איור: יסמין זינגר

אני נשוי בשלווה בזכות העובדה שאשתי הרגה אותי.

עבור שנינו שלווה היא האושר, כלומר הבנו זה מכבר שהשלווה היא המפיקה את התחושה הזאת שאנשים מרבים לבלבל אותה בטעות עם מושג מערבי וריק מתוכן שמתחיל באות אל”ף. אני יושב עכשיו במרפסת עם אשתי שהיא אהובתי, כותב בזמן שהיא משקה את העציצים המוריקים. שלא כפעם, המחשבות שלנו לא משחקות תופסת, הן כבר לא מתחלקות לקבוצות ותרות אחר הרשת. אנחנו לא מצפים זה מזו לדבר מלבד נוכחות אוהדת, ואנחנו בטוחים למעלה מכל ספק שהנוכחות אכן כזאת − כל השאר כבר מגיע אלינו באופן טבעי. טוב לנו.

אין לי ספק שלא היינו מחזיקים מעמד יחד אפילו חודשיים, לא כל שכן שלושים וחמש שנה, לולא הרגה אותי אשתי בטרם שבתי אל חייה במקרה.

בתחילת הקשר שלנו, לפני עידן ועידנים, סערנו שנינו מאוד − היום ברור לי שלא זעמנו זה על זו וזו על זה, סביר יותר להניח שערבבנו עבר בהווה. שנינו ציפינו מאוד − היום נהיר לי שלא ציפינו זה מזו וזו מזה, הגיוני יותר להבין שבלבלנו את ציפיותינו מעצמנו ומהאלוהים, ואחר השלכנו אותן על הזולת, מתוך חוסר אונים. כאמור, היינו צעירים.

הייתי בתחילת לימודיי בחוג למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב כשהעניינים הסלימו עד כדי חוסר תקשורת שהוביל לריצוי שהוביל לחוסר כנות שהוביל למריבות חוזרות ונשנות עד לחוסר התקשורת ההתחלתי, כמעגל סגור ומקצר. ציוניי הלכו והידרדרו, הראש שלי לא היה בלימודים. למזלי הרב, למדתי באותם ימים על אודות בעיית הפילוסופים הסועדים.

זאת הבעיה: חמישה פילוסופים יושבים סביב שולחן כדי לאכול ספגטי. כל אחד יכול לאכול רק בעזרת שני מזלגות. על השולחן מונחות חמש צלחות ולצדן חמישה מזלגות. בין כל שתי צלחות יש מזלג אחד. כדי לאכול, חייב כל פילוסוף להרים את שני המזלגות מימינו ומשמאלו. הפילוסופים, פסק המרצה, משולים לתהליכים ואילו המזלגות − למשאבים משותפים של מערכת ההפעלה. ייתכנו מצבים שסופם קיפאון, Deadlock, אם לדוגמה כל חמשת הפילוסופים ירימו את המזלג שמשמאלם בעת ובעונה אחת בזמן שימתינו שישתחרר המזלג הימני. “Deadlock ו-Starvation”, מילותיו של המרצה הדהדו בחלל האולם, “קיפאון והרעבה”. באין אלגוריתם או מלצר, אף פילוסוף, אף לא אחד ויחיד, לא יצליח לעולם לאכול.

בן רגע היה לי ברור שמנסח הבעיה התכוון אלינו: אנחנו היינו שני גופים נטולי אלגוריתם או מלצר, שני גופים חסרי יכולת תפקודית יחד − וכל זאת שלא באשמתנו! לא ידעתי את נפשי. בזוגיות שלנו הקיפאון וההרעבה היו גורל בלתי נמנע − ועליי הוטל לבשר את זה לאשתי לעתיד. בתום השיעור נשרכתי בכבדות לחדרי השכור במעונות האוניברסיטה. כל הדרך חשבתי על הדרך שבה אמסור לה את הבשורה: לשנינו לא היה טלפון, אבל שרותי הדואר היו יעילים פי עשרת מונים מהיום. בלבי ידעתי שדינו של השליח הוא מוות, ובכל זאת חשתי שלווה דקה, מין התרוממות רוח משונה.

למזלי הרב קידם את פניי מכתב בתיבת הדואר. בכתב יד גדול וצפוף שהשתרע על פני ארבעה עמודים, האשימה אותי אשתי לעתיד בהתנהגות שלא עמדה בציפיותיה. היא כעסה מאוד וניסחה בלהט את הסנקציות שהיא מטילה עליי עקב אי עמידתי בקריטריונים שלה. האותיות הלכו והיטשטשו. אני אינני מסוגל להקשיב לה, כתבה, אינני מצליח לראות אותה, אינני רוצה להבין אותה, אינני נמצא שם בשבילה.

ידי לא רעדה בזמן שהתחלתי לנסח מכתב תשובה. לא נזקקתי לטיוטות. לא היה כעס בלבי, שכן דימיתי את אשתי לעתיד כפילוסופית מורעבת וחסרת אונים. לנגד עיניי עמד הכֶּשל, לא העלבון. דבר ממה שכתבה לא היה אישי. תמצתּי את הבעיה, הרחבתי על הקיפאון ועל ההרעבה ופסקתי על השבתת המערכת − כלומר, על פרידה. חתמתי באהבה מינורית ועליתי לאוטובוס שהוביל לדירתה שברחוב המאבק בגבעתיים. ברגע שבו הנחתי את המכתב בתיבת הדואר − לבי הלם כשיריתי מבטים מהירים וארוכי טווח לימיני ולשמאלי פן תופיע אי משם − חשתי במאבק שהתחולל אצלי בין קול הלב לבין קול ההיגיון. עיניה היפות מול צעקותיה. ידיה הרכות מול תביעותיה. בסופו של דבר ניצח ההיגיון − השלכתי את המכתב לסדק הזעיר שבתיבה והסתלקתי משם במהירות. מובן שאז לא שיערתי בנפשי כי שלשלתי את המכתב לתיבת הדואר של האישה שתהפוך בעתיד לאשתי.

מכתבה לא איחר להגיע. הייתה בו רק שורה אחת: כל החפצים שלך, כולל הספרים, נמצאים בארון החשמל של הבניין. למרות שלא הופתעתי, נבהלתי. ניסיתי להיזכר מה השארתי אצלה מלבד כמה ספרים שלא היה לי בהם צורך. האם התכוונה למכתבי האהבה ששלחתי לה בימים שקטים? לכמה מתנות קטנות שהענקתי לה ברגעים בהירים? לחולצה ישנה שהשארתי אצלה בכוונה תחילה? לפותחן יינות ישן העשוי עץ מעוטר שגאלה מהשלכה לפח האשפה במטבחי, כשהפכה אותו לחפץ נוי בחדרה? צמרמורת חלפה בגבי.

כתבתי לה שאין לי צורך בדבר והוספתי כמה מילים רכות. מובן שלא ענתה.

חפציי היו מוטלים בארון החשמל במשך שנתיים תמימות. בכל פעם שנכנסה אשתי לעתיד לביתה ובכל פעם שיצאה ממנו, נתקלה בקברי המחושמל. כשחפציי החלו להעלות אבק וקורים, החלה לטפל בהם מבלי משים. מעת לעת הייתה פותחת את ארון החשמל, סוקרת את חפציי המועטים ומשנה את סדרם. היא הייתה מנגבת באצבעה את הנר שהבאתי לה, מנערת את החולצה ואחר מקפלת אותה בדייקנות. היא הייתה נושפת על ספריי ומשנה את סדרם − לעתים מסדרת אותם לפי סדר אלפביתי ולעתים לפי קשת הצבעים של שִדרתם.

בזמן הזה התייחדה עם זִכרי בשקט צלול, נטול ציפייה – שהרי מה כבר יש לצפות מן המת מלבד מחיקת עוונות הדדית? בזמן הזה התחזקה. וכך גם אני.

יום אחד נפגשנו באקראי. פניה היו חיוורות כשנפלה לזרועותיי. זה איננו דבר של מה בכך לפגוש באהוב העולה מן המתים. הנה כי כן, נמצאה לנו פסיקה* – ארון חשמל עשוי עץ, בכניסה לבניין שברחוב המאבק בגבעתיים. הדבר הראשון שעשינו יחד כשעברתי לגור אצלה היה לשפץ את הארון הזה. תחילה הסרנו את מדבקת האזהרה בדבר המתח הגבוה, ואחר התחלנו לצייר עליו בצבעי שמן, כאיש אחד, ללא אומר ומילים. ממרחק שני צעדים אחורנית נראתה לבסוף היצירה כנחשולי גלים, צמדי גלים כחולים ואדומים וירוקים וצהובים, מלופפים זה בזה במחול נצחי עשיר וססגוני, בתנועה משולבת שאין בה לא הרעבה ולא קיפאון.

———————————————————————————————–

* במחשבים, פסיקה (Interrupt באנגלית) היא אות המתקבל במערכת ההפעלה, המאפשר לשנות את סדר ביצוע הפקודות בתוכנת מחשב, שלא על ידי בקרה מותנית.

13 תגובות

  1. ואני תמיד אמרתי שהחיים הם בדיעבד
    אוהבת האת פילוסופית החיים שבסיפור,את הכתיבה והתחושה הנוחה עם מעט מתח נילווה בזמן הקריאה.

  2. סיפור מסקרן וחכם. אוהבת את העירוב בין מציאות לסוראליזם והמימד הפילוסופי מוסיף רובד מעניין

  3. תודה רבה לך, ענת היקרה. אין ספק שהמציאות – היא המולידה את הסוריאליזם, והממד הפילוסופי – הוא המטשטש את ההבדלים בין השניים…

  4. אהבתי את הסיפור, מאוד מיוחד שילוב של מציאות ודמיון . סיפור מסקרן ומעניין. תודה

  5. הסיפור כתוב בשחור לבן עד ל-3 שורות הסיום הצבעוניות.
    אפילו חיוורונה של האישה בתחילת הפסקה האחרונה מדגיש את הנסיקה אל הצבע.
    הדחף הראשוני שלי היה לראות את תמונת הארון המקושט בסוף הסיפור
    ואז הבנתי שתמונת הארון החיוור בתחילת הסיפור היא משל לספרות כולה:
    דף לבן עם אותיות חיוורות
    כשכל העושר החוויתי נוצר בהוויתו של הקורא.

  6. וואללה!
    הצלחת לגרום לי לחזור ולקרוא את הסיפור, מיד כשסיימתי אותו.עם חכמה שבדיעבד.
    כל הכבוד
    גיורא

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 − eleven =