סיפור ליום השבת – "תמונות מהמוסד" \ ענת קוריאל

לעלי ארד, חברי מימי הילדות ועד היום

איור: יסמין זינגר

אם תיקלעו ללב כפר סבא, תוכלו לראות באמצע רחוב מלכישוע מבנה הנראה כווילה רחבת ידיים, נמוכה, שכבר ידעה ימים טובים יותר. כאשר תתקרבו אליה, תוכלו למשש את הגדר הגבוהה ולא תטעו: זהו מתקן המחופש לבית, מוסד לילדים בני שש עד שתים-עשרה שהורחקו מהוריהם. כל ילד שונה מחברו באופן שבו התגלגל לבית הילדים ובדרך שבה הוא נקלט. יש ילדים מכונסים שמבטם מתנתק מיד, אם תגעו בהם יתכווצו תחת מגע היד. יש ילדים שיכרכרו סביבכם ללא הרף, ויעשו לכם מופעים משעשעים כדי לקבל תשומת לב. מילה טובה לילד היא כמו מדליה, שאותה הוא שומר בתיבת המטבעות הנדירים שלו.

דוד המדריך מתקרב עכשיו לשער, נכנס ונועל אחריו. מניח את התיק על שולחן צדדי. את המפתחות ואת הטלפון הנייד טומן במגירתו האישית ומתנתק מן העולם החיצון. כך הוא נוהג כבר שבע-עשרה שנה. הוא מכנה את מקום עבודתו "עבודה פלוס", כי היא אף פעם לא נגמרת, וצצה במקומות לא צפויים. מן הרגע הראשון שבו פגש את הילדים הרגיש שייכות, כאילו גירדו ממנו איזו שכבת ספקנות שמנעה ממנו תמיד להשתלב. הילדים אוהבים אותו, חלקם רצים לחבק אותו מיד. הילדים הבוגרים יותר קוראים לו "דוד המלך" בקריאות עולות ויורדות עד שהוא צוחק מרוב מבוכה.

בששת החודשים האחרונים, מאז בואה של המנהלת החדשה, תופחות בלבו טענות כלפי המוסד ואופן ניהולו. טענות היו לו גם קודם, אך כעת הן קשות יותר והוא מחפש דרכים לפרוק אותן.

בחדר השמאלי הפונה אל החצר יושבת המנהלת חווה. מי שרוצה להתייעץ איתה נוקש על דלתה ומבקש רשות להיכנס. בבוקר, כשהילדים מתארגנים לבית הספר, היא עושה סיור בוקר. אחר הצהריים היא שוב מסיירת בין המסדרונות, נוקשת בעקביה. הבנים חוששים מפניה ומסתלקים, הבנות הסקרניות מציצות בה כדי לראות מה היא עושה, ואחר כך רצות להסתודד ולהחליף רשמים. חווה לא באה מעולם החינוך והרווחה. שנים רבות עסקה בתחום הפרסום, עד שיום אחד החליטה לעשות שינוי. ראש העיר, שפעם עזרה לו בפרויקט חשוב, פתח בפניה את שערי המוסד, והיא צעדה לתוכו, מזהה בו אתגרים והתחלה חדשה.

תפגשו במוסד גם עובדת סוציאלית שתמיד נראית טרודה ועייפה, פסיכולוג קליני שאבחנותיו חוזרות על עצמן ומתמסמסות. רכזת יציבוּת − שתפקידה לתפוס את הילדים חסרי המעש ולשבץ אותם בלוח הזמנים שניסו לחמוק ממנו, כי שיטוט מוליד אובדן דרך − ואת מושיקו, אב הבית, שגופו כבד והליכתו מגושמת. הילדים לעתים צוחקים איתו ולעתים לועגים לו − תלוי במצב רוחם. ויש עוד דמויות שבאות והולכות. תחלופת המדריכים גבוהה − מאבדים מוטיבציה מהר, והשכר נמוך. מרוב שינויים בהרכב האנושי, דוד אפילו לא מתאמץ לזכור את שמותיהם של המדריכים האחרים, ופונה אליהם בתואר "חבר". ויש גם מתנדבים זמניים, לחלקם רצון אמיתי לעזור ולתרום. הם מדברים בינם לבין עצמם על נתינה ועל איך אפשר לשנות מציאות ולקדם את הילדים, אך עם הזמן הדיבורים הללו גוועים, ושוב משתלט על הכול סדר היום של המוסד.

* * *

כבר בתחילת המשמרת דנית, בת השמונה, שהגיעה רק לפני שבועיים למוסד, התיישבה על הרצפה מול הכניסה הראשית ופרצה בבכי ובצעקות. דוד ניסה לנחם אותה, אך מילות ההרגעה לא הועילו והילדה צרחה שהיא רוצה הביתה. ילדים החלו להקיף אותם, עד שרכזת היציבות פיזרה את ההתכנסות וסימנה לדוד לעבור עם הילדה לאחד החדרים. אז יצאה המנהלת בפנים מוטרדות ושאלה: "דנית, מותק, מה הבעיה?" דנית ענתה שהיא לא יכולה להירדם בלילה, כי היא שומעת רעשים ופוחדת מהם. המנהלת אמרה לה בנחישות: "פה אין שדים. השדים שלך נמצאים בבית, ולמזלך את רחוקה ממנו". המשפט הזה רק הגביר את בכייה של הילדה שצעקה: "את שקרנית! בבית שלי אין שדים".

המנהלת אמרה לרכזת היציבות להתייעץ עם הפסיכולוג והלכה  לחדרה. דוד לקח את דנית לאחד החדרים הצדדיים וישב איתה, ואז נשמעו מבחוץ קולות מבשרי אלימות. הוא יצא מהחדר וראה בקצה המסדרון שני ילדים מכיתה ו' מתגוללים על הרצפה והולכים מכות. הם קיללו, בעטו זה בזה, קפצו אגרופים והחטיפו. "אתה אפס". "אימא שלך מחקה אותך מהתעודת זהות". "שתוק, יא מסריח". "עושה פיפי במיטה כמו תינוק". דוד מיהר להפריד, אך הם לא נשמעו לו והמשיכו לחבוט, בעוד דוד מתאמץ בכל כוחותיו לקרוע אותם זה מזה. בסוף נחלשו. שניהם התנשפו ודמעו, וזיעה ניגרה מגופם. דוד ניצל את ההפוגה, ושאל אותם לסיבת הריב. אחד מלמל משהו, השני שתק ושתיקתו העידה על מבוכה וחרטה. כעת הזמן ללכת, לתת לילדים לחזור לשפתם. הוא הלך במסדרון והרהר בכך שתמיד הוא נשאר להתמודד לבד עם הבעיות הכי קשות.

* * *

כשהמנהלת חווה ביקשה מדוד, בפנים חתומות, לסור לחדרה, כעסיו כלפיה החלו לגאות. הוא ידע כי היא מתכוונת לנזוף בו ותהה איך זה שאין בה שום יכולת לראות דברים לזכותו של אדם. ההקפדה היתרה שלה נראתה לו כרשעות. בחדר היא, כצפוי, נזפה בו על כך שהילדים בלילה הקודם עזבו את המועדונית רבע שעה אחרי כיבוי האורות, ו"אתה לא טרחת להעניש אותם על כך. יש פה חוקים והילדים מכירים אותם היטב. אם נוותר להם נעשה מעצמנו צחוק, ולכן בשבועיים הקרובים לא תהיה להם טלוויזיה, הודעתי למושיקו להוציא את הממיר מהחשמל". דוד ניסה לכבוש את מרירותו, ואמר לה באיפוק שעיוות את קולו: "אני חושב שאת עושה טעות. העונש חמור מדי, והטלוויזיה בשעות הערב מנחמת את הילדים. הם מתרפקים על הזמן הזה שמזכיר להם את הבית לפני שהתפרק".

"על מה אתה מדבר?" הגביהה את קולה, "הילדים האלה לא צריכים רחמים, הם צריכים גבולות. התפקיד שלנו הוא להכין אותם לחיים, כדי שיוכלו לתפקד בחברה ולא יידרדרו לפשע. היית צריך לבוא ולספר לי על האירוע ולא לקוות שהדברים לא יגיעו אליי". דוד יצא מחדרה כעוס ומעורער. הוא היה צריך להטיח בה את כל המחדלים שהוא רואה סביבו בכל יום. הוא מנה את העימותים שהיו לו איתה, אחד-אחד, בכולם גרמה לו להרגיש עלוב וחלש. כאילו כל הניסיון שצבר במהלך השנים חסר ערך.

לפנות ערב נכנס למועדונית ומצא ילדים שכובים על הרצפה או בוהים בטלוויזיה הכבויה, מחכים לנס. דוד ביקש מיוסי הקטן בן השבע, שלאחרונה הפך להיות עוזרו הנאמן, לקרוא לעוד ילדים להתאסף במועדון. יוסי רץ למלא אחר ההוראות, ובתוך דקות ספורות המועדונית התמלאה ילדים רוחשים. דוד נפנף בספר שהחזיק בידו וסיפר שלפני חודשיים התחיל לכתוב את זיכרונותיו בספר הזה. כל יום הוא כותב קצת, מעלה על הדף חוויות מן העבר וכך נזכר בעוד ועוד דברים. ילד אחד צעק: "נו, תקרא לנו כבר". דוד פתח את הספר והחל להקריא חלקים. כשהיה בן פחות מחמש, הוריו היו עסוקים מאוד, והשאירו אותו לבד שעות ארוכות. אמו הייתה מזכ"לית של תנועת נשים גדולה. אביו היה עסוק בענייני ביטחון − כל מטוס שהמריא ונחת נזקק לאישור שלו. זו הייתה מדינה בעידן טרום מחשבים, והכול התנהל באמצעות פתקים וטלפונים. כשדוד היה בגן כבר למד לנהל לאביו יומן הודעות, הוא מילא את כל הסעיפים: מאת… אל… סיבת הפנייה… טלפון לחזרה. באותם ימים הוא גם למד לנהל קופה קטנה, שבה הוריו הכניסו שבע לירות כסכום התחלתי. בימי שישי, במקום ארוחת ערב, הייתה פגישת סיכום שבועית, שבה ניתנה לו תשומת לב רבה, והוא סיפר להוריו מה עשה, היכן היה, מה הסכום שיצא מהקופה, ומהי סיבת ההוצאה והיתרה.

כשהיה בבית הספר היסודי, אביו, שמיהר לעבודה, היה מוריד אותו בחמש בבוקר ליד גדר בית הספר. הוא היה קורא שם ספר ומחכה. המנהל היה מגיע בעשרים לשבע, ודוד היה עוזר לו לעשות סיור פתיחת שערים. בינו לבין המנהל נוצר קשר חזק מאוד. המנהל היה מתייעץ איתו, מקשיב לו, ודוד לא פספס כלום: פה יש בור, פה יש פרצה שעשה כלב, כאן הבורג רופף, בכיתה ה' 3 לא סגרו את התריסים. המנהל תיקן הכול, לפעמים יחד עם דוד, לפני שבאים אנשים.

הילדים הקשיבו לדוד בסקרנות ומדי פעם זרקו הערות לחלל החדר: "איזה ילד מסכן היית", "כל היום לבד", מישהי זעקה: "הם עשו לך התעללות וזה לא חוקי". דוד הרגיע את הרוחות והסביר שהוריו חינכו אותו לעצמאות, ושסופי השבוע איתם פיצו אותו על הבדידות, כי אז היו להם שיחות מרתקות והוא היה במרכז. חום לא חסר לו, הוא קיבל חיבה מאנשים נפלאים שפגש דרך הוריו. רק בזכות הוריו הכיר אנשים כאלה.

הילדים ביקשו לשמוע עוד והוא נענה להם ונסחף אחר זיכרונותיו. הוא קרא עד שקולו הצטרד. יוסי הקטן, שישב הכי קרוב אליו, רץ למטבח להביא כוס מים ושב במהירות, מטפטף סביבו סימני דרך ומושך אליו עיניים. דוד היה נרגש ומופתע מן הטבעיות שבה הילדים הזדהו עם הילד שהיה, מן היכולת שלהם לזהות כאב. חלק מהילדים אמנם לא התעניינו במה שהתרחש במפגש ובהו בחלון או ישבו בראש מורכן לברכיים, אבל עדיין, ההתכנסות סביב הקריאה נסכה בהם רוגע, והם ויתרו על הרגלם להציק ולהתגרות.

* * *

ערב בחדר האוכל. אפשר לזהות מיד את הריטואל: הילדים נראים רעבים ואז כשהמבטים הצעירים נופלים על האוכל, הרעב פוחת מיד. הרצון לאכול ישנו, אך העיניים לא חומדות את מה שמוגש. תמיד אותו לחם לבן שנפרד מעצמו מן הקשה בגלל חוסר טריות. הביצים הקשות לא מתקלפות, וכשהמתנדבים מנסים לעזור הקליפות יורדות יחד עם בשר הביצה, ונשארת אליפסה מחוררת ונגועה. בירקות − הילדים לא נוגעים. השוקולד למריחה נמרח ונמרח, תלוליות של נחמה שנבלעות במהירות. עד לפני שנה, בארוחות הצהריים עוד הייתה מבשלת. הילדים אהבו איתה וקיימו איתה דיאלוג מתמיד על אודות האוכל. המבשלת, שעצם נוכחותה השפיעה לטובה, הקשיבה לילדים והשתדלה לחזור על הצלחותיה. היא הייתה סבתא לבבית ומסורה. ואז יום אחד הודיעו שיקר מדי להחזיק מבשלת והיא פוטרה. מאז מגיעות ארוחות הצהריים מבחוץ, במגשים גדולים וחמימים. הם נשארים פתוחים על השולחן, מתקררים ומושכים חרקים, עד שאחרון הילדים שב מבית הספר.

* * *

בבוקר נשמעו צעקות מכיוון חדרי הרחצה. הילדים יצאו למסדרונות וצעקו לדוד בקולות שבורים שיבוא מיד. הוא יצא אליהם בריצה וראה מולו משלחת: הקטנים פונים אליו בדמעות, הגדולים מנפנפים בידיים וצועקים. "לקחו לנו את משחות השיניים, אתה רוצה שלא נצחצח ושהשיניים שלנו יתקלקלו"? דוד אמר להם שימשיכו להתארגן והבטיח לעשות בירור. מיד לאחר מכן התפרץ לחדרה של המנהלת ודרש לדעת היכן משחות השיניים. המנהלת אמרה לדוד בקול רגוע ומחושב: "מושיקו הזהיר אותם מאה פעמים והם לא מקשיבים. הם משתוללים עם המשחות האלה, מורחים אותן אחד על השני, מרוקנים שפורפרות שלמות על הכיורים בכוונה, כדי לבזבז. עכשיו שילמדו לקח, ומצדי שיצחצחו שיניים עם מלח עד להודעה חדשה".

"אנחנו לא יכולים לעשות להם את זה", הטיח בה, "צחצוח שיניים זה דבר בסיסי ואסור לנו לפגוע בהיגיינה האישית שלהם. במקום לעזור לילדים האלה אנחנו מנציחים את השונות שלהם. הפיות שלהם יסריחו ואף ילד בכיתה לא ירצה להתקרב אליהם. גם ככה הם כבר מנודים, הם…" הוא לא סיים את המשפט והטלפון צלצל. המנהלת ענתה וטון הדיבור שלה השתנה לגמרי. פתאום היא נעשתה לבבית, מלאת חוש הומור. השינוי הזה הרתיח את דוד. בטח היא מדברת עם המפקחת, הרהר. אני מיותר פה, עכשיו זו שעת החנופה. יש לה טון מוכן מראש לכל פונה, נקודת מבט קבועה שעל פיה היא בוחנת מישהו ומתייחסת אליו. עכשיו הוא רואה את ההשתקפות של חווה כשהיא רוצה להשיג משהו. אין בחדר הזה שאר רוח או דו שיח, אין. דוד הסתלק מן החדר בלי להביט בפניה של המנהלת ונשבע שיכתוב הכול. הוא ינסח מכתב ויגיש אותו למנהלת באופן קר. יש אנשים שרק הרשמיות מזיזה אותם.

בחוץ התגודדו הילדים ליד השער וחיכו להסעות שיפזרו אותם בין בתי הספר שבעיר. ההסעות מתעכבות והילדים יאחרו. מה חדש פה? כשילד חסר בית מאחר, או שאין לו ספרי לימוד, איש לא טורח לברר מה קרה.

* * *

משמרת לילה. סיור אחרון לפני שייגש לכתוב את המכתב למנהלת. דוד התבקש להיכנס לחדרה מחר בעשר בבוקר. מה היא רוצה ממנו הפעם? הוא לא ייתן לה לפתוח את הפה לפני שיפרוש בפניה את כל טענותיו. הוא שומע רעשים ותנועות, במקום כזה כל חידוד עיפרון עשוי להתפרש כהכנה לרצח. הסיורים תמיד חורתים בו משהו, מציינים בתוכו מהלכים. הנה דלת שחסרים בה חלקים, חובה לטפל מהר לפני שיקרה אסון. בחדר מספר 2 החלון תקוע, שבועות לא אווררו פה. ריח שתן ממלא את נחיריו, אין לריח לאן להסתלק. בחדר מספר 6 המזגן עדיין לא תוקן, למרות שהתריע. הוא מנסה להפעילו, המזגן משמיע גניחה מוזרה ושובק שוב. דוד מקפיד להשאיר את דלתות החדרים מעט פתוחות, פוחד לא לדעת, לא לשמוע. חוזר לחדרו ומתיישב לכתוב את המכתב. הוא שוטח הכול באופן מסודר ושיטתי, מקפיד להציג הסברים מנומקים המישירים מבט לעתיד. הטיעונים כמו איים קטנים השוכנים בסמיכות, והכותב יודע בפרטי פרטים מה מתרחש בכל אחד מהם. הוא מקצר היכן שנחוץ ומקפיד לא להתפרש באזורים לא לו. שבע-עשרה שנות ותק התגוששו מולו, והוא הצליח לסלק מתוכן את הדברים שהטעו אותו. הוא קורא את המכתב לעצמו וחש שהמילים משתרשות בו במהירות כי הן מקיימות מאבק חכם. בתום הכתיבה נרעד לרגע, כאילו אבן קטנה פגעה במשקפיו. מפאת חוסר שקט הוא יוצא לסיבוב נוסף − סימני דרך מקדמים את פניו, פיסות דשא ועלים רטובים שלא היו קודם, דבוקים על הרצפה. מישהו עשה סיבוב בחוץ, הייתכן שהדלת המרכזית פתוחה? הוא הולך אחרי כתמי הבוץ החדשים, המובילים לחדר רחצה. שם מגלה ברז פתוח בחוזקה, משפריץ לכל עבר. דוד סוגר אותו וממשיך ללכת אחרי הפסיעות שנראות כחותמות בתוך כתמי רטיבות. בקצה המסדרון, ליד חדר מספר שבע יושבת זוהרית. מחזיקה מספריים גדולים ומשוננים, בעלי ידיות קשיחות כשל צבת. היא גוזרת את הסדין שלה בהתמדה לפיסות קטנות הצונחות על רגליה ונערמות.

דוד לוקח ממנה את המספריים, נוזף בה על השחתת הרכוש ושולח אותה לישון, אך היא נעמדת מולו, מרימה אליו עיניים ואומרת: "אצל אימא שלי אין סדין, ישנתי על המזרון וככה אני רגילה".

* * *

בשעה עשר בדיוק דוד התייצב ליד דלתה הסגורה של המנהלת, בפנים היה הורה בשיחה שהתארכה. דוד זיהה אותו לפי סגנון הדיבור: הוא נשמע כעוס והקול הבוטה זלג החוצה. חווה ניסתה להרגיעו עד שלפתע נשמעה צעקה ואחריה חבטה, והאב יצא מהחדר בסערה, מסנן קללות לכל עבר. דוד נכנס לחדר מבוהל, ומצא את המנהלת שרועה על הרצפה ועליה מוטל כיסא הפוך. היא נראתה חיוורת ומבולבלת. הוא עזר לה לקום ולהתיישב, וכיוון לעברה את המאוורר, להשיב לה את האוויר שנגזל ממנה. היא סירבה להצעתו לדווח למשטרה והחלה למלמל, ספק לדוד, ספק לעצמה: "כבר חודשים אני קוראת כל דוח שנכתב אי פעם, מנסה ללמוד, להבין, ואני רק רואה החמרה לאורך השנים: יותר ילדים בורחים, יותר ילדים סובלים מדיכאונות ומחרדות. אין תקציבים, אין מתקנים, אין כוח אדם. מגיבים לאט מדי, מאוחר מדי, איך אפשר לעבוד ככה? במשרד הרווחה יודעים הכול, הרי הם בעצמם כותבים את הדוחות… אני פוחדת לצאת מהחדר הזה ולראות אסון. לא יכולה להגן על הילדים, אני כל כך בודדה פה".

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

17 תגובות על סיפור ליום השבת – "תמונות מהמוסד" \ ענת קוריאל

  1. מאת כינרת מעיין:‏

    הלב כואב והבטן מתהפכת לאורך קריאת הסיפר ענת-בית היתומים הזה בכפר סבא-מצמרר

  2. מאת עידית ברק:‏

    ענת יקירתי,קראתי ודמעתי , כתבת על נושא חשוב מאין כמותו. לא רק שהסיפור מרתק, הוא הבטן הרכה שלנו.
    נחוץ שינוי רדיקלי בכל הנושא של ילדים בסיכון.
    למעשה זה אינו סיפור. אלו חייהם של הילדים הללו.
    תודה ענקית על הצוהר שפתחת.

  3. מאת עלי ארד:‏

    קל לכתוב שבעיניי זה סיפור מושלם שנכתב ע"י סופרת מוכשרת, כמו גם סיפורים נוספים שנכתבו בעבר, בכל תחום שהוא.
    קשה יותר להחליט מה היחס בין ההתרגשות לבין הצמרמורת שעוברת בגוף בזמן הקריאה, עד לאן בזמן עבר מגיעות המחשבות, מחשבות על רגעים של ביחד עם הסביבה ורגעים של שהות בנפרד וזמן למחשבות.
    הורים, תפקידם מחד לגונן על ילדיהם ומנגד להכין אותם לחיים ואין כזה דבר בית ספר להורות, אלא רק הקשבה לכאלה שנהיו הורים לפני וניסוי ות(ט)ה(ע)יה, איש איש ומסקנותיו, בלי להתעכב אם גבר או אשה, זוג מאותו מין,או רק הורה אחד במשפחה.
    בראייה שלי זו זכות לקבל שיתוף ביחס למחשבותיה של ענת,לצוד את הנקודות הנסתרות ולא רק את מה שגלוי וממקומי הצנוע ארצה לברך ולייחל שהכתיבה תימשך עוד ועוד-בשלוש מילים: תודה, כל הכבוד!!!…

  4. מאת לאה צבי (דובז'ינסקי):‏

    אין ספק שהסיפור הזה נוגע במקום העמוק ביותר,זה החזיר אותי לילדותי ,בקרבת מקום היה בית יתומיפ או ילדים שהוצאו מבתיהם. את התחושה שלי כילדה עומדת מול הילדים מעבר לגדר מוצפת בכל מיני תחושות ורגשות , פחד, רחמים, ותהייה מדוע יש בכלל מקומות כאלה, הסיפור החזיר אותי לאחור, התיאורים המדוייקים והכה אמיתיים, הרגש, התחושות שהסיפור מצליח להעביר מכניס אותנו לעולם אחר וכואב וגם אז כמו היום הדברים נשארו כמו שהם מבחינת הרשויות. הכותבת הצליחה להעביר בצורה מופלאה את הסיפור, להוציא ממני הקוראת את כל הרגשות והתחושות . אהבתי ונהניתי מהסיפור !

  5. זה "רשומון" של חיים בתוך פנימייה לילדים בסיכון שממומנת ע"י משרד הרווחה. אתייחס בתגובתי אל מה שקראתי ואל הכתיבה שלך ענת.
    מה שקראתי, הכניס אותי מיד אל החיים בפנימייה שבה יש מעמדות של כוח בין בני נוער לבין ילדים. הסיפור עם "משחות השיניים" מוכיח את זה. מריבות בין ילדים, הן דבר שכיח. אם לא יהיו מריבות, אז משהו בגידול הדור שגדל כאן לקוי. "המריבות", לצערי, מניעות את העולם להתנהל בדרך שבחר בו. אהבתי שכתבת לאחר המריבה, שהשתיקה היא מעין הודאה בחרטה. פיסות חיים שזרת הנה ופרשת אותן ביריעה נוגעת ללב. הסיפור של דנית צובט בנשמה. היא גוזרת את הסדין, כי היא רגילה לישון בבית על מזרן ללא סדין. ואיך המנהלת שמרוב מסמכים לא רואה ממש את הילדים. מגיל שש עד שתים עשרה חוסים בפנימיה ילדים שהוצאו מביתם, זה לא פשוט לגדול בפנימיה שהיא עקרה מרגשות. דוד לבו רחב להכיל את כל הילדים, בדרכו הוא אוהב אותם, והוא המענה למנהלת שלא יודעת לשוחח עם הורים, קל וחומר עם ילדים. דנית עונה לה יפה. אך השדים לא נמצאים בבית של דנית ולא בפנימיה אלא בפחדים של הילדה הקטנה שנותקה מהוריה בשל נסיבות החיים.

    אני יכולה לשתף אותך במשהו אישי, במסגרת ההתמחות שלי בתרפיה בשילוב אמנויות, ההתמחות שלי הייתה בנתניה במרכז קהילתי בתוך שכונת מצוקה. טיפלתי בילדה בכיתה ב' שהוצאה מטיפולי והועברה לפנימיה שממונת על ידי משרד הרווחה. כמה כאב לבי אז, שלא יכולתי להיות עמה והיא לא יכולה הייתה להיות עמי. הילדה הייתה מחכה לי כל שבוע במרכז הקהילתי הזה. וכשהחליטו ש"טובתה" או שצריכים להוציא אותה מבית שההורים לא מתפקדים לטובתה האישית, לא ממש חשבו עליה. בשבועות הראשונים להימצאותה בפנימייה, הייתה נצמדת לשער הראשי וקוראת בשמי:"יהודית בואי תיקחי אותי". לפנים משורת הדין, עורבה בסיפור המרצה שלי ויחד אתי החלטנו לאפשר לילדה לבקר במרכז שהייתי בו פעם בשבועיים להבריא לשתינו את הנשמה. ככה התרגלה להיות בפנימייה. באחת הפעמים שסגרתי את הטיפול עמה נתתי לה את אחד מספרי הילדים שלי. יום אחד, כתבה לי, שהספר ישן איתה במיטה כאילו אני שומרת עליה.

    בנוגע לכתיבתך, את מביאה את קולם של החיים, ענת יקרה. ריגשת אותי בכתיבתך עד דמעות. החזרת אותי כמה שנים אחורה אל ימי התמחותי עם ילדים ובני נוער בסיכון. תודה לך. ואם יום אחד תאספי את סיפורייך, אשמח להפיק לך ספר. שבת שלום
    יהודית

  6. מאת נועה לקס:‏

    הסיפור טוב מאד. יש לך פה שוב את הסיפור בתוך הסיפור שגורם לנו להבין יותר אודות דוד ו"זורק" אותו למציאות אחרת כ"כ מבחינה סביבתית אבל דומה כ"כ מבחינת תחושות נטישה ובדידות.
    יש פה כמה דברים שאולי שווה לעדן מעט מבחינה סגנונית כי הנושא רגיש בפני עצמו ודווקא "מסירה" של הדברים עם פחות מעטן רגשי יכולה ליצור השפעה גדולה יותר.

  7. מאת אורה עשהאל:‏

    לענת קוריאל היקרה – את נוגעת בסיפורך בנושא כאוב ומעבירה את המסר הקשה, החודר ללב הקורא. הדמויות של המדריך והמנהלת, כל אחת ותסכוליה – מחזקות עוד יותר את העולם הבלתי נסבל בו חיים הילדים הללו. חשוב לכולנו הכותבים, לדעתבין השאר, כיצד לבחור בנושאים שיש לעסוק בהם.

  8. מאת שרה מזרחי:‏

    ענת יקרה
    יותר משמחה לקרוא את שירייך, סיפורייך.
    כתיבתך נפלאה, סוחפת ומשאירה את הקורא במתח עד סוף העלילה.
    הסיפור עצוב הוא, ובנוי היטב. שם הפנימייה כמו שם המדריך ,אינו מקרי.
    דוד המלך על אף היותו הגיבור בתנך, הושפע מהקורות אותו עם שאול ובניו. (מלכישוע)
    כך גם גיבורי הסיפור שלך. על אף היות דוד המדריך, ועל אף היותה חווה המנהלת כולם חיים בבדידות מזהירה בכלא שבנו לעצמם,הן מאילוץ והן מבחירה.
    במקום שכזה, קשה שלא להיות נגוע בעצב ובבדידות.
    בנית סיפור בתוך סיפור ענת כשאת השמות בחרת באופן מקראי ולא בכדי.
    השימוש במילים כמו גדר וחומה חוזרות על עצמן, כשאת הגדרות המטפוריות הדמויות בונות לעצמן.
    הרצון של דוד להשמיע את סיפורו אינו שונה מהילדים אשר רוצים כי קולם ישמע. ("כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע" -נתן זך)
    סיפורך ענת משלב בין הנודע אל הלא נודע, בין הפנים אל החוץ, בין החזק לחלש, אשר מסתבר לבסוף שכולנו רקמה אנושית אחת.
    את מביאה את הקורא בהדרגה למתח ,לתהייה וצפייה לקראת הסוף.

    אוהבת כתיבתך כבר אמרתי?

  9. מאת זאב פלדינגר:‏

    וואו! סיפור ממש ממש חזק. לדעתי אחד הסיפורים הטובים ביותר מאת ענת קוריאל. הגיבור של הסיפור הוא דוד מבחינה טכנית, אך לדעתי זה לא הסיפור שלו, אלא הסיפור של המוסד עצמו, בעיקר דרך העיניים שלו. אפשר ללמוד מספר דברים מהסיפור. קודם כל, שיש אנשים וילדים שהחיים שלהם אינם כמו שלנו, וסיפור כמו זה פותח לנו את העיניים ומזכיר לנו את זה. דבר שני, ככל שהעלילה המרתקת מתקדמת, אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מי "הרעה" בסיפור, אך בסיום אנחנו רואים שהדברים לא כל כך ברורים. כתוב מעולה.

  10. מאת ענת קוריאל:‏

    חברים יקרים, תודה רבה על התגובות, הן נגעו בי, עניינו אותי ועוררו בי מחשבות רבות על החיים והכתיבה.
    שבוע טוב לכולם,
    ענת

  11. מאת אורנה ריבלין:‏

    ענת ,קראתי בנשימה אחת .כתיבתך ,עדינה ורגישה ביותר.
    ראוי שהסיפור ילמד במסגרת בתי הספר.
    ראוי להחשף אלף במסגרת הקורסים למדצ"ים של תנועות הנוער ובמסגרת היציאה לשנת שירות למען החברה.
    ראוי להחשף אליו במסגרת קורסים למורות חיילות .
    ראוי שילמד במסגרות האקדמיות במגמות לחינוך מיוחד פורמלי ובלתי פורמלי – שיקום וקידום נוער מנותק ובסיכון .
    אפשר לעבדו לתסריט ולתיאטרון .
    בהצלחה .

  12. מאת אורנה ריבלין:‏

    תיקון: להחשף אליו – לסיפור.

  13. מאת שיר חייק:‏

    משאיר הרבה טעם של עוד.
    רואה את זה הופך לסדרה מצליחה או סרט :)
    תודה

  14. מאת רונית פורת:‏

    נוגע ללב ועצוב. נסיונות מעוררי הזדהות וחמלה לייצר תיקונים למצבי הבדידות והעצבות..הכתיבה נהדרת. תודה

  15. מאת דב ליפשיץ:‏

    סיפור אנושי ללא כל מסכות: אהבתי את הפתיחה שנעה מהדומם- תיאור המקום בכפר סבא, ועד הנגיעה באנושי, בנערים השובים במבנה, בדוד, במנהלת ובנערים שעולמם פצוע.
    דרך דוד מתגלה נופו האנושי הפנימי, פצעיו והמזור שמצא להם. הוא מבקש לתקן על ידי טיפול וטיפוח הנערים, הסופרת מגלה כאן הבנה עמוקה לנפש הגיבורים והמדריכים והסיפור מעביר היטב את התחושות.
    בסוף הסיפור מתגלה חלק מן החלום ושיברו, המנהלת שניסתה לנהל, חוטפת "מכה" ממי שניסתה לעזור לו.

  16. מאת זיוה גל:‏

    הרבה ביקורת סמויה (ובצדק) יש כאן על מערכת החינוך אם במסגרת של פנימיה, מוסד, או בית-ספר.
    במערכת החינוך גם בסיפור וגם במציאות לדעתי, לא עובדים כלל בצורה מרוכזת על המושג "סטיגמה".

    יש נושאים שהם טאבו בחברה "הודות" לאנשים כמו המנהלת שנקלעו במקרה לתפקיד שאיננו מתאים
    להם. שאין להם מושג בו, ולכן הם גורמים נזק לעצמם ולסביבתם.

    נוסף לכך ניתן ללמוד הרבה על מערכות יחסים בין אנשים בוגרים לחבריהם,
    ובין בוגרים לילדים. ללא כל קשר למקום בו הם עובדים או גרים.

    האווירה השורה בסיפור כך הרגשתי, ושיש לה תפקיד מייצג – נדמה כי
    כולם חצי מתים (בהשראת הניהול הכושל בהשראת הסטיגמות)
    חוץ מדוד המדריך שמנסה בכל כוחותיו להשפיע מיכולותיו ולטובה.

    לא פלא ש-מי שנותר הכי בודד זו המנהלת. יותר בודדה מדוד המדריך ויותר בודדה מהילדים
    שנאספו אל 'המוסד" בגלל בעיות במשפחה.

    דברים שמתקלקלים אף אחד לא דואג להם והריח עבש בהחלט סמל לחברה הדורשת תיקון.

    כמובן מסכימה עם מילותיה של אורנה ריבלין.

    תודה, כתיבה מעולה

    נ.ב.
    שבחים גם למאיירת – נפלא.

  17. מאת ענת קוריאל:‏

    תודה לכולם, קראתי לעומק את כל התגובות, ושמחתי שהעזתי לכתוב על הנושא הזה. הוא ישב לי בראש שנים
    בגרסאות שונות.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*