"רבין. היום האחרון" – דבר לא יפגע במיתוס

"רבין. היום האחרון" מאת עמוס גיתאי הקרנה חגיגית, 4.11.2015, היכל התרבות, תל אביב

הטריילר לסרט

הקדמה מאת אלי אשד

הסרט "רבין היום האחרון", פרויקט של הבמאי הידוע עמוס גיתאי, צולם בשנה האחרונה באתרים שונים בישראל – מכיכר רבין בתל אביב, ועד להתנחלות קדומים שבשומרון, ומשולבים בו גם קטעי ארכיון. בסרט משתתפים יותר מ-70 שחקנים, ביניהם מכרים ותיקים של גיתאי כמו לירון לבו, יעל אבקסיס, ותומר רוסו, וגם יואב לוי, יצחק חזקיה, מיכי ורשביאק, פיני מיטלמן, עינת ויצמן, רותי אסרסאי, מלי לוי, דליה שימקו, אמנון רכטר, תומר סיסלי, אלדד פריבס, גדליה בסר, ניר ביקלס, שלום שמואלוב, רותם קינן, זבולון מושיאשוולי, יהודה מור, אורי גוטליב, יונה רוזנקייאר, יריב הורביץ, נועה פרומרמן ועוד רבים.

את דמותו של יגאל עמיר בסרט מגלם השחקן יוגב יפת. רבין עצמו מופיע בחלקו באמצעות קטעי הארכיון ששיבץ גיתאי, לצד סצנות שצילם עם שחקן הכדורגל לשעבר מוטל'ה שפיגלר, ששימש על תקן ניצב בדמותו של ראש הממשלה.

דבר לא יפגע במיתוס

מאת חגית בת אליעזר

מאז 26.10 − יום הזיכרון ליצחק רבין לפי הלוח העברי – ועד ל-4.11 התקיימו אירועים לציון עשרים שנה להירצחו של ראש הממשלה. בתקופה הזאת עלו וצפו בי הזיכרונות מתקופת הרצח − רגשות מובהקים של הלם, ערעור הביטחון האישי, אובדן דרך, אך גם סינרגיה של שיתוף ואחדות חברתיים סביב האבל והיתמות מהאב הקיבוצי.

ב-2.11 הבחנתי ב"גלריה" של עיתון "הארץ" במודעה שבישרה על הקרנת בכורה חגיגית של סרטו של עמוס גיתאי "רבין. היום האחרון" ב-4.11 – יום ציון 20 השנה לרצח, בהיכל התרבות בתל אביב, במעמד הבמאי והשחקנים. הזדרזתי לקנות כרטיס ושהיתי יומיים בתחושה של ריגוש וציפייה.

היכל התרבות – משכנה של התזמורת הפילהרמונית, שאותה שמעתי תחת שרביטם של גדולי המנצחים מהארץ ומחו"ל, עם פסנתרנים וכנרים אורחים דגולים −  הלך והתמלא בערב המיועד במאות צופים. בשעה 20:30 פתח את האירוע במאי הסרט עמוס גיתאי, והדגיש בדבריו את הסמליות של המיקום – קרוב מאוד לכיכר הרצח, ושל הזמן − הקרנת הסרט שאורכו למעלה משעתיים וחצי חופפת את זמן העצרת הגורלית שהתרחשה לפני עשרים שנה, כולל היריות בסופה.

שוב הרגשת היחד הזאת −  אני חשה קִרבה טקסית אל המאות הרבות של האנשים סביבי. הסרט נפתח בדבריו של שמעון פרס הנזכר בתקופת ההסתה שקדמה לרצח, ועל הערצתו את יצחק רבין אשר לא נסוג מדרכו האמיצה לשלום שנראה בר-השגה ואף קרוב. ואז פרס אומר: "עד שבא הג'נטלמן הזה וירה …" אפילו בהסוואה של האנגלית הזרה −gentleman  − אני מזועזעת: איך אפשר להגיד את הדבר הזה על רוצח מתועב ?!! "זה בטח נאמר בציניות, בסרקזם, בהומור מריר, בלשון סגי נהור" – אומרים לי ידידיי בתגובה לדבריי הזועמים על ההתבטאות האומללה הזאת. אך אין זה מניח את דעתי – את הקטע הזה היו חייבים לחתוך בעריכת הסרט.

אחר כך סרטון הווידאו המפורסם של צלם חצי-מקצועי, ובו צעדיו האחרונים של יצחק רבין בין המדרגות לעבר מכוניתו בשטח הלא סטרילי, שזוהם על ידי הרוצח, ושלוש היריות שקרעו את השקט המדומה. ואז באו החקירות: של הצלם, של כוחות הביטחון – מבוימות, ארכניות, משעממות, ומה שגרוע מכל – לא מגיעות לשום מסקנה ברורה, חותכת.

הסרט לא מתקדם, מקרטע – לא עובד: קטעי הארכיון האותנטיים מתערבבים עם הסצנות שצולמו במיוחד לסרט עם שחקני קולנוע − חלקם ידועים שקל לזהות, אחרים מבלבלים: סטטיסטים או אנשים שנקלעו למאורעות עצמם? הרוצח – ולא מגיע לו שאציין את שמו – אמנם משוחק – אבל למה אני צריכה לראות פעמיים את קטע הכנת המחסנית המזוויע ביום הרצח?

צילומי הפגנות ההסתה הפרועה, וביבי נתניהו הנואם בהן מתחת לשלטי "רצח לרבין" – מה אני אמורה לעשות עם זה? ומה שמפריע לי עוד יותר: לסרט אין אמירה ברורה – בשביל מה כל טרחת ההפקה? מובאת בו הגרסה הרשמית הממלכתית של נסיבות הרצח, ללא התמודדות עם גרסאות הקונספירציה הזדוניות למיניהן, שעליהן נכתבו ספרים חשוכים.

הרגשתי לא נוחה מהסרט. למחרת ההקרנה אני קוראת ביקורת מסתייגת על הסרט בעיתון "הארץ", מתעודדת ומגיעה להחלטה: אכתוב גם אני, ומשוכנעת שלא תהיה בכך פגיעה בזכרו של יצחק רבין, כי דבר לא יפגע בגעגוע למנהיג שעשה באומץ ובהקרבה את תפקידו, שפעל לקידום השלום, שהגיע להישגים בדרכו למען העם הזה ועמי האזור, ודבר לא יעמעם אף את הצער העצום על האדם החשוף, הפגיע, שכותר על ידי כוחות הרשע, נלכד, וניצוד. הצער והשבר –  מעל לכל התעניינות במי עשה מה – מה אכפת לי מכל כוחות הרשע החשוכים, המלחשים, הארסיים?

רבין, היום האחרון (יח"צ , אלון רון)

הביקורת שלי היא על הסרט כיצירת אמנות, והרי כל יצירת אמנות היא הרמה להנחתת ביקורת. עכשיו אני מעריכה את הצופים האחדים שקמו ויצאו בזמן הסרט – הצביעו ברגליים – מה שאי אפשר להגיד על הקהל שצוחק מבדיחות עדתיות נדושות בהצגת תיאטרון מסחרית הפונה למכנה הנמוך השמרני – קהל שמגן על השגרה ולא מעוניין בכל חידוש.

ובכל זאת אני מחפשת נקודות אור − היבטים חיוביים של "רבין. היום האחרון" ומוצאת. קודם כל, הסרט לא מנפץ לי את המיתוס – אני יכולה להתרפק על הזיכרונות ועל הצער. כמו כן שמחתי לראות את רותי אסרסאי בתפקיד דוברת המשטרה – שחקנית תיאטרון הקאמרי שזכורה לי לטוב כליידי מקבת לצדו של גיל פרנק.

דליה שימקו עיצבה דמות מקורית, סגורה על עצמה, של פסיכולוגית פסיכית המתפרעת בין רבנים אפלים וזדוניים, וקיבלה מחמאות מהאנשים שזיהו אותה בקהל לאחר ההקרנה. ובכל זאת אין זה מצדיק את דברי השבח על הסרט שאותם כתבה בדף הפייסבוק שלה.

והיה עוד משהו מקורי ומרתק בסרט – המוזיקה, שנכתבה על ידי עמית פוזננסקי. מתגנבת כחיית טרף, מאיימת, נוהמת, מכתרת, ולוכדת את השה התמים הסקרן החקרן שהרחיק מהעדר, גוררת אותו לשיחים, משאירה אחריה שביל של דם ואשם, שהדהדה באולם הקונצרטים המפואר הזה, שנוצֵר זיכרונות יקרים של הסימפוניה העשירית והקונצ'רטו לכינור של שוסטקוביץ.

עוד ביקורות על הסרט:

אורי קליין על "רבין. היום האחרון"

"סרק סרק -אבנר שביט על "רבין. היום האחרון"

טל שניידר על "רבין. היום האחרון"

אור סיגולי על "רבין. היום האחרון"

ראו עוד על יצחק רבין ועל רציחתו בספרות ובתרבות הישראלית:

אלי אשד על "בן היורה" – יצחק רבין בספרות הילדים הישראלית

מתנקש על הכוונת: על ספרו של רן יגיל, "הרביניסט האחרון", על אודות האיש שיוצא לרצוח את יגאל עמיר

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון בחיפה. עובדת בתעשית מחשבים. כותבת שירים מגיל 18, למדה בסדנאות כתיבה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. מאז 1993 מפרסמת במוספים ובכתבי עת ספרותיים. פירסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל" - "השקת ספינת צפיה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). כיום מתגוררת בחיפה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך קולנוע עם התגים , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*