תגובה באשר ל”לבי אינו במזרח ואנוכי לא קשור לספרות – או – כוס אורז על כוס וחצי מים. על ‘שירה מזרחית’, עכשיו ובעת האחרונה” מאת יהודה ויזן, דחק, כרך ה‘.

מאת דניאל רוזנברג

יהודה ויזן פותח את דבריו בהכרזה כי דבריו ברשימה זו אינם עוסקים בשירה. הם לא עוסקים בשירה לא משום שהטקסטים שבהם הם עוסקים בהרחבה אינם שירים או לא ראויים להיקרא שירה, אלא משום שהרשימה לא עוסקת בה אלא ביסודות הבלתי-שירתיים המחוללים אותם. הטקסט של ויזן מציע לנו, כדבריו של המחבר “מספר טענות עקרוניות כנגד אי אילו תפישות מוטעות המשחירות ומשחיתות את ספרותינו בעת האחרונה”, כלומר מושא הביקורת שלו איננו השירים, טובים או גרועים ככל שיהיו, אלא אמות המידה המכתירות אותם. דבריו של ויזן, במילים אחרות, עוסקים לא בשירה אלא בערכים המתנים את השירה, ערכים אשר בהגדרה לא מהווים חלק מהשירה, אלא שוכנים בסמוך אליה ומשיקים לה.

כיצד אמור מבקר הספרות לעסוק בתופעות “שאינן דווקא ספרותיות”? הוא עושה זאת, באופן מעניין, באמצעות הדיון הספרותי. הטקסט של ויזן, בצורתו, הוא טקסט העוסק בספרות. הוא מנתח, פורט, מחלץ, מפריד ועושה שימוש בכלים רבים מתוך ארגז הכלים של ביקורת הספרות. על פניו ובכל קריאה שטחית, אין כמעט הבדל בין הטקסט הוויזני לבין חיבורים אחרים בתחום ביקורת הספרות; הן מבחינת המושאים המידיים שלו והן מבחינת אופן הדיון אותו הוא מנהל. ה”טענות העקרוניות” זוכות כאמור לא רק להוכחה או לתמיכה, אלא אף ל”הדגמה”. היחס בין שירה לזה שאיננו שירה עובר לא רק לאורך הגבולות הפרוסים ביניהם, אלא גם חוצה אותם: התפישות הזרות לא רק תוקפות אלא גם “משחירות ומשחיתות”.

מאמרו של ויזן, אם כן, נראה בעינינו לא כמניפסט או כסטרטגמה צבאית אלא כדו”ח רפואי או פתולוגי. המהלך המתואר בו לא נוגע למתרחש בגבול בין השירה לזה שאינו שירה, אלא לתהליכים האנטומיים המורכבים המתרחשים בתוך גוף השירה, אשר זוּהמה ואותה יש להציל. השירה זוהמה, כפי שנראה, לא בגלל תכנים מסוימים שהוחדרו אליה – אף לא תכנים פואטיים – אלא בגלל חציית הגבולות שאותה מתעד הטקסט; הבעיה שמפניה הוא מתריע כלל אינה בעיה פואטית  – היא לא עוסקת, כאמור, בשירה הטובה (או בשירה בכלל), אלא ביכולת לקבץ את הדברים לקטגוריות של שירה ולא-שירה. מחלתה של השירה אינה שירה גרועה אלא לא-שירה; במילים אחרות, השירה לא מודעת לגבולותיה, לכן היא לא מסוגלת להגן על עצמה.

יהיה נכון להגדיר את הביקורת של ויזן כפורמלית. לא פורמלית במובן הפואטי אלא במובן של שימת דגש על צורת האמירה יותר מאשר על התוכן שלה. ויזן לוקח על עצמו את תפקיד הקוון שמסמן את גבולות המשחק ואת חוקיו הכלליים יותר מאשר את פרטי המשחק הספציפי, את זהות הקבוצות ותנאי הניצחון שלהן. כפי שויזן מודה בעצמו בביקורת שלו על דורי מנור מ-2012, “תפקידה של הביקורת כיום, הוא בפשטות, “לשים את הדברים בפרופורציה”” (ויזן שם את הביטוי במירכאות, אני לא מבין מדוע). הווה אומר, תפקידה של הביקורת כיום הוא לא להעריך את הדברים בצורה ישירה, אלא למצוא ולהתוות את המידה שבה הדברים מוערכים.

כפי שעושה ויזן עצמו, ומחמת חוסר מקוריות גרידא, אפתח גם אני בהצגת טענתי העיקרית, שהינה: הביקורת הוויזנית היא ביקורת מסורסת ושפופה משום שהיא לא עוסקת ואף לא מנסה לעסוק בדברים עצמם. ויזן מציע לנו לוותר על ביקורת התוכן ולהתמקד בחיפוש קווי תיחום ברורים בין השירה לבין תחומים אחרים; בכך הוא לא מבקר אותנטי, אלא למעשה איסטניסט הדורש טוהר צורני במקום איכות במישור הפואטי ותקפות במישור הטיעונים. יתר על כן, אופי החשיבה של ויזן מותיר את הפרויקט השמרני שלו נטול סימוכין, מאשר והוא לא מאפשר לו להתמודד עם יריביו באופן ישיר אלא רק לדרוש מהם לעקוב אחר כללי נימוס טריוויאליים ובלתי מעניינים.

כיצד מאפיין ויזן את הלא-שירה? מילת המפתח כאן, אני סבור, היא “חוסר תאימות”. ראשית, הלא-שירה מערבבת בין תוכן וצורה מעולמות שונים. את אי-התאימות בין החומר הפוליטי לצורה הפואטית ניתן לראות היטב בתרגיל השנון של ויזן לגבי שירו של רועי חסן, שבו הוא מוכיח כי מעבר למספר הפניות חיצוניות אין בשיר שום דבר מזרחי באופן אינהרנטי. הלא-משוררים הלא-מזרחיים לא לוקים באיכותם; הבעיה כאן כלל לא שייכת למה מתוך האספקטים הפואטיים של עבודתם, אלא נוגעת במה שאפשר לכנות היסוד ההתפתחותי שלה: הכתיבה המזרחית החדשה נלעגת בדיוק בגלל שהיא ממהרת לאמץ חומר ללא צורה, משום שהנטייה הפוליטית-חברתית-זהותית שלה לא מלווה בחשיבה מבנית כלשהי.

הביקורת של ויזן, כמובן, היא לא כזו התוקפת את עשיית השירה שאינה לשמה על בסיס השקפה אוטיסטית-פואטית (האמנות לשם האמנות), מכיוון שהשקפה זו שייכת לתחום השירה, שאינו, כאמור, זה הנידון כאן. לוויזן, אני סבור, אין בעיה עקרונית עם שירה בעלת ממדים או תכנים פוליטיים, עד הרמה הפובליציסטית-פיליטונית. מה שמטריד אותו כאן הוא, להבדיל, חוסר התאימות בה לוקה הפרקטיקה של אנשי ערספואטיקה, חוסר תאימות אשר בתורו מצביע על חוסר אותנטיות מורגש. המהלך של ויזן מעניין ואף אלגנטי: בניגוד לאותנטיות הריאליסטית המאפיינת כביכול את אותה כתיבה מזרחית, אותנטיות הנשענת במידה רבה (אם לא כולה) על הקשריות חברתית-היסטורית, מציב ויזן דגם אחר של אותנטיות, הנשען על תאימות בין חומר לצורה.

הנשק העיקרי שבו משתמש ויזן כדי לנתח ולבקר לחומרה את המושא שלו הוא האירוניה. יהיה סביר לומר כי מבחינת ויזן במקום אשר בו נמצאת אירוניה לא יכולה להתקיים אותנטיות, והאירוניה אכן שורצת בקרב “הכותבים המזרחים”. עצם המפגש בין התוכן הפוליטי הבוטה לצורה שמסומנת, לדידו של הכותב, באופי האקדמי הבולט שלה. כך מתכתב שירו של רועי חסן עם התמה השגורה של ערגה והערצה למשורר הגלותי הנושן; כך מהגג מתי שמואלוף על לאקאן וז’יז’ק; כך מרפררת עדי קיסר לולטר בנימין ול”מעשה האמנות” שלו; ועוד ועוד. הנלעגות של כתיבה זו מגיעה בדיוק מהג’קסטופוזיציה המוזרה, החורקת, האירונית, אשר בה מוצאים את עצמם הכתבים המזרחים החדשים כשהם מנסים למרוד נגד ארגז הכלים המערבי תוך שימוש מופקר ובוטה באותו ארגז כלים עצמו, כמו חסן השואף “לשרוף את נתן זך”, תוך הקפדה על הצורה הזכית לעילא ולעילא.

הדבר כנגדו מתרעם ויזן, ואשר עובר כחוט השני בכל חיבורו (ובחיבורים אחרים), הוא חוסר היכולת להתייחס אל דבר-מה מעבר להווה המידי, הגס והדלוח ביותר. מהיכן נובע העזוז לשרוף את זך בשפה זכית? הדבר נובע מהפוליטיקה הקטנה של עולם התרבות, מהקוניונקטורות הפשוטות והמטופשות ביותר המאפיינות את שדה היצירה של השירה והספרות בישראל של אמצע העשור השני של המאה ה-21 (ויזן, כמתבקש, קורא לילד בשמו: בני ציפר ושגיונותיו). הבעיה, במילים אחרות, נעוצה בחוסר היכולת של הכותבים המזרחים החדשים לאמץ באופן חיובי, או אפילו להתמודד באופן שלילי, עם דבר מלבד העכשוויות האימננטית ביותר.

הביקורת של ויזן על ערספואטיקה חופפת במובן מסוים לזו שפרסם על כתב העת “מעין” ב-2012. במובן מסוים מסמן מעין טפח אחר של אותה תופעה: חוסר היכולת (או ההתנערות המכוונת, במקרה הזה) להתנסח במושגים שאינם מידיים, שנשענים על, נאמר, דיאכרוניות ולא רק על סינכרוניות, הם אלה שמאפשרים את האינסטרומנטליות ואת המידיות נטולת העכבות שלהם. הפילוסופיה של אנשי מעין הנה לרתום את הפואטיקה למען הפוליטיקה (שוב, במובן המידי ביותר שלה), דבר שהנו מאוס בעיני ויזן אך לפחות מייצג מהלך קוהרנטי. בעוד “המעיינים” מנצלים את המידיות הבלתי אמצעית שלהם על מנת להקריב את הצורה על מזבח התוכן, אנשי ערספואטיקה לא ניחנו באותה רפלקסיביות של אנשי “מעין”, והם נותרים שסועים באופן אירוני בין התוכן החתרני לצורה הקונבנציונלית; בעוד אצל חבורת מעין השירה היא פשוט כלי עבודה לטובת איזשהי מטרה חיצונית, הפגנה או שביתה או אלוהים יודע מה, אצל ערספואטיקה השירה היא עצמה ההפגנה, ולכן היא כלי מקולקל.

עכשיו יש לשאול, אם ויזן דוחה את ההפרדה בין תוכן וצורה, אם הוא מזהה חוסר אותנטיות עם התנערות חסרת תועלת מפורמליות לטובת מידיות, איך אמור להראות אימוץ של צורה פואטית? בעוד המקרה של ערספואטיקה (ו”מעיין”) מבוסס על אינסטרומנטליות בלתי נסבלת, הצורה הפואטית הראויה מבוססת, כפי שנראה, על דחייה של אינסטרומנטליות. את העניין הזה אפשר לבחון דרך בחינת המפעל התרבותי הרחב יותר של ויזן.

באוגוסט 2012 התראיין ויזן לעיתון “הארץ”. בראיון מוצג ויזן, אפשר לומר, כמעין ריאקציונר אמנותי. כתב העת שלו הוכתר שם כ”בלתי נגיש”, בזמן שתעשיית השירה העברית העכשווית גונתה כדילטנטית, שטחית, ובעיקר כנטולת עומק היסטורי ומטען תרבותי (“אין כתיבה בלי קריאה”, כפי שמכריז שם ויזן). הדברים האלה מתיישבים היטב עם חלק מהצהרת הכוונות שלו במסגרת כתב העת “דחק”. אינני מתכוון להוסיף על מה שנכתב על כתב העת הזה בתחום ביקורת הספרות, אלא רק לבחון את העיקרון המנחה שלו; מדובר באופן כללי במיזם שתפקידו להביא (או להחזיר) מבט סגנוני רחב יותר לתחום השירה, כזה שלא מוגבל לדרישותיו וללחציו המצמיתים של ההווה. כדי לעמוד בפני לחצים אלה, פונה דחק למסורת הפואטית, בדגש על הקורפוס הספרותי של המודרניזם העילי על האסתטיקה הטראגית וההרמטית (“בלתי נגישה”) שבו הוא מתאפיין. מדובר אם במפעל שאותו ניתן להגדיר, לפי שיטתו שלו, כשמרני; הוא לא שמרני משום שהוא דוחה את ההווה לטובת העבר (שמרנות אינה נוסטלגיה) אלא משום שהוא מחפש את טעמי העבר החבויים בהווה ואשר מעניקים להווה את משמעותו – “לדבר עם דוד המלך” כמו שהוא מתנסח באותו ראיון.

אבל המסורת שאותה שואף כתב העת לאשש ולהדגיש היא מסורת מוזרה למדי. היא מסורת שאיבריה הם היידגר, ייטס, קיפלינג; אך גם קאנט ושפינוזה. מוסוליני נמצא שם לצד רובספייר, ושניהם חולקים גיליון עם משה רבינו. המסורת הזאת היא בלתי מסורתית, לא משום שהיא מופרכת מבחינת האופי האורגני שלה, אלא משום שהיא באופן בוטה תוצר של ברירה ובחירה מכוונת. יחד עם זאת, כמסורת היא ככל הנראה ממלאת את תפקידה באופן נאמן, כלומר היא מייצגת דבר מה שאפשר להישען עליו, קנה מידה חיצוני ונאמן, גם אם לא עקבי לחלוטין. המסורת הזו, במילים אחרות, שואבת את כוחה לא מעקרונות היסטוריים, אלא בדיוק מעקרונות א-היסטוריים, במילים אחרות, מההווה.

מה שעומד לנגד עינינו הוא שני אמצעים להתמודדות עם ההווה. האמצעי האחד הוא השירה הבלתי-שירית, כתיבה שמציגה את חיוניותה (שינוי חברתי, אצל הערספואטים) בתור אמת המידה הרצינית היחידית שלה; האמצעי השני הוא השירה שמסתירה (או לפחות מכסה בנימוס) את חיוניותה, כלומר את תכליתיותה, ועוטה מסיכה של התבוננות מצועפת בעבר כאשר פניה מושמות להווה. אין במסורתיות שאימץ אפילו אטום אחד של מסורת, אפילו גרעין קטן ביותר של התבוננות בעבר לשמו, מאחר והעבר בשבילו הוא רק כלי; אולי לא כלי לשינוי החברה אבל בהחלט כלי ליצירת אוצר מילים פואטי בהווה. ויזן אינו ריאקציונר; הוא ניאו-רפאליט, וככזה מצוי עמוק בתוך השפה המודרניסטית. התרסה נגד הזרם הקיים תוך אימוץ ההגיון שלו לא הפכה אף אחד לשמרן.

הצורה הפואטית שקדם ויזן לא ראויה, אם כן לתואר “ריאקציונרית” במובן בו חושבים עליו כותבי הארץ: כל “ריאקציה” שיכולה להיות בו היא יחסית ומוגבלת לפני השטח בלבד. אי אפשר להגדיר את ויזן כריאקציונר יותר משניתן להגדיר כך קבוצת כדורגל מפסידה; אימוץ סגנון כתיבה שבמקרה יצא מהאופנה לפני אי אילו שנים לא הופך כותב ל”ריאקציונר”. הכוונה של ויזן היא בשום פנים ואופן לא להחזיר עטרה ליושנה, באותה מידה שאזכור של ונוס אצל ארתור רמבו לא מציין חזרה בתשובה לפולחן ההומרי. ויזן חוטא עצמו באירוניה, ומכאן בחוסר אותנטיות, מאחר והוא מצמיד יחד טקסט בולשביקי ופאשיסטי, עתיק ומודרני, יהודי וגויי, כשכל אלה מרוקנים מכל משמעות ישירה שיכולה היתה להיות להם והופכים לקישוטים גרידא, ל”פטיש, קומקום, פלאפון או קוצץ ציפורניים” המשמשים כולם ל”דפיקת מסמר”, כפי שכותב ויזן על רועי חסן.

נחזור לראיון של ויזן מ-2012. בשלב מסוים פונה ויזן לטיפול בנושא בלתי טיפוסי, הוא השמאל הישראלי (באופן ספציפי בהקשר של הפגנות הקיץ). הגישה שמציג שם ויזן דומה לאותו סוג של פורמליזם שמאפיין את הטיפול שלו בעניינים פואטים: כשנשאל מדוע אינו מגיע להפגנות, הוא עונה “זה הכל מחנה קיץ”; כשהוא מדבר על החיבור בין חברה לשירה הוא מזכיר את המפגינים ש”רצים לתקשורת” ואת המשוררים המכורים לפעילות פוליטית (מצד שמאל בלבד) ומזהה אותם עם תרבות הרייטינג. בניגוד לכל אלה הוא מעמיד את “עובדי הקבלן האתיופים” ה”עסוקים מכדי להפגין”. שהקודמים לוקים בהעדר רוח לחימה אותנטית, האחרונים לוקים בהעדר זמן. יפה. סימטריה צורנית נאה. האם ויזן תומך בעיקרי האמונה של המחאה? האם הוא מתנגד להם? נראה כי באופן כללי הגישה שלו מחייבת את הנושאים שעלו שם. הטרוניה של ויזן לא נוגעת בשום אופן במטרות המחאה אלא באופן ההתנהלות שלה, בחוסר האותנטיות הגס שלה שמפקיד את הנושא החברתי בידי קהל לא-חברתי בעליל. עליונות הצורה על החומר, שוב.

אם הביקורת של ויזן על חבורת ערספואטיקה אינה עוסקת בשירה, במה היא עוסקת? היא עוסקת בחברה הישראלית. היא עוסקת בקטגוריות. ויזן, כמו סוקרטס, הוא זבוב הבר שמטריד את החברה ומזכיר לה את קווי התיחום שלה, את האפשרי והבלתי אפשרי שעליו ניתן לחשוב ולדבר. אבל האם, בדרכו, הוא לא מקריב את דרכי הביטוי שלנו לטובת איסטניזם פורמלי מדי וחיוור מדי? האם העיסוק הבלעדי בגבולות הוא לא תוצר של בדיוק אותה צורת מחשבה שאותה הוא מבקר? האם הפורמליזם הזה הוא לא בסופו של דבר קריאה נואשת לנימוס? ויזן נמנע מלבקר את אנשי השירה המזרחית בשם הקפדה על צורה פואטית, ואת המסרים הפוליטיים של השמאל בשם צורה פוליטית, אבל האם הוא מציע לנו אלטרנטיבה או שמא הוא פשוט מנגן וריאציה אחרת על אותו נושא? יש להעלות את האפשרות כי הצעת המחיר שלו נמוכה מדי מאחר והיא לא מצליחה לענות למה שאלכסיס דה טוקוויל הגדיר בתור הדחיה אינסטינקטיבית ושנאת הצורות המאפיינת חברות דמוקרטיות.

עוד על כתב העת “דחק”:

ההומניסט הטוטליטרי: ראיון עם יהודה ויזן

“יובל גלעד על “הטיטניק” של כתבי העת בישראל

עמיר סגל על  “דחק” כרך ד’

3 תגובות

  1. אדון דוקטורנט, לא מכל מאמר יאה לעשות דוקטורט מבחינת אורכו. אומנם יריעת “יקום תרבות” רחבה ואין סופרים לך מילים כמו בעתון נייר, אבל מוטב לחוס על עיני הקורא, זמנו, סבלנותו ולהסתפק במחצית ממספר המילים בהן היית רוצה להשתמש, כמו שרמב”ם החכם המליץ לאכול מחצית מתכולת הצלחת והדבר אף היה מיטיב עם מאמרך – עושה אותו מגובש, מרוכז ויעיל יותר.

  2. “הי – דניאל רוזנברג ! – לַפּה – יש צורות יצירה רבות. לעניות דעתי, הערספואטיקה – היא יריקה של ליחה-דלוחה.
    בעיני היא נחס-פואטיקה. (על משקל ערס). שמעידה בעיקר על עצמה. שתחלוף – כמו “למה-כובע” וחבריו… צורה חולנית – טרום-מחלה – של ה’שירה החברתית’, (אם יש דבר כזה…), השמאלנית. מבחינת – התבנית – היא מרכיב-הרסני שלה.
    “ישחקו-הנערים לפנינו”… כבר היינו שם. //” 2.11.15. (C). המשוררת, דליה גל אלגל.

  3. תכלס דניאל רוזנברג עושה כאן בית ספר לקריאת שירה וביקורת שירה בחינם. ראיתי שחגית בת אליעזר ודליה גל אלגל תקפו את דבריו בחמת זעם אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. המסה הזאת יותר חשובה ויותר מעמיקה מכל הרשימות היחצ”ניות שהגברת בת-אליעזר העלתה לכאן אי פעם וגם תגובתה של הגברת אלגל בטלה בשישים לעומתה. יישר כוח, דניאל!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − 4 =