מגילת קהלת – ההבל, האפס והיתרון: לחשוב את הקהלת מחדש בהרף הבל הנשימה

מאת אלי שי

"ביום הב' בשעה ההיא השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר… ביום אחד גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים, ומסר לי ייחודים פרטיים… נתן לי תיקונים פרטיים… ואז ציווה לי לחבר ספר על קהלת, שהוא היה מפרש לי הסוד של הפסוקים כל אחד" (רמח"ל, באיגרת ששלח לרב"ך, אגרת ט"ו).

מגילת קהלת שבמקרא, השייכת למדף ספרות החכמה, ראויה בלא ספק לתואר החיבור הפילוסופי המובהק של ספר הספרים: הן בשל עיסוקה בשאלות הגותיות נצחיות ואוניברסליות, כגון מעמד האדם, תכלית חייו ומקומם של הצדק וההשגחה, והן בזכות ההעזה הרדיקלית, לעתים אף הניהיליסטית, המציינת את המחשב יוצא-הדופן הזה. מדובר אפוא בטקסט מכונן מבחינת ערכו ההגותי, עוצמת ההשראה והשרידות שבו ויכולתו לחרוג ממוסכמות דתיות פרי תורת הגמול, השכר והעונש. המגילה מכילה רב-ממדיות חידתית ומאתגרת והיא בנויה כמבוך אניגמטי, הכתוב כטקסט אזוטרי שנע בין חיוב מערך הציוויים הדתי על ערכיו המסורתיים ("שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע", ח', ה, "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר", י"ב, יג) לבין עמדה מהפכנית קיצונית, הנדמית כמערערת – לא רק על הקונבנציות הדתיות, אלא על המכלול התרבותי והחברתי המוצג כדרך חסרת מוצא, נטולת סיכוי לאושר, לשלווה ולמשמעות. ניתן לכאורה לראות את העמדה השנייה כבעלת השלכות ניהיליסטיות אך דומה כי דווקא השילוב של השתיים היוצר כלפי חוץ תחושה פשרנית יותר, יוצר אפקט אנארכי מטלטל תודעה.

מה איתי, מה איתי, מה איתי, בטח הוא שם לא שקט

בתום מסע חיפושים מאומץ, העובר מבעד למערכות החכמה, המשפט, היחסים הזוגיים והמשפחתיים, ההישגים המעמדיים והכלכליים ואפילו ענייני הממלכה, נדמה כי התוצאה הבלתי נמנעת כמעט היא התוודעות אל הבלות הקיום, האין והאפס. ההיטלטלות החריפה בין המסגרת המסורתית, הניכרת במיוחד בפתיחת המגילה ובחתימתה, לבין הגרעין החתרני והמתריס הגלום בעומקה. תנועת התזזית הנואשת בחיפוש אחר כל בדל של משמעות, היכולת להטיל ספק בכל וההשתוקקות אל תובנה של תקווה − הופכות את המגילה לטקסט מפעים ומטלטל, בעל רלוונטיות נצחית, עדכנית במיוחד בעידן הנוכחי. המלך הירושלמי, החכם באדם, נדמה כנע בחוסר שקט ביריד תרבותי והגותי, שהוא בקי בדוכניו ובהיצע מרכולתו, אלא שבחקירתו הביקורתית מתגלות האפשרויות השונות כמובילות למבוי סתום הכרוך בהבל וברעות רוח. ככל שהוא ממשיך בחיפושיו ומתמכר לתשוקת החכמה המבקשת לסקור את כוליות החיים והיקום, כך ממשיכה תחושת ההבל לנשוף בעורפו ולארוב לו בכל אשר יפנה. ההבל הוא צלו של הקהלת, הוא אופף אותו כצל וכאדי הערפל וכמדומה כי אין לו סיכוי להשתחרר מכפיל טורדני ומציק זה.

החתירה המתמדת אחר העושר והעמל המושקע בה מצטיירים כמוליכים למכלאה של דאגות, שאין בה כל מוצא של שלווה וסיפוק אמיתי, ובדומה לתפישה הבודהיסטית היא כולאת את הקוף האנושי מרוט התודעה בגלגל ענק אינסופי של טרדה, בבחינת "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (שם, יב).

בחתימת הספר, לאחר שנפסלו כמעט כל האופציות שאמורות היו להוביל אל האושר, מגיע החכם באדם למסקנה פשרנית ומפתיעה לפיה; "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם" (קהלת; י"ב, י"ג). ואולם קריאה ביקורתית של הטקסט מעוררת את החשד לכתיבה חתרנית ואזוטרית, המערערת − מבעד למסווה של קונפורמיות − על האמיתות המקובלות והמוסכמות של המבנה הדתי שהוגנבו אל נוסח המעטפת שלה.

ואכן, מגילת קהלת נותרה כמטען מסוכן וכטקסט בעייתי וחשוד בקורפוס של כתבי הקודש והגם שנכללה בו − ניכר כי מעמדה בתוכו נשאר מתוח ורמז לכך מבצבץ במחלוקת החכמים בסוגיית חלות דיני טומאת הידיים על המגילה.

תהא אשר תהייה כוונתו המקורית של בעל המגילה וזהותו של המחבר הפלאי, הנה יקשה שלא להתפעל מיכולתה של דת להכיל טקסט הנחשד במינות ולהניח למטעניו המתוחים לחלחל במקדשה באורח המאתגר את עולם הערכים המסורתי והמעניק לו מתוך כך התמודדות מתמדת שעל סף התהום. מבחינה מסוימת ניתן לומר כי קהלת תפקד כמעין מאמן פילוסופי גבולי בעבור הדת שבתוכה הוא הושתל כמטען מעורר ומפרה. קהלת היה המאמן האישי בתרגיל ההליכה בשיווי משקל רופף בריאליטי האמיתי של עצם ההישרדות בעולם.

איש אובדני מחפש משמעות

על אף נפח טקסטואלי צנוע, דומה כי המגילה המרוכזת כל-כך אוצרת בחובה אינסוף אופציות פענוח והקשרים הגותיים ואתיים, המשיקים באופנים שונים לסטואה היוונית ולתורות האבסורד המודרניות, אך גם למסורת הדתית ולהיפוכה, לסקפטיות, להדוניזם ולניהיליזם.

בקוטב האחד נמצאת הקריאה המסקנית החוזרת כמעין מוטו או מנטרה של תסכול מהול בהשלמה מייאשת "הבל הבלים הכל הבל", אלא שבקוטב השני יקשה להתעלם מהחיפוש הבלתי נלאה אחר כל בדל משמעות ומיכולתו של הטקסט החתרני להתביית אל לב המסורת הדתית, לערער אותה, אך גם לאתגר אותה ולהעניק לה עומק של השלמה עילאית. קהלת הוא התגלמותו של האדם מחפש המשמעות נוסח הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל, כשם שהוא היפוכו המוחלט של כל מעגן משמעות וכמדומה כי חיבור הגותי זה עמד נוכח תהומות האבדון וההתאיינות, אך דווקא מתוך כך השכיל להתמודד עם האתגר של קיום בעולם שפישרו וערכו אינם מובנים מאליהם. זהו אפוא טקסט מוקצן ולימינלי, לבירינטי ועילאי, הניצב נוכח אנליזה של עולם חסר משמעות, נטול אתיקה וצדק, ועם זאת הוא אינו מוותר על עצם ההשתוקקות אליהם ומכאן גדולתו: היכולת להצביע על ההיעדר והמשך הכמיהה. קהלת בורא את המשמעות האנושית הטרגית מתוך הכרת החסך והנכונות להעניק לה מבע.

בקריאה אנכרוניסטית במתכוון של המגילה אפשר כי ניתן למצוא בה מעין עדות לטיפול עצמי מוצלח של אישיות אובדנית, שניצבה בשעתה אל מול איון קיומה בעולם נטול פשר, אך הצליחה להשתחרר מנפילת התהומות מכוח גילוי אופציית ההשלמה עם הרגע החולף של הבל הנשימה. היא המירה במישור הפנימי והעמוק ביותר של הווייתה את אבחנת ההבל הכללי של היקום והקיום − בתחושת ההתחברות בהבל הנשימה, באורח העשוי להזכיר פעולה מדיטטיבית. קהלת היה כנראה אדם שהגיע לנקודת הטלטלה שבין הדיכאון לאופציה האובדנית, אך להבדיל מהפנייה דחופה לטיפול תרופתי-פסיכיאטרי הוא פנה לייעוץ פילוסופי בשיטת עשה זאת בעצמך. אם אכן כן, כי אז ניתן לשוב ולקרוא את החיבור כטקסט בעל משמעות טיפולית תרפויטית, הנושא פוטנציאל של החלמה נפשית − גם בעבור קורא עכשווי. אפשר גם כי הטיפול המוצע בידי הקהלת עשוי להיות יעיל יותר דווקא בעבור אישיות המתחבטת בצער עולם מן הטיפוס הפילוסופי האובססיבי, שאינו יכול להרפות מתשוקת המשמעות ומהתסכול הכרוני הנלווה להיעדרו של פשר. מן הבחינה הזאת קהלת ראוי להיחשב כטקסט יסוד של כל ייעוץ פילוסופי במישור הנפשי.

לצד הניתוח ההגותי הנוקב, זהו חיבור המביע מנעד רגשי והמתגבר על הפרכות שמציב לו הגיונו החד כלהב באמצעות תחושת החיות המפעמת בו. כנגד מה שעלול להצטייר כתסמונת דיכאונית שעל סף האבדניות − מופיעה בספר נימה דינמית של ויטליות מתוך מאמץ להגיע להרמוניה בין בקשת החכמה והחיות בעולם על-אף מגבלותיו. מעבר לחזות דטרמיניסטית טרגית − ניכרת סגולה הומניסטית הבאה מעצם ההיצמדות לחיים כזרימה של אנרגיה ויטלית מרהיבה בשפעתה וכמדומה כי זו עשויה להסביר את הברית המתוחה שהושגה לבסוף משחיבור כה חסר שקט זכה להיכלל בספר הספרים של היהדות. הממד הרגשי הגלום בתחושת החיות כמו מאיין את תחושת האפסות המוחלטת המובעת לכאורה בסיסמת ההבל. במקום שיתוק, קיפאון, קיבעון וסטגנציה כללית, דומה כי קהלת מטיף למיצוי החיים והחכמה − נוכח הרף העין של הבל הנשימה החולף בקיום האנושי. זהו קיום המודע עד כאב לזמניותו ולהיותו תחת חרמש מר המוות, אך דווקא מתוך כך, הוא מסוגל להמתיק את הגלולה ולהגיע להערכה מלאה יותר של עוצמות החיות והחכמה הנוכחות בכל רגע.

בדומה לפילוסופים היווניים הקדם-סוקרטיים, ביקש הקהלת להקיף בחיבוק מחשבתו רחבת היריעה את היקום ולהעמידו על יסוד אחד שיקנה לו את נקודת היתרון. בדומה להם הוא סבר כי קיים מפתח יחידי שיוכל לפענח את התבל וכל צבאה, בדומה לפיתגורס הוא הונע מכוח מחשב חשבוני, בדומה להירוקליטוס הוא קלט את רטט הארעיות וכמותו היה אפל במלנכוליה שפקדה אותו. ואולם יותר מכל אלה, הוא למד לבטל את עצמו ואת חשיבתו שלו ואחר שמצא עצמו מנסר את הענף עליו הניח את שולחן הכתיבה הפילוסופי, אחר שחש את חור האין של ההבל, הריק והאינות – נפערים תחתיו ובולעים את הווייתו בתהום נטול התחתיות, הוא נצמד לרגע החולף של הבל הנשימה, שהעניק לו ביחד עם מתק האור, את יכולת ההיצמדות אל עצם חיותו.

אני קהלת הייתי תרנגול הינדיק בירושלים

עוצמתו של הספר נובעת מרב-הממדיות של העמדות ההגותיות והנפשיות המובעות בו וכנגד הדימוי הסטריאוטיפי החד-ממדי, הפסימי והמלנכולי − מתגלה בקריאה קשובה יותר קשת עשירה של נימות רעיוניות ומצבי רוח מתחלפים. לכאורה המתח הגלום בפרק הפתיחה נעוץ בפער שבין המחזוריות של הסדר העולמי לבין עמלו של האדם ומובעת פה נימה של תסכול נוכח מחזוריות מונוטונית טבעית, אוטומטית, חוזרת על עצמה לאין קץ, מתישה ומעייפת. "כָּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים…ואֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (פרק א', ח-י), אך דווקא מתוך שלילה לכאורה של הבריאה על שפעתה המתישה − עשויה להסתתר עמדה הפוכה של מלאות החיים נוסח "לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ"(שם א', ח).

מילות המפתח הן כול והבל, או בנוסחה מרוכזת אחת − הכול הבל ומכאן גם המודעות להבלות חשיבתו שלו, שדווקא מתוכה הוא מסוגל להתרומם מעבר למעגל הקסמים השלילי של התסכול ואפילו מעבר לאותו צירוף של האינטלקטואלי והרגשי מתוך איון המשמעות והתקף הרוגז והסבל.

בדומה ליצירות פילוסופיות ספרותיות נוסח "כה אמר זרתוסתרא", קהלת כתוב כצירוף של מחשב פילוסופי וסיפור עלילה: אחר שצפה בעולם וסיכמו כהבל, הוא מבקש להתנסות בתענוגותיו.

"אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב; וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל"(פרק ב', ב). זהו אפוא פילוסוף של התנסות עצמית מתמדת, הוגה המתגלגל בדרכי החיים, שאינו חושש לגלם תפקיד ראשי ברומן של חייו, המסוגל לבטא את רגשותיו, לבטל את עצמו ("וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת", שם, ג),  המתנסה במצבי צבירה שונים של עושר, מעמד, כוח, פוליטיקה, הטועם מתענוגות החיים, המדלג בין ההפכים והצובר חכמה ובכל דבר הוא מבקש להגיע לידי מימוש שיא. מכאן הדיאלקטיקה של האינות והעוצמה לאין קץ, של האפס הניהיליסטי והאינסוף, של ריבוי החוויות והריק, של הקהלת ושלמה המלך ומכאן ההגזמה והצמצום. זהו מחבר כפייתי ודו-קוטבי, מוגזם, מוקצן ותזזיתי, שמבחינת דיוקנו הנפשי והרוחני, מיטלטל בין התשוקה לסקור את הכל לבין הידיעה כי הבל הכל, ואפילו תשוקתו הפילוסופית וקביעתו הכללית המאבחנת את הקיום כריק ואין, הבל הם. "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי…  וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי, מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם… וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי, מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם" (פרק ב',ד,ז, ט). הוא שובר שיאים, אך נופל לאפסות. יש לו הרבה והוא רוצה עוד והכל, אלא שכל הדברים מטביעים אותו בימת ההבל. ככל שיצבור תארים, חוויות, עצמים, עושר, מעמד, ממלכות, הישגים, עדיפות, שטחי שליטה, יתרונות, כן נגזר עליו לנפול אל חיקו של ההבל, שצלו המקולל מרחף מעליו וכמו מטיל עליו אבלות נצחית.

זה האדם האמון על סגולת ההתפשטות לאין קץ המציינת את ההתפתחות האנושית, את הממלכה והמדינה, התרבות העירונית והקפיטל, הלוגוס והמדיה, המחשב המספרי האינסופי, אלא שכמו קללה נגזרה עליו כי חתירתו אל "הכל" מובילה תדיר אל תודעת אפסות ההבל המבהילה הטורפת את שרעפיו: "וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי… מִכָּל־שִׂמְחָה… מִכָּל־עֲמָלִי… חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי… בְּכָל־מַעֲשַׂי" (שם,י,יא). קהלת נידון לעבור דרך שלשלאות הכל רק כדי לגלות כי אין לו דבר מכול וכול, אחר שצבר מיליונים גילה את האפס: "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". הוא אינו מוצא את הערך המוסף, אינו מצליח לעצור את זרימת הזמן ואת היותו בן חלוף, "וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

הוא מבקש לאחוז ביתרון הנתפש בעיניו כסמן המשמעות והערך וכפילוסוף מובהק הוא דבק במותר החכמה על הסכלות, שהוא "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן־הַחֹשֶׁךְ" (שם, יג). קהלת מחפש את המשוואה שתעניק לו את סימן הפלוס המנחם, אך הכול נבלע בקיבתו העגלגלה של האפס הנצחי.

בנוסחה החשבונית הנסגנית, הסיזיפית והמפרכת של קהלת, הנה היעדר היתרון, שהוא אובדן הערך והמשמעות − מוביל אל מסקנת ההבל המטילה מבולקה בכול. זהו פילוסוף המודע לערך עצמו, אך המודע גם לביטול ערך עצמו בידי העולם ומכאן היכולת שלו לדבר משמו של האני האובדני: "וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; כִּי־הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃ וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי… גַּם־זֶה הָבֶל" (יז,יט). זהו מעין הספד עצמי במכתבו האחרון של מאבד עצמו לדעת, אלא שברגע הקריטי הוא מתעשת ולא בהכרח מכוח דעתו, אלא מאיזו דביקות אחרת, אינטואיטיבית, בתחושה של חיות.

הכול הבל − כולל אבחנת ההבל עצמה

קהלת חדור תודעת היעדר היתרון, אך דווקא בנקודת השפל העמוקה ביותר הוא מתגלה כהוגה בעל ערך מוסף רגשי, המסוגל להתוודות על חילופי מצביו הנפשיים. "וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי… גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה… כִּי כָל־יָמָיו מַכְאֹבִים, וָכַעַס… גַּם־זֶה הֶבֶל הוּא׃  אֵין־טוֹב בָּאָדָם…. גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (כ-כד, כו). אם הכול הבל, אזי גם אבחנת ההבל היא בגדר הבל, ואם אכן כן, אזי גם מכלול הגותו של הקהלת על הייאוש האובדני הנלווה לה − היא בחזקת הבל הבלים ולפיכך כאב המודעות להבל המוחלט מסוגל לבטל את עצמו ולרפא את עצמו − דווקא בנקודה שלפני קפיצת התהומות. הרגרסיה האינסופית של הקהלת עשויה לעבוד "לטובתו" במובן של השמירה על חייו, אך "לרעתו" במובן של המשך הציות האישי המתבקש והאובדני למחשב ההבל המייאש.

מן הבחינה הזאת הדיאלקטיקה של ההבל עשויה להזכיר את הגישה הטיפולית המציינת את ר' נחמן מברסלב בסיפור הבן מלך שהתבלעה דעתו עד שהשים עצמו באורחותיו כתרגול הינדיק, משמע ככל שהלה שקע לחיק הבלות קיומו התרנגולי, כך ניתן היה בהטיה פרשנית אחרת של התהליך ללמדו מחדש הלכות בני אדם, משל היו אלו חלק מקיומו החליפי של תרנגול מאולף.

אם נכתוב מחדש את הסיפור הברסלבי ונתאימו למידותיו של הקהלת − נגיע לערך לנוסח הפרפרזי הבא: פעם אחת נפל בן מלך אחד לשיגעון והתבלבלה דעתו לומר שהוא הבל והעולם כולו הבל, וצריך הוא ליישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות ממש כמו תרנגול הינדיק רחמנא לצלן, וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאותו מזה, והיה המלך בצער גדול מזה, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו! והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל וגם כן גרר פירורים ועצמות. ושאלו בן המלך: "מי אתה? ומה אתה עושה פה?" והשיב לו: "ומה אתה עושה פה?" אמר לו: "אני הבל הבלים". השיב לו הבן מלך: "אני גם כן ההבל הבלים גדול, שהכול הבל גמור מאוד". וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כותנות. ואמר החכם 'ההבל' לבן המלך 'ההבל הבלים מאוד': "אתה חושב, שההבל הבלים אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבוש כתונת ואף על פי כן יהא הבל גמור בתכלית ההבלות! כי במקום אחד ראיתי הינדיקעס לבושים בכותנות". ולבשו שניהם הכותונת… וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

והנמשל מובן למבינים, אלא שהנמשל בנוסח הפרפרזי הזה מציב את הקהלת בתפקיד הכפול של בן המלך ושל החכם המרפא והדיאלוג ביניהם הוא השיח הפנימי המתנהל בנפשו הטרופה של המלך הירושלמי, החכם באדם שדעתו עמדה להתבלע מרוב עמקותה.

הסתירות הפנימיות המפוזרות לאורך החיבור המוזר רק מוסיפות על חידתיותו, קסמו ועמקותו ועל האתגר הפרשני הגנוז בו, וניתן להסבירן הן כפרי התערבות חיצונית שיש בה ממד כפוי וגס, הן כתוצאת התרוצצות עמדות שונות בתודעתו של המחבר, והן כפרי אופייה הפרגמנטרי והפתגמי של כתיבתו הנערכת כמעין מחברת הגיגים פזורים. הספר שנאמר עליו כי דבריו סותרין זה את זה ואף נוטים לצד מינות − נחשב כפרי חכמת זקנים הנפתים לומר דברי הבלים והיו שראו בו ביטוי לנפילתו של שלמה החכם באדם, שנטרד באחריתו מכיסאו בידי אשמדאי. דומה עם זאת כי דווקא תודעת האחרית היא שמקנה לו את עמקותו ודווקא יכולתו לסתור את עצמו – היא שעושה אותו לטקסט שלא ניתן לבטלו עד תום, שהרי ביטולו הוא בחזקת אישושו וגם אם יאמר הקורא בסתר לבו: הבל הקהלת כל דבריו הבל הבלים, הנה ימצא מאשר בכך את מה שהבעל מחבר ביקש להוכיח. דווקא היותו נטול מבנה מארגן, או התפתחות הגיונית רציפה וכן אופיו המפוזר, האופייני כה לספרות החכמה של המזרח הקרוב העתיק, מקנים לספר את פוליסת הביטוח המונעת את הפרכתו המוחלטת. כמו היה מוטו ההבל החוזר לאורכו − להט החרב המתהפכת הגוזרת על המחבר ומבקריו כאחד. בחרב הזאת יש דבר מה מבהיל, אך גם מלהיב, משעה שהעין מתמכרת לניצוצות ההתנפנפות שלה והצוואר מצליח להיחלץ מסכנת פגיעתה.

מתוך מבוא לפירוש הגותי על מגילת קהלת

אודות אלי שי

ד"ר אלי שי הוא עיתונאי חוקר ומרצה עוסק בחקר הקבלה והשבתאות והמיסטיקה וגם בחקר ספרות עברית. פירסם את הספר משיח של גילוי עריות :היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית (משכל, 2002)
הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך, יהדות עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*