קריאה בספר השירה “רישיון לשגיאות כתיב” \ ריטה קוגן (הוצאת “אלרום”, עורכת: ד”ר דורית זילברמן, 2015)

מאת ורד זינגר


מתוק מסילאן הוא צערהּ של המשוררת הצעירה והמבטיחה ריטה קוגן − והיא אכן משוררת מבטיחה, על כל מה שזה אומר למי מכם, דווקא בגלל שצער עז הופך אצלה מתוק כשהיא רוצה − כשאיננה חפצה בכך היא יודעת היטב להסיר באחת את המתיקות מהתבשיל הפואטי, ולהותיר אותו מריר בדיוק במידה הנכונה לעיכול. דפדוף בספר הביכורים השופע הזה כמוהו כהתעמלות לשרירי הפנים − רגע אחד אני מחייכת, רגע שני קופצת את שפתיי. וזהו אינו דבר של מה בכך − הג’אנגלינג בקר ובחם, במתוק ובמריר, בעת ובעונה אחת − במיוחד בספר ביכורים.

יתרה מזאת, הספר הפתיע אותי גם בעריכה העיצובית המבריקה שלו. קוגן משתמשת בשפת המדיה החדשה “האשטאג” (#) שהחיפוש באינטרנט נשען עליו ושזכה לאיור כריכה מוצלח של מיכאלה שפירו (גם אדום כדם וגם “יוצא מהקווים”). בראש כל שיר מופיע האשטאג שאליו מצטרפת מילת חיפוש אחת או שתיים, ושם השיר מופיע בסוגריים מרובעים. ההאשטאג ומילות החיפוש באים להחליף את החלוקה הקונבנציונלית לשערים. התוצאה מקסימה להפליא.

ריטה קוגן. תצלום: סיון צדוק

קוגן, ילידת סנט פטרבורג, שנת 1976, עלתה ארצה בשנת 1990. בת לאם מורה לספרות ולאב במאי תאטרון, נכדה לסבתא רופאה. בקומוניקט הרהוט והענייני (וגם זהו אינו דבר של מה בכך במחוזותינו) מצוין כי היא עצמה מהנדסת, ומתגוררת בתל אביב בחברת חתול מחוסר זנב. וכך כותבת שם העורכת, ד”ר דורית זילברמן:  “לאחר הפנמה מוקפדת של השפה העברית וכתיבת שירים מדויקים בחריזה, בקצב ובמשקל, תוך הפגנת עושר פנימי עצום של מרחב השפה, הגיעה העת לשגיאות”.

וזהו בהחלט נכון, ניכר בהחלט שקוגן עברה תהליך כזה של הפנמה מוקפדת שהובילה, כמו שממשיכה זילברמן לכתוב, ובצדק, “שירה טובה”. ועל “שירה טובה” להיות בראש ובראשונה צלולה בעומק תבונתה, הגם (ובזכות כך) שזאת לעתים פשוטה:


התינוק הזה הוא המציאות. הדוברת מודעת לבחירה (וביכולת) הבלתי רצונית שלה לראות באותה מציאות מקור לדיכאון ומקור לשמחה. בשני המקרים הבור הוא עמוק. בשני המקרים יש תינוק בבור. עולם שלם מושתק. בשני המקרים הדוברת מודעת למצב הרוח הקוטבי שבו היא נמצאת ולמחזוריות שבו (הוא מתחיל בו”ו החיבור, המשך למצב הקוטבי הקודם – וחוזר חלילה).

הבחירה בתינוק כדימוי איננה מקרית:


דווקא מתוך דיוק החריזה, הקצב והמשקל, כאמור למעלה, נוצר שיר-אמת צלול. “חומץ רחם”, איזה יופי. וכמה מוזיקלי השיר, שלרגע נדמה לזעקת ראפ בקרן רחוב.

שיר כזה יכול מן הסתם לכתוב רק מי שלא ליקק סילאן בילדותו, ללא קשר לעקירה לארץ לוהטת ששפתה חצץ בגיל ארבע-עשרה:


ריטה קוגן כותבת על אוננות באותה תנופה (“לעולם לא אדע לאונן. \ כי ידיי − ידי אבן הן”, “מדוזה 2”) שבה היא כותבת על שיטוט בתל אביב (“הזמן הצהוב כבש את העיר. \ צבא חרציות לצד כבישיה \ צבע כל טלאי אדמה זעיר”, “הזמן הצהוב”) או על התבגרות הגוף (“הן לא אדע להתבגר בחן \ מתאר פניי כושל להתעדן”, “דיוקן עצמי”) או על צער תום הזוגיות (“לך לאלף עזאזלים \ פול לאלף תהומות \ למד היטב מידות של סבל \ נחשים בלי סולמות”, “קללה”).

כובש במיוחד בבגרותו ובכנותו הוא השיר הזה, הנופח חיים במשפט האלמותי “הפוסל במומו פוסל”. כמה עדינה התבונה העולה מבין השורות, ואיתה הידיעה שכשהחיבור לעוולות חד מדי, אוטומטי וטוטלי  − כן, גם בדברים הללו יש מידה שבשעה שהיא קיצונית היא פוגעת יותר משהיא מועילה − זהו בדיוק הזמן לבדק בית, זה הזמן לעבות את העור, לא לראות, לא להריח. והרי אם לא נעשה זאת, ניצור מבלי משים עוולה חדשה – לעצמנו – ואולי זאת הסיבה שמלכתחילה הזדעקנו לנוכח העוולות החיצוניות ושיגרנו בפייסבוק שיתופים זרועי סימני קריאה. כדי לפרוק:


שיריה של קוגן מנצנצים בחשיכה מדימויים השאובים מעולם האגדות − סוסים ומגדלים ופעמוני זכוכית. היא מהלכת ברחובות העיר הלבנה הבוצית, הרקובה והאפורה, שייכת לא שייכת, רוצה-לא רוצה לחוש שייכת, ואולי לעולם לא תהיה כזאת:


נותר רק לאחל לריטה שלעולם לא תשכח מאין הגיעה ושלעתים רחוקות תשכח היכן היא נמצאת. נראה שזהו תמהיל לא רע ליצירת שירה קיצונית מתוקה:


ראו עוד:

“רישיון לשגיאות כתיב”, הבלוג של ריטה קוגן



4 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 1 =