תמונת שירה חלקית – המשוררות נועזות מהמשוררים

מאת שושנה ויג

אין ספק שמשוררים פורחים בכל עונות השנה, אין גיל לכתיבה ומוצאים ספרים מאת משוררים צעירים ומשוררים מבוגרים, משוררים חדשים וגם משוררים ותיקים שעמידה בדוכן השירה חשובה להם. תביעת מעמד המשורר הפכה להיות מבוקשת לעתים בקרב כותבים שעסקו רוב חייהם בתחומים שרחוקים מאוד מעולם השירה.

שירה מגביהה את העוסקים בה והיא שתומכת במי שמחפש דרך וכיוון חדש בחייו. בקלות הופכים כותבים לבעלי ספרי שירה. השוק פורח גם בשל זמינותם של מוציאים לאור עצמאיים, שמתחרים באותה משבצת צפופה. ההוצאות העצמאיות  הקטנות לצד הוצאות עצמאיות ותיקות, כולן מנסות לשבות כותבים הצמאים לפרסום. פעמים רבות בחירת הכותבים בהוצאה תלויה בעומק הכיס שלהם.

רוב ספרי השירה יוצאים לאור במימון המחברים או בעזרת מלגות שמציעים להם מאקו"ם או ממפעל הפיס. מלגת קרן הנשיא סייעה בעבר והושבתה בקדנציה של הנשיא שמעון פרס, ואולי צריך לשוב להפעיל אותה מחדש.

את מדף ספרי השירה החדשים לא תמצאו בכל חנות, והם אינם נחשבים כספרים המועדפים בחנויות הספרים. בדרך כלל הם נדחקים לקרן זווית. אף שאלה ספרים שאינם נמכרים באלפי עותקים, קיימת פריחה בלתי רגילה של הז'אנר. ספר טוב יימכר בעשרות עותקים. הספרים יימכרו על ידי המשורר בהשקות לחבריו וגם לחובבי שירה, באחרונה גם צמח קהל מתוך החברים של הכותב בפייסבוק – קהל שבוי של הכותב ומגיע כדי לכבד את מי שמכבד אותו בתגובות בפייסבוק.

חשיבותו של ספר השירה פעמים רבות היא בעיני הכותב/ת. לאחרונה אנו פוגשים זרם של כותבות המפרסמות את תמונתן על כריכת ספריהן. הבחירה בפרסום הפורטרט העצמי על כריכת הספר במיוחד בעת פרסום שירי משוררות היא אמירה ארספואטית, "אני מלפנים", "עכשיו אני", "תראו אותי". גם אם תתעלמו ממני אני קיימת. אפשר לראות בחשיפה הזאת חשיפה מגדרית פמיניסטית. צילום של משורר גבר יהיה על כריכה של ספר אם הוא משורר קנוני שאינו בין החיים, כך ב"כל כתבי אלכסנדר פן", הוצאת דביר. בחודשים האחרונים פרסמו שתי משוררות ספרים כשתמונתן מתנוססת על הכריכה. הראשונה – ללי ציפי מיכאלי והשנייה, כעבור כמה חודשים – טל איפרגן.

ללי ציפי מיכאלי, מסכת פנים, הוצאת "עכשיו", 2015

בקרב הכותבים העכשווים על פי הערכתי בולטת נוכחותן של הנשים. נועזותן של הנשים רבה יותר. ניקח לדוגמה את ללי ציפי מיכאלי. אם נשלוף טקסט מתוך הספר "מסכת פנים" –  נמצא אמירות פרובוקטיביות, אמירות שלוכדות את הקורא וצובטות במידה רבה.

השיר בעמ' 73 "היא הלכה אליה הוא אמר" הוא שיר שיחה עם אדם זר ברכב. שיר שהוא עדות של הדוברת בעקבות סיפור ששמעה מגבר זר, על כך שאשתו מצאה אהבה בחיק אישה אחרת. שיר על בגידה ועל מיניות. הכול מתקיים בחלל הרכב. בעידן מכאני דיגיטלי, מחפשים אהבה ולא מוצאים אותה. אין בשיר הזה החצנה של המיניות של הכותבת אלא התייחסות למיניות של אישה אחרת, הדוברת נמצאת בשיר זה בתפר הזה בין המיניות שלה לבין מיניות של אישה אחרת. מעיון חטוף בספר ניכר שהמשוררת מחפשת את זהותה כמי שמנסה להשפיע על תמונת השירה. אפשר למצוא בספר מיצגים של השירה באותיות קטנות ובאותיות גדולות. לטעמי האסתטיקה של הספר אינה נוחה לקריאה והספר גדוש מאוד. מן העיצוב ומהאופן שהמשוררת משדרת את חיוניותה היצירתית ניכר שהיא משתדלת ליצור מיצגי שירה באופן ויזואלי כדי ללכוד את הקורא בעידן רוויי גירויים.

טל איפרגן, קינת הטל, הוצאת "עיתון 77", 2015

טל איפרגן היא משוררת צעירה שספרה האחרון אף הוא מנציח את דמותה של המשוררת על הכריכה היא אינה מישירה מבט אל הקורא אלא מצולמת במבט מן הצד, מלנכולי מעט, צילום שמנכיח את המשוררת וגם מרמז על התבוננות פנימה. שירתה של טל איפרגן נעימה לקורא ונוטה לשירה שמרנית. כתיבתה בספרה האחרון הזכירה לי את שירתן של לאה גולדברג וגם של חמוטל בר יוסף. בחירתה באלי אליהו כעורך ספרה האחרון היא אמירה, גם פרסום בעיתון 77 הוא משאלה שספרה הנוכחי יעמוד במקום מוגבה לעומת הספרים הקודמים. אף שזהו אחיהם הצעיר של ספרים קודמים ניכרת בשלות בכתיבה.

ספר שירה זה הוא קינה וגם התפכחות. חלק מן הספר הוא קינות בת על אב אהוב שהלך לעולמו והיא מביעה החמצה ביחסיה עמו, ספר זה הוא פרידה ממי שלא הספיקה להיפרד.  מתוך הפרידה הזאת היא משילה מעליה קליפות ומתקלפת מתודעות שהיו חלק ממנה. הספר הוא מעין מסע התבגרות של הכותבת בעקבות אובדן האב.

עיון בשיר אחד מ"קינת הטל", "מספיק" בעמ' 66, מגלה אמירה פמיניסטית עכשווית על אישה שיודעת מה היא רוצה. השיר הוא פנייה לבן זוג כלשהו, בתלונה על טיב היחסים. הבית הראשון מספר על מפגש יחיד, פעם בשבוע, ומקום המפגש במקום חיצוני על ספסל בשדרה. המקום מסמל גם נעורים וגם ארעיות, מקום שאינו מוגן אלא מקום פתוח ואף פרוץ. זהו מקום שאינו מעניק תחושה של בית, הוא זמני הוא על ספסל בגינה, הוא יכול להתאים לאהבת נעורים. ונותרת השאלה מדוע אינם נפגשים במקום מוגן חם. מדוע אינם בקן משלהם?

האוהבים  נפגשים ברקע של פחדים מן הזוגיות. התובנה העיקרית עולה בבית הראשון, הקשר הזה אינו יכול להוביל למשהו רציני כי שני הצדדים פוחדים מקשר. הארעי הוא חגיגי והוא מיוחד והוא מתקיים פעם בשבוע אך אינו מעניק מעבר לכך.

בבית השני מתארת המשוררת את תחושת העייפות ואת ההרגשה שהיא מריחה כביסות שישה ימים בשבוע, וכביסות הן גם תחושת הבית. היא מבקשת לחוות את חוויית הבית עם האהוב, וכל שקיים ביניהם הוא מפגש חד פעמי, כשהיא רוצה לנוח בחיקו של האהוב מסתבר שזוהי פגישה שאינה מספקת. סיום השיר הוא גם הכרה וגם חזרה לתחילת השיר. השיר מסמל את המחזוריות שקיימת בקשר הזה ואת אי יכולתו לקיים את עצמו. והמשוררת יודעת זאת בסיום השיר ומטילה אותנו לתחילת השיר.


לאה הרפז, הקשב הזה, "עיתון 77", 2015

האמנית הרב תחומית לאה הרפז פרסמה ספר שירה והוא נמסר לקורא עם סימניה מיוחדת שעיצבה האמנית.


בשיר "מפעל לייצור די-נור" מתארת המשוררת את דמותה כמי שיוצרת מפצים של אש, גם כריכתו האדומה וגם הסימניה הלוהטת, וגם צבע שערה האדום מבטא אישה שאינה צעירה אך עדיין בוערת בה חיות ורצון ליצור. שירה ארספואטי שהכותבת מתארת את היצירה כאש שמתפרצת מתוכה. היא מפעל זיקוקי דינור. היא מייצרת את השמחה הצבעונית. הפצת האור והיצירה מופקת ממנה מכל הכיוונים. צבעוניות וגם הינומת כלולות בוערת. היצירה שעלולה גם לכלות או להתכלות. הבית השני מבטא את הפחד שמא בין הניצוצות יהיו משהו שיכול להפיל אותה בפח. דמותה של הכותבת כמי שעלולה לפגוע ולא רק ליצור. חששה של היוצרת מרגע ההתרוקנות, פחד שמא לא תיצור יותר לא תהיה במגע עם היצירה ולא במגע עם הקהל. והסיום שהפחד הוא פחד פנימי קיומי פחד מפני התרסקות עצמית, מפני אש ענקית שתכלה ותשמיד אותה ואת כל מה שהיא יוצרת.

יוסף כהן אלרן, כמו הים כמו הרוח כמו החול, הוצאת "צבעונים", 2015

לסיום, ספרו של יוסף כהן אלרן הוא ספר רומנטי מן הזן הישן. ספר טבול במתיקות וגעגועים. אם שירת הנשים הייתה פורעת, סוערת ומתחשבנת שירת יוסף כהן אלרן היא שירה מתחשבת, שירה עדינה שמתחככת בקורא בדבקות ובמתיקות ממיסה. שירה שכותב אוהב לאהובתו בניסיון לפייס אותה על אהבה שאינה מוגשמת עד תום. עמידה גברית  שמנסה להציב גשר של מילים אל אהובתו. שירה שמרנית מאוד, חריזה מוקפדת, תבניות שנשמרות שמא תתנפץ השירה, והלב כנראה מנופץ.  שירה שאף שהיא נכתבת מתוך סערה היא שומרת על איפוק רב.


הנה כי כן, פתחתי במשוררות לוהטות הנוטלות את מעמדן בתעוזה, וחתמתי במשורר הכובש את יצרו.

אודות שושנה ויג

שושנה ויג, ילידת 1957. משוררת, סופרת, סופרת צללים ועורכת ספרותית. בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת בר-אילן. עבודת התזה שלה: "ביוגרפיה ופואטיקה בשירת יונה וולך", בהנחיית פרופ' הלל ברזל. ייסדה את הוצאת "פיוטית" בשנת 2009. בין הכותבים הרבים עבור ההוצאה גם בעלי מוגבלויות. ערכה כשישים ספרי שירה ופרוזה. ספריה וגם ספרי ההוצאה זכו למלגות ותמיכות: תמיכת משרד הביטחון, יד ושם, מלגת נשיא המדינה, מלגת מפעל הפיס, מלגת קרן גולדברג. פרסמה 11 ספרים. הרומן הראשון, "דרך העיניים שלי", התפרסם בהוצאת "אסטרולוג", 2000, סיפור על אהבה וירטואלית. בין הספרים רומן מכתבים, "השמות שמורים במערכת", 2011, שנכתב עם המשורר בלפור חקק. מתגוררת בנתניה, נשואה, אם לחמישה וסבתא לנכדים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה. קישור קבוע.

5 תגובות על תמונת שירה חלקית – המשוררות נועזות מהמשוררים

  1. מאת אירית סלע:‏

    תודה לורד תודה לשוש על כתבה הנותנת עוד כוון
    עוד אלומת זרקור על השירה לטובת גם "הקהל ביציע"
    שאני נמנית עליו.

  2. מאת יוסף כהן אלרן:‏

    תודה לשוש ויג על הסקירה המאלפת שהעלתה, ויותר מכך תודה על הפתיח החשוב שמתאר את עולם פרסום השירה העכשווי. ארבעת הספרים שנסקרו בקצרה הם שונים והם כל אחד לסגנונו הוא, ואכן רבים מאוד ספרי השירה כיום ורובם עלומים אך כך גם לא מעטים הסגנונות. יפה עשתה גברת ויג שכתבה את הדברים.

  3. מאת שושנה ויג:‏

    יוסי היקר, אני יודעת שגם אתה כותב בעקבות ספרים, אין זו מלאכה פשוטה, והיה חשוב לי ליצור מעין חיבורים בין הספרים, ברור שהקולות והסגנונות שונים לחלוטין. התמונה מורכבת מאוד, והיא חלקית.

  4. מאת לאה הרפז:‏

    שוש יקרה, תודה על האיזכור של הספר שלי ומובן מדוע לקחת כדוגמה את השיר שבחרת. הניתוח שלך מדויק ואני שמחה עם הפרסום הזה. תודה שוש ושבוע טוב.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*