איור: יסמין זינגר

חלק א של הסיפור

חלק ב

ריקה מרגולין מתקשרת למשרד ורוצה להיפגש. לא דיברת אִתה משנת 93′. היא הייתה החברה הטובה ביותר של אורלי, הייתה צמודה אליה עד שאתה נכנסת לתמונה, ואז זזה הצִדה – אבל תמיד ידעה למצוא פרצות ולהתקרב שוב. ריקה החביבה! פטפטנית נחמדה שהשרתה סביבהּ מצב רוח טוב וידעה מתי להניח לזוג האוהבים. בשנת 93′ הייתה בתקופת שפל. באה אז למשרד, הציצה פנימה חסרת ביטחון ונראתה כמי שמחפשת פנים מוכרות, חום וקשר עין. הושטת לה יד, הובלת אותה לכורסה הנוחה ביותר וסגרת את הדלת. ידעת מיד למה היא באה. קל לזהות את תיקי האישות האלה, הפרנסה אמנם טובה אבל אתה חי על הצרות של האנשים ומתפלש בהן. התחלת לתחקר אז את ריקה, איפה בעלה עובד, למה היא חושדת בו ואם באמת יש בסיס לחשדות. היא אמרה שביום ראשון הוא אמור לצאת למילואים  ליומיים. אז ביום ראשון התמקמת סמוך לבית, שעת בוקר מוקדמת, מְכל דלק מלא. הוא ירד, נכנס לרכב, נסע לכתובת אחרת בעיר, ושם צילמת אותו אוסף מישהי. נסעת אחריהם עד הכנרת, תנועה רבה וערה ורמזורים בדרך. אחרי חצי שעה החלפת חולצה, אחרי שעה הִרכבת משקפיים. נוסע תמיד ברכב לבן, דגם נפוץ, לא למשוך את העין. עקפת את בעלה והסתכלת בו במראה, לפני המֶחלף נתת לו לעקוף, לוודא שהוא לא יורד. הגעת לחוף ים והם שכרו בונגלו ממוזג. שכרת בונגלו לידם ובערב כשהם יצאו מהחדר ועשו על האש, אמרת להם: “ערב טוב, יש לי כמה בירות”, והם הזמינו אותך להצטרף. סיפרת להם שאתה צלם ושאתה מחכה לאור הראשון לצלם ציפורים. הם ביקשו שתצלם אותם ותשלח להם בדוא”ל את התמונות. צילמת בלי להסתתר ובלי להעמיד פנים – ואולי בגלל זה הצלחת להתנתק מהמשימה שלך ולראות בהם חברים. עברה בך התלבטות אמתית מה לספר לריקה ומה להסתיר. פתאום לא הרגשת מחויב לה. למחרת בבוקר קמת מוקדם, עזבת את המחנה והמתנת בפינה. בשעות הצהריים הם יצאו מהחניון והחלו לנסוע הביתה. היית עסוק בתיעוד החזרה וכל הזמן ריקה צלצלה. חשבת מה לומר לה. בתיקים האלה הלקוחות נודניקים מאוד והכול רגשי מדיי, והיא לא הפסיקה לצלצל. בסוף אמרת לה בקיצור: “אני אחריו, אעדכן אותך, ובינתיים תישארי רגועה”. שמעת בקולה את ההתפרצות שעומדת לקרות בערב. בשלב מסוים עזבת את המעקב, החנית את הרכב בצד ושאלת את עצמך עד כמה צריך להיות ישר עם הלקוח, עד כמה לשתף. שאלות אתיות כלל לא פשוטות. רוב האנשים החושפים רומן רואים רק את בן־הזוג הנואף כמי שאשם, הם לא מחפשים את הטעויות שלהם. הם קוראים לשבר בשם “בגידה” ולכן בעיניהם זה סוף העולם.

מאז 93′ עברו יותר מעשרים שנה ועכשיו ריקה רוצה להיפגש שוב. אתה מנסה להוציא ממנה כיוון, מה קרה שפתאום נזכרה? היא נשמעת מחויכת, מסתירה סוד. בסוף אתה מצליח לחלץ ממנה משפט שמשאיר אותך סקרן: “כשנפגשנו בפעם האחרונה לא הייתי כנה אתך”.

*

עכשיו ריקה מופיעה שוב במשרד, נראית אופטימית. עגילים צבעוניים מצהילים את פניה והיא מחבקת אותך בחום. “כמה זמן עבר ונשאר לך אותו הריח”, היא אומרת. האווירה ביניכם טובה, ושניכם צמאים לאזכורים מן העבר, למילים המעטות שיסבירו מה התרחש עד היום. תשובותיה מאשרות את מה שניכר על פניה: היא התגרשה מבעלה הקודם וחיה חיים טובים עם בן־זוג חדש. באהבה רבה הם גידלו יחד את שתי בנותיה שבגרו ועזבו לא מזמן את הבית. הזוגיות שלהם זוכה עכשיו לפרטיות משכרת, כל מיני מחוות שגוועו בגלל מטלות הגידול מפציעות מחדש וגורמות לה לחייך ולשאול מה עוד יפתיע לטובה.

– “אז… מה מביא אותך אליי?”

– “אורלי, האהבה המשותפת שלנו מן העבר. כשנפגשנו אז, בחקירה, שאלת אותי אם שמעתי ממנה ואמרתי שלא. זו לא הייתה האמת. הייתי אז שקועה בעצמי ולא הייתי מסוגלת להקשיב לך. כל השנים אני מרגישה שלא בנוח עם השקר הזה, מפני שהחקירה שלך הביאה אור לחיי. בזכותך הבנתי מה אני צריכה לעשות כדי להירפא מן החשדות והפחדים ומעולם לא הודיתי לך על כך. אז הנה אני פה, אך לפני שאני מספרת, אני חייבת לשאול: יצרת אִתה קשר במהלך השנים?”

– “לא. נשבעתי שלא לחקור ולא לחפש, אבל לפעמים לא התאפקתי, ופה ושם הזכרתי אותה באוזני מישהו, אבל לא נודע לי דבר”.

– “אספר לך את מה שאני יודעת: היא חזרה משטוקהולם אחרי חמש שנים והתארחה אצל סמדר ויינגוט, שלמדה בשכבה מתחתינו. באתי לשם לפגוש אותה והיא נראתה לי מאוד חסרת מנוחה. השיחה לא קלחה. היא הטיחה בי שהיה לי נוח להתנתק ממנה ולא הסבירה למה. היא רזתה מאוד, זרועותיה נעשו גרומות, אבל עדיין נשארה יפה. יפה ומסוכסכת עם עצמה. היא סיפרה לי שהיו לה שנים לא קלות בשטוקהולם, היא גידלה את ילדיה של בת דודתה ולמעשה הייתה האו-פר שלהם. בת דודתה סיימה את לימודי המשפטים בנחת ובנתה לעצמה קריירה בידיעה שיש מי שמטפל בכל צורכי הבית. אורלי חזרה לארץ מבולבלת, דיברה על לימודים, אך לא האמינה בעצמה. שאלתי עליך והיא לא רצתה לדבר, רק נפלט לה איזה משפט עוקצני על אחיך והיא מיד ביטלה אותו בהינף ידיים וביקשה ממני ללכת, ממש כך. אחרי שעה כבר הייתי בחוץ.

– “ומה היא אמרה על אחי?”

– “היא אמרה שהוא הצל השחור שלך ומלמלה עוד משהו שלא הצלחתי לקלוט… חודש לאחר מכן צלצלתי אליה, רציתי להיפגש והיא דחתה אותי בתירוץ שאין לה זמן כי התחילה לעבוד. הבנתי שהיא לא מעוניינת בקרבתי והתרחקתי. לא הבנתי מה קרה לה ואת מי היא מנסה להטעות. העבר הצמוד שלנו כמו התנדף ולא הותיר מאותותיו.

“לפני שבועיים נסעתי עם בעלי לטיול בצפון”, ריקה המשיכה לספר, “בשעות אחר הצהריים טיילנו בסמטאות צפת. היה אוויר טוב, התיישבנו על ספסל ונהנינו מהמשבים ומהאור הנעים. מולנו, ליד גזע עץ חסון עמדה אישה חרדית בגבהּ אלינו. היא רכנה מעל תיקה וחיטטה בו בלי הרף. לבסוף הניחה לחיפוש והסתובבה להמשיך ללכת. כשהבחינה בי עצרה והביטה בלי להוציא הגה. הפשטתי בדמיוני את התחפושת החרדית שלה וידעתי שזו אורלי. אורלי בעלת פנים מלאות יותר וזה מה שעצר אותי מלקרוא מיד בשמה. לא ראיתי סימני התבגרות: שְׂערה היה מוסתר לגמרי, הצוואר רכוס, והחצאית הארוכה נופלת על גוף דק וחסר גיל. השתהיתי ונמלאתי היסוסים עד שהיא פנתה אליי ואמרה לי בחיוך רחב: ‘אני בטח חולמת’.

“מיד התחבקנו וההתרגשות גאתה. השוני בינינו לא הפריע לנו להרגיש כמו שתי ילדות שיש להן הרבה על מה להסתודד, והעיניים מחפשות מקום מסתור.

“היא סיפרה לי שיש לה חמישה ילדים ושהיא כבר סבתא. הזמינה אותנו לבוא ולפגוש את נכדיה שבאים לבקר הרבה ואת בעלה. הבטחנו שיום אחד ניפגש בנחת, ונוכל לשבת ולספר עד הערב. היא רשמה לי על פתק את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה. הנה זה, קח אותו, הפרטים שמורים אצלי”.

אתה מסתכל בפתק בחשש, כאילו אם תיגע בו המידע שבו יימחק או יהפוך לחסר פשר. למה לעזאזל, האישה הזאת הביאה לך את הפתק הזה? לצלצל לא תעז, לפגוש אותה ביחידות הרי אי אפשר, כל האדוקים סביבהּ בטח לא נותנים לה לזוז מילימטר. מי חשב שהיא תיבלע בתוך עולם סגור כל כך, בלתי חדיר לאנשים ולרעיונות חדשים? ובכל זאת מתעורר בך צימאון לדעת ולקבל עוד. ריקה מביטה בך, מה עכשיו? משהו עומד על קצה לשונה, איזו השקפת עולם תמציתית.

– “איך יכולת לסבול עד היום את אי־הידיעה? אני לא הייתי מסוגלת לזה”.

– “זה אחד הדברים שהפנמתי הודות לעבודה שלי. אני זוכר אירוע מהתקופה שעבדתי במשטרה: פושע אחד היה יוצא כל יום מהבית, הולך לאיזה שטח וחוזר. הייתי אז בחופשה וכשחזרתי ראיתי את הדוחות והשתגעתי: למה הוא הולך כל יום לשטח הזה? מה הוא מחביא שם? נשק? סמים? הבוס אמר לי: ‘לך תרחרח’. מדובר בשטח בין שתי גדרות בתים באורך של עשרים מטרים. עקבתי אחריו ומאחוריו הלכה אישה ובידה סל, רצתי אליה לקחת את הסל ולעזור לה כדי שלא לעורר חשד. הלכתי בקצב של האישה, הגעתי אִתה עד הקצה ולא הספקתי לראות מה הוא עשה שם. חזרתי לרכב מתוסכל. הפושע לא חזר לשם יותר ועד היום אני שואל את עצמי מה הוא עשה שם ומה פספסתי. אתה מת לדעת ואבוד לך. את מבינה? מקרים כאלה לימדו אותי להתאפק. רוצה אספרסו? את ממהרת?”

– “כן, ממהרת, בעלי מחכה לי בחוץ, אנחנו רוכבים על סוסים עוד מעט. פעם בשבוע עושים טיול של שעה וחצי לאורך שמורת טבע, מצפון למכמורת יש חוף ים נהדר. שעה וחצי על גב סוס ואני אישה מאושרת”.

היא קמה מהכיסא, לוחצת את כף ידך ואז מגביהה אותה ומניחה את לחייה עליה. פרֵדה נעימה. מבטיחים להיפגש שוב, ויודעים שזה יקרה בעוד הרבה שנים. היא נעמדת בפתח ואומרת: “כולנו קינאנו בך ובאורלי. קינאנו והערצנו. הייתם חיזיון של יופי. אני זוכרת שהבנתי אז שאנשים יכולים לקרון ולבלוט בלי לעשות כלום, פשוט כי יש להם זה את זה”.

הלכה לה. הדברים שאמרה: שטוקהולם, חזרה בתשובה, מה קרה בין לבין ואיך בכלל אחיך השתרבב לפה? “הצל השחור שלי”, היא כינתה אותו. טוב, כשהיה נער היה באמת נודניק חסר מנוחה. כל הזמן שאל “לאן אתם הולכים?” וניסה להידחף. התביישת בו בשנים האלה, הוא היה מקלל וצועק. איך הוא יצא כזה? מן אח שלא מתאים למשפחה, ואתה צריך להתנצל על קיומו. יום אחד תפסו אותו פורץ למכונית, מפרק מערכת סטריאו. השמועה טסה ואחרי יום החברים מהצבא התחילו לקרוא לך “האח של הקרימינל”, והכינוי הזה רדף אותך. רק אורלי המשיכה להיות סבלנית כלפי אחיך, דיברה אתו באכפתיות כמו אימא צעירה שלה לב זהב. הייתה אומרת בצד, בשקט: “הוא צריך תשומת לב”. יום אחד איבדה את סבלנותה ואמרה:

“איפה כל הגומיות לשֵׂער שלי? הן נעלמות! אני שמה אותן במגירה אצלך בחדר ולמחרת אין שם כלום. הוא לוקח אותן, אני אומרת לך!”. כעסת עליה שהאשימה אותו בביטחון כזה ואמרת לה בזלזול: “מה יש לו לעשות בגומיות שלך? קוקיות?” הריב הזה דעך מהר אבל עכשיו הוא מהדהד לך באוזניים. שטויות של ילדים. אין טעם לנפח אותן עכשיו. אם תספר את זה לאחיך הוא בטח יצחק בקול גדול.

*

קמת מוקדם: אי־שקט פלוס שלוש כוסות קפה והנה אתה מסתובב בצפת פתאום. מה היא מצאה בעיר המוזרה הזאת, שיש פה מעין השגחה פרטית? נשמות מיוחדות נמשכות לעיר. אולי מצאה פה אור.

זו השכונה שלה: בתים פרטיים, הרבה משפחות חב”דיות, הנה בית הכנסת שלהם, מוסדות גן ובית ספר. גרה לה מעל הר כנען, על גג העולם. האם למעלה היא מרגישה יותר את הקדושה? איזה שקט. אין נפש חיה בחוץ, גם לא בכי של תינוקות. זו החצר שלה? מסתובב סביב ובוחן את השטח. כן, זו החצר. גדר נמוכה מקיפה את הבית, החזית חשופה, חניה ריקה. עושה רושם שאין כאן איש. השער נפתח בקלילות, יש מעט צמחייה והרבה אבן. פה ושם מבצבץ איזה עלה שמשווע למים. התריסים פתוחים מעט, ואתה מציץ בזהירות פנימה, ישר אל תוך הסלון האפלולי שלהם. בד פרחוני מכסה את הספה, בדיוק ממול ספרייה של כתבי קודש. מפת תחרה על שולחן האוכל שבמרכזו שני פמוטות ממתינים לערב שבת. פתאום שומע קול של גבר בוקע מן הבית. נהדף לקיר, הנשימה נעתקת. מחכה לשקט יציב, הטלפון הנייד שלך רוטט לך בכיס. זה הזמן להסתלק מפה, לפני שאיזה חרדי מבוהל יֵצא החוצה ויזעיק את החברים שלו. הנייד לא מפסיק לרטוט.

זהו, בחוץ יותר טוב, מתרחק עוד ומחזיר טלפון לאשתך שנשמעת מדוכדכת. זו הבת. היא נכשלה בבחינה ונפרדה מהחבר. צריכה מילות עידוד מאבא ואתה יוצא מיד לדרך.

אפילוג

החוקר הפרטי שבו אמר: “שתירקב האמת”, ונמלט מהחקירה. הוא נהג הביתה בלב קל יותר ושינן לעצמו כמה טוב שאשתו ובתו תמיד מזכירות לו בשביל מי הוא קיים ומה הוא צריך לעשות למענן. הוא נהג ממוקד בכבישים הפתוחים, שבע רצון מכך שהתנועה מדוללת ושהעיכובים הצפויים מתבטלים מול עיניו. על המושב שלצדו נחה המשקפת החדשה. היא נראתה לו לרגע נצחית ובלתי רגילה, צִבעה התנצנץ בזוהר והוקרן על הזגוגית כתעתועי אור. ובאמת, במשך דקה שלמה וארוכה התחולל במשקפת חיזיון אופטי חד־פעמי. אילו רק הרים אותה מן המושב והצמיד לעיניו, היה רואה את מה שבאמת קרה והבריח את אורלי: היה רואה את אורלי הצעירה צמודה לקיר. זרועו החזקה של אחיו מהדקת אולר לגרונה, חולצתה קרועה, היא מעווה את פניה להביע דחייה, בעתה וסבל צרוף. דקה שלמה שבה עיקום הפנים וכיווץ השרירים הלא רצוני חושפים את הסיפור כולו ואין צורך להוסיף לתמונה מרכיבים ומידע נוספים. ואז – התפוגגות.

12 תגובות

  1. המתנתי שבוע לדעת מה היה שם?
    חשתי בהתחלה אכזבה, למה הוא לא נכנס אליה בצפת או לפחות להרים טלפון ואז מגיע האפילוג והמבט במשקפת שמשקפת את האמת ושברגע זה הוא מבין מה קרה והאמת בשלב זה כבר לא משנה מלבד האמת. אהבתי מאוד את הסיפור ואני אוסיף לך ענת מימד אישי שלי שבשנים האחרונות לא יכולה לקרוא טקסטין ארוכים וספרים זה בכלל בעיה לגבי בגלל ניתוח ראש שעברתי לפני ארבע וקצת שנים ולכן הסיפורים שלך גורמים לי לעונג רב במיוחד שאני קוראת ומסיימת. אז זה רגע אישי ואני אוהבת את הסיפורים שלך ומצליחה לסיימם עד הסוף !! תודה
    לאה

  2. ניפלא-ענת כתיבתך קולחת ומרתקת..תודה שהבאת את החלק הנוסף לסיפור.
    מופלא בעיני ומעורר השראה היכולת שלך ל-“כווץ” עלילה לסיפור קצר מרתק ומנוגע..

  3. ענת יקירתי. היה שווה לחכות שבוע. דוקא את התיבה הפרטית שלו הוא לא היה מוכן לפתוח. זה מאיים לצאת מאזור הנוחות. זהו סיפור על בריחה.הוא מהאמת , היא מהעבר שלה.סגרת לכאורה מעגל,אבל הוא עדיין פתוח.אהי אוהבת עם סוף פתוח.האמת עדיין לא יצאה לאור.סיפור יפה. תודה על העונג.

  4. סיפור יפהפה. על ההחמצות, אי הידיעה, השלמה של פיסות מהחיים ופיוס. ישראלי מאוד,אנושי מאוד. יאללה, עכשיו ספר.

  5. בסופו של יום (וסיפור מרתק), האפילוג – עם הרעיון של המשקפת עם החיזיון האופטי – מסמל שכולנו צריכים באיזה מקום איזה כלי קסום כזה שייתן לנו תובנות אודות חיינו. מכיוון שזו אוטופייה טכנית, באה כאן סופרת מחוננת והציעה סוג של בסיס לסטארט-אפ ספרותי לסיפורי המשך. בהצלחה ותודה על הזמן שביליתי בסיפור תוך קריאה מהנה לקראת שבת.

  6. פיסות מידע היא כותרת הסיפור היא גם מלאכת הרקימה של סופר היא גם מקצועו של גיבור הסיפור בהיותו בלש. והשאלה המרכזית היא עד כמה ניתן לחשוף את האמת ואם מגיעים לאמת מה אדם עושה איתה. דמויות המשנה סובבות סביב הגיבור כדי שיעזור להן בגילוי האמת, ממששות את הדופק אם הוא יודע את האמת, דוחקות בו לספר את האמת או מספרות לו על האמת שחשש לגלות לבדו. המתח הזה בין החשיפה להסתרה יוצר מתח ומקדם את העלילה והסופרת מיטיבה לזרות מעל המציאות הסיפורית קסם ובו בזמן תהום (מטאפוריים) . את התהום מגלה רק הקוראת (במקרה הזה) כי כך בחרה הסופרת “אילו רק הרים אותה מן המושב והצמיד לעיניו, היה רואה את מה שבאמת קרה והבריח את אורלי” כי יש פרטים שאדם (גיבור הסיפור במקרה הזה) מעדיף לא לדעת. מעדיף לדעת רק חלק מן האמת. כי האמת היא יחסית ויש בה זוויות התבוננות שונות.סיפור חכם. תודה.

  7. ענתי, היכול להכניס עכ הרבה עוצר בסיפור ובדמויות מופלא ומשאיר טעם של עוד.
    מקווה שיהיה גם בהמשך את הסיפור של אורלי.

  8. ענת נפלאה
    קראתי הסיפור פעמיים. סיפור מותח ולדידי עם תובנה אחת ברורה: אל תפשפש בנשגב ממך ,או במילים אחרות, לפעמים מוטב לא לדעת הכל.
    לעיתים החזרה אל העבר מגמדת זיכרונות שאספנו בתרמילנו נשגבים ומאושרים.
    לא תמיד האמת עדיפה.
    דווקא ריקה בצעירותה השכילה להבין את מה שגיבור הסיפור לא הבין עד בגרותו, למרות ניסיונו הרב.
    לא צריך תמיד לדעת הכל.
    כמו כן ,הסיפור המחיש כי משפחה לא בוחרים ואיתה צועדים לטוב ולרע.
    (אח הגיבור)
    כתיבתך יפה, מסקרנת ומותחת.
    השילוב בין עבודתו של הגיבור לבין חייו האישיים והאירוניה שדווקא אחר מושא אהבתו לא בחר להתחקות נפלאה בעיניי.
    אהבתי ואף יותר מכך.
    כתיבתך קולחת ומסקרנת.
    דרך “פיסות המידע “דומה שכל אחד מרכיב את הפאזל על פי ראייתו ועל פי התובנות שלו.
    תודה לך
    אל תרפי!

  9. אהבתי איך שהעלילה מתפתחת לכיוונים מפתיעים ובמרחקים של זמן, יחד עם תובנות חדשות, לפעמים בניגוד למה שמקובל לחשוב, ועם הסתכלות נבונה והבנה של נפש האדם על תחושותוי, רגשותיו וגם חולשותיו

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש + אחד =