים בין עצים…, ובם היא רואה אנשים/ דומים בשוני/ שחיים יחד ואוהבים", ושם היא "אוהבת להיות" (עמ' 54).

ראו עוד על איייאת אבו שמיס:

אייאת אבו שמיס מקריאה משיריה

עוד שירים מספרה של אייאת אבו שמיס

ראיון עם איאיית  אבו שמיס

שפת השתיקה: בין ניכור לחיבור. מאת שמעון רוזנברג

אייאת אבו שמיס

אודות איילה רינג

משוררת, בוגרת החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה. שיריה פורסמו בעיתון 77, מעין, טיים אאוט, ועוד. ספר שיריה "אם הפלאים" ראה אור בהוצאת טרקלין - גוונים ב-2011.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, שירה עם התגים , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על סל הביכורים של אייאט אבו שמיס – גדוש לתפארת

  1. מאת אירית סלע:‏

    תודה על ההזדמנות הנהדרת איילה
    בהצלחה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*