סקירת האירוע “לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים” – לציון 30 שנה למותה של יונה וולך

מאת חגית בת אליעזר

יונה וולך. איור: מיכל אריאלי

29.9 – לפני 30 שנה, ביום הזה ממש, מתה המשוררת יונה וולך ועכשיו ב-2015, מתקיים האירוע “לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים” – לחגיגת חיוניות שירתה – בפאב רדיו EPGB ברחוב שד”ל 7 בתל אביב, ביוזמתם של עודד כרמלי ודודו ניאו בוחבוט, שרתמו לאירוע משתתפים מרתקים והביאו קהל רב.

באתי באיחור, מוצדק במידת-מה, כי השלמתי והגשתי רשימת ביקורת על ספר שירים שהייתה אמורה להתפרסם למחרת – יום לפני השקתו של הספר. בעיתונות ספרות כמו בעיתונות –  לוחות זמנים מחייבים. פילסתי את דרכי אל קדמת הבמה דרך קהל צפוף שמילא את הפאב, אך האיחור גבה את המחיר: לעולם לא אשמע את קולו הנמרץ של דודו ניאו בוחבוט שפתח את האירוע בדבריו בנושאים רבים, ובין היתר התעמת עם הדעות הרווחות בנוגע למה שאפשר לכנות “הפוליטיקה של השירה” – כפי שקראתי בקובץ ששלח לי ברוב טובו למען הרשימה הזאת. אצטט כאן את התייחסותו לשירתה ואף לטרום שירתה של יונה וולך:

“… הלשון של וולך נעה עם הרוח, בתוך השטף היצירתי. הלשון של וולך היא שליחת התודעה, כרוכה בה ושטה בה בשצף מוסיקלי סוער ומפליא, מלא בחידושים סמנטיים מבריקים, במערכים מילוליים נוצצים, חריגים בחדשנותם, במקוריותם, בטבעם- המדבר שירה, כמו מתוך פיוט לחוץ ומתמיד של אמת“.

בהמשך דבריו, ניאו הזכיר את המשוררת דליה הרץ, שבמהלך אוונגרדי חסר תקדים, יצרה, עוד לפני וולך, פואטיקה חדשנית וייחודית להפליא“. אחר קרא את השיר “מרגוט” המופתי שלה, “שהיה כל כך חשוב להולדתה של שירת וולך:”

מרגוט/ דליה הרץ

גַּם אֲנִי בְּעִיקָר בַּשָּׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, רָצִיתִי לִהְיוֹת דּוֹמָה לְמַרְגּוֹט.
עַל כֵּן קָבַעְתִּי אִתָּהּ בַּקָּפֶה. אֵחַרְתִּי. מַרְגּוֹט אֵחֲרָה אַחֲרַי
בְּעֶשֶׂר דַקּוֹת תְּמִימוֹת. הָעִנְיָן הוּא בָּזֶה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת
בְּעֵרֶך כָּמוֹךְ. גַּם אִם קָשֶׁה לִי. שָׁלְחוּ אוֹתִי אֵלַיִךְ. מַרְגּוֹט.
נֶאֱמַר לִי בִּמְפֹרָשׁ שֶׁתּוּכְלִי לַעֲזֹר לִי. אֶלָּא שֶׁסָּפֵק אִם יֵשׁ
לָךְ אֵיזֶה עִנְיָן בָּזֶה. אוּכַל לְחַכּוֹת.
הַמַּיִם שָׁטְפוּ תַּחַת לָרִצְפָּה. קַיִץ שֶׁל גְּבִינָה חָפַן אֶת בּוּשׁוֹתָיו.
אֶשְׁתַּדֵּל, כֵּן. מַרְגּוֹט מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחָתִי. עָלֶיהָ
רַק לְרֶגַע לַסוּר אֶל בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ. אֶמֶשׁ תָלְתָה לְיִבּוּשׁ
אֶת קַשְׂקַשֵּׂי הָעוֹר. אֶת רִקְמַת הַשֶּׁלֶג. מְעַט מְאֹד חֵשֶׁק
נִשְׁאֵר לָהּ לְהַשְׁאִילוֹ לִי. בַּמֶּה זֶה תָּלוּי. אֲנִי שואלת.
מַרְגּוֹט חוֹזֶרֶת. אֲנִי עוֹזֶרֶת בְּיָדָהּ. הִיא מִשְׁתַּעֶלֶת.
אֶחְזֹר עַל דְּבָרַי. יֵשׁ בִּי רָצוֹן לְהִדָּמוֹת. מַרְגּוֹט.
יֵשׁ בִּי רָצוֹן מְאֻזָּן כָּל כָּךְ. מְצֻיָן וּבְלֹא מִגְרָעוֹת.
מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת בְּכִוּוּן זֶה. אֲנָשִׁים זוֹכְרִים אוֹתִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי.
קָבַרְתִּי מִתַּחַת לְבֵיתִי גַּרְזֶן. אִמִּי בְּהוּלָה וְאָבִי מִזְדַּקֵּן.
מַרְגּוֹט מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחָתִי. לִבָּהּ הוֹמֶה עָלֶיהָ. עָלֶיהָ
לְטַלְפֵן אֶל בְּעָלֶיהָ. אוּכַל לְחַכּוֹת. מַרְגּוֹט.

ופתאום המחשבה הזאת: המשוררת הצעירה, ילדת הפרחים שרָצְתָּה לִהְיוֹת דּוֹמָה לְמַרְגּוֹט, איננה, אך לא עושים ערב לציון עשרות שנים למותה, כי האישה העגומה עדין בחיים.
המשורר אופיר משרקי − מעניין, מקורי, רחב-מוטת כנפי שירתו. אצן שירים קצרים מאוגרפים ורץ למרחקי שירה ארוכים ונדיבים. לאופיר גם נוכחות בימתית – הוא מיטיב לקרוא את שיריו ואת שירי אחרים − מוערך על ידי מארגני ערבי שירה ומוזמן תדיר על ידם.

לאופיר משרקי קשר ישיר ליונה וולך – בספרו “יותר מ-7” הוא כלל אותה בין שלוש המשוררות העבריות הגדולות וכן הקדיש לה שיר:

(ליונה וולך)

*

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהוּא הוֹרֵג אוֹתִי אֲנִי הַיֶּלֶד הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר שֶׁהָיָה חַי

אֲבָל זוֹ הִיסְטוֹרְיָה מֵאָז שֶׁהָרַג אוֹתִי

וְשָׂם אוֹתִי בְּתוֹךְ הַגּוּף הַזֶּה

מֵאֲחוֹרֵי הָעֵינַיִם הָאֵלּוּ

אופיר קרא את השיר “בית אמר בית” − נציג מובהק של השירה המאוחרת  ההגותית של יונה שהודפס בספר “מופע” שנערך במיטת חוליה ויצא לאור לאחר מותה של המשוררת.

גבריאל מוקד– איש ספרות דגול, “עטרת ראשנו, מורנו ורבנו“, כפי שכתב דודו ניאו בוחבוט בדף הפייסבוק שלו, הוא היחיד מבין הנוכחים החוגגים שהכיר את יונה. גבריאל מוקד פרסם את שיריה הראשונים וביניהם את “יונתן” המופתי בגיליון מספר 10 של כתב העת שלו “עכשיו” בשנת 1964. בימים אלה עומד לראות אור גיליון מספר 75 – שכולו שירה ומארח למעלה מ-60 משוררים. בשנת 1966 יצא בהוצאת “עכשיו” ספר הביכורים של יונה וולך, “דברים“. גבריאל מוקד דיבר בשמחה גלויה ובצבעוניות על יונה וולך, תקופתה שהיא נעורֵי השירה העברית העכשווית, ועל מעמדה של יונה כמשורר המרכזי של זמנה. את מאמרו המקיף והמעמיק של גבריאל מוקד על שירתה של יונה וולך “שירה כחידוש של משמעות” אפשר לקרוא בסוף הספר “דברים ראשונים“, שיצא לאור בהוצאה המשותפת “כתב-עכשיו” בשנת 2009 וכולל את השירים שפורסמו בזמנו ב”עכשיו”: כתב העת (1964) ובספר “דברים” (1966). יונה וולך הקדישה לגבריאל מוקד שני שירי ידידות, שאותם גבריאל קרא בסיום דבריו.

הנה אחד מהם:

יגאל סרנה סיפר על עבודתו על הביוגרפיה של יונה וולך שהחלה זמן קצר אחרי מותה, כשעוד אפשר היה להציל את חפציה האישיים ובעיקר את מחברותיה, ואנשים שהכירו אותה היו בחיים ומסרו עדות. דיבר בקצרה, כי הרי הכול כתוב במאות העמודים של שתי מהדורות הביוגרפיה שכתב – הראשונה משנת 1993 והמהדורה המחודשת והמעודכנת מ-2009. עמד בפניי הביוגרף – האדם שלא הכיר את יונה וולך בחייה, אך יודע כמעט כל פרט ב-41 שנותיה.

השחקנית יעל אבקסיס עלתה על הבמה בטוניקה לבנה ודיברה על התיכון שלה בבת ים − שבו לא לימדו את שירי יונה וולך − על היכרותה עם שיריה, השפעתם עליה ועל רצונה להידמות ליונה. בזמן שדיברה הייתה כל כך מכשפת וענוגה, עד שלא יכולתי אלא לחשוב על “הייתה ענודה כבר” בחברתו של ז’וליאן הוורוד. יעל קראה ארוכות – כנראה רצף שירים – בקצב מאגי כנדה על אדוות קולה – נשביתי ולא יכולתי לתת את דעתי על שמם של השירים או על תוכנם.

הסופרת אלונה קמחי הייתה ממוקדת וקצבית. היא קראה מספר שירים קצרים וכן שני שירים ארוכים יותר מהספר “מופע“: “תבוא אלי כמו יהודי” ו”תבוא אלי כמו קפיטליסט“:

ג’רמי פוגל – חבר בקבוצת “הבה להבא” בראשותו של עודד כרמלי –  המנחה הקבוע והמלהיב של השקות גיליונות כתב העת –  הוביל גם את האירוע הזה בקסם אישי רב.

הייתה מוזיקת רוק משובחת. ערן צור – זמר ומלחין רוק הפועל מאז סוף שנות השמונים, הוציא בשנת 1997 את האלבום “אתה חברה שלי”, על טהרת שיריה המולחנים של יונה וולך − על ידו ועל ידי מוזיקאים אחרים. ערן צור ביצע את שיר הנושא של האלבום וכן את השיר תותים:

והייתה עוד מוזיקאית – הילה רוח, הזמרת והיוצרת המוערכת והמדוברת של סצנת האינדי. היא ביצעה את השיר “דובה גריזילית” שאותו הלחינה לקראת האירוע לזכרה של יונה וולך שנערך בשנה שעברה ביוזמתו של עומרי בר-אדם. השיר נכלל באלבום הסולו הראשון של הילה, “רופאה במערב“, שזכה לביקורת מהללות. באלבום הילה אחראית לכל הלחנים, הטקסטים (למעט הדובה הזאת של יונה), להפקה המוזיקלית, והיא גם מנגנת בגיטרה חשמלית ובגיטרת בס.

את חמש השורות של “דובה גריזילית” הילה הפכה לקונצרט רוק שהרקיד את הקהל, שעמד ברובו ונענה לקצב שירתה ונגינת הבס שלה:       :

עודד כרמלי – יוזם האירוע היה אחרון הדוברים: “יש יונה וולך המוקדמת ויונה וולך המאוחרת, אך ההבדל ביניהן לא רק נושאי וסגנוני, אלא מרחיק לכת ביותר. יונה וולך המאוחרת באה חשבון עם יונה וולך המוקדמת. היא יוצאת נגדה, מזהירה מפניה, אפילו מתחרטת עליה.”

יונה של  ספריה הראשונים “דברים” ו”שני גנים”, שהקנו לה מקום מרכזי בקאנון הישראלי, הייתה משוררת חושנית, חווייתית, פנטסטית. יונה של שנות השבעים והשמונים היא משוררת פילוסופית, קונספטואלית, אירונית ואפילו מנחם פרי מהוצאת ‘הקיבוץ המאוחד’ לא הבין את גדולת שירתה זו ועיכב את פרסום שני הספרים ‘צורות‘ ו’מופע‘ עד ל1985 – שנת מותה של המשוררת. בזמן שיונה המוקדמת הוזה מתוך ‘תת הכרה נפתחת כמו מניפה’, יונה המאוחרת מדברת בהכרה מלאה, אפילו בהכרת-יתר”.

התפנית היא לא פחות ממדהימה. המשוררת הציורית ביותר בשפה העברית, מלכת המטפורות – כותבת את “אדמה נהפכת” − מתוך “מופע”, שיר שהוא מניפסט ניצח נגד מטפורות.

כל האנשים אהבו את יונה / האנשים בחדר אהבו את יונה – כדבריה של המשוררת דליה רביקוביץ בשיר “האהבה האמתית אינה כפי שהיא נראית. עשור למותה של רביקוביץ’ צוין כאן בדיוק לפני חודש – במוצאי שבת, 29.8 בארגונם של עידו קליר – “הבן של” והמשוררת עדי קיסר.

כל היוזמות מבורכות, לכל האירועים יש קהל ומגיעה תודה ענקית לבעלי הפאב “רדיו EPGB” שמארחים אירועי שירה תוססי בירה וקהל.

שלושים שנים עושות רק טוב: מוחקות את הרכילות הזולה, מטשטשות את הקווים המעוקמים לדמותה של המשוררת, אך לעומת זאת מדגישות את שיריה מכל תקופות כתיבתה שמתעצמים לממדים מיתיים, מעמידים דורות מעריצים, מאחדים-מרקידים את קהל החוגגים.

ראו עוד על יונה וולך:

העולם המיתי של יונה וולך

2 תגובות

  1. תודה לך חגית על הרשימה הממצה, המעניינת. קראתי אותה בהנאה מציטוטי השירים ובתחושת החמצה שפספסתי את הערב. תודה ליוזמי הערב ולמשתתפיו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × שלוש =