"מותר" – טהורה, משוחררת וקשורה ברגליה

סקירת ספר השירים "מוֹתָר" \ חמוטל בר-יוסף (הוצאת "קשב לשירה", 2015)

מאת שושנה ויג

ספרה החדש של המשוררת חמוטל בר-יוסף הוא ספר מידתי. הכול מוגש במידה הנכונה. זוהי כתיבה מהודקת, שבה הכותבת מתבוננת בעולם מנקודת מבטה אל עתידה ולאחור אל עברה.

כתיבת שירה אישית כמו של חמוטל בר-יוסף היא כתיבה שנוגעת בחומרי היומיום ואכן, כמי שעוקבת אחר כתיבתה מצאתי שנושאים שמופיעים בספר הזה הופיעו בספריה הקודמים, ועם זאת הספר הזה אמיץ ונועז יותר. בכתיבתה היא משילה קליפות מעליה וחופרת בין זיכרונות כדי להפוך אותם למילים בשיריה.

חמוטל בר-יוסף היא משוררת שמרנית והיא אינה זולגת לאופנות הרווחות באחרונה בשירה העברית − פולמוסים לגבי מה שמתחולל מעבר לדירתה ועולמה הפרטי אינם חודרים לשירתה האישית.

נגעו ללבי רבים משיריה בספר הנוכחי, שכותרתו "מוֹתָר". כותרת שהיא מילה יחידנית שמשתמשים בה בספר קהלת ג', י"ט: "מותר האדם מן הבהמה". הביטוי מבטא חשבון נפש, ואכן בספר הזה מגישה המשוררת אל הקורא נקודות תצפית שגם היא וגם הקורא היו בהן בספריה הקודמים וכאן הן שבות מתוך התבוננות מחודשת.

חמוטל בר-יוסף

עבורי קריאה בשיריה של חמוטל בר-יוסף היא כמו לשוחח עמה שיחה חברית. מצאתי שעליי למצוא בתוך הספר כקוראת ותיקה שלה סודות שכתבה עליה בעבר, כמו רחל −  "נגלו חביונות לא גיליתי לרע" − בשירה מותר הכול. בסיום הקריאה של הספר שאינו מחולק לשערים וכתוב כרצף אחד של שירים קצרים הרגשתי שדי הספיק לי, תחושות מועקה ומחנק הציפו אותי ואכן הגעתי לסיום מסלול השירים בעמוד 59.

עיצוב העטיפה הקדמית, שבה דמות אישה בבגדים אפורים שוכבת על טקסטים המשמשים כמצע שלה, משלימה את הטקסטים. דימוי זה פותח את הספר מכל כיווניו. המיטה שעליה היא פורשת את עצמה היא משטח הכתיבה. הדמות מישירה מבט אל הקורא, מבקשת שיבחין בבגדיה האפורים, שמזכירים בגדי אבל. ועם זאת מלמעלה נושרים  קווים של זוהר והכריכה מסביב בהירה ודפי הספר גם הם בגוון בוהק − נראה לי שחשבו על כל הפרטים כדי ליצור שלמות. הכותבת מביטה אל הקורא לא רק מן הדימוי אלא גם מן השיר "בלילה" שמופיע על גב כריכת הספר וגם פותח את הקובץ.


השיר הזה מתקשר לעוד שירים על המשוררת, שירים ארספואטיים שמופיעים בקובץ. כאן היא כותבת על זמן הכתיבה, על הלילה כמזמין את ההשראה, על הפרישׁה ועל הפרישׂה. השירה כמקום שאליו היא יכולה לפרוש ואליו היא נאספת, הכתיבה כמרפא. היא גם מודעת לקיומם של הקודמים, לכן היא מונחת על הקודמים. היא לא נוצרה כעת כמשוררת אלא היא נושאת עמה את מטען ספריה הקודמים, ואולי גם כמי שעסקה במחקר שנים רבות והייתה מחוברת למילה הכתובה עד כדי כך שהם הפכו לבסיס של חייה, למיטה שעליה היא שוכבת, ערה וגם חולמת.

שורת הסיום של השיר בלילה "אני מתקרבת" − אל מה מתקרבת הכותבת?  אני קוראת את השורה הזאת כמי שמתקרבת אל שורת הסיום בעולמה, כמי שכותבת מעין רקוויאם על עצמה. אולי הלכתי רחוק בפרשנות שלי, אך התחושה שעולה מן הספר כולו בסופו של דבר, היא תחושה של פרידה.

השיר בלילה מתקשר גם לשני שירים על המשוררת בעמ' 36, על אופייה ככותבת. היא קופצת ראש לתוך שיר המשוררת, או שהכתיבה טהורה ומשוחררת. ואף שהיא משוחררת, עדיין כבולה היא ברגליה. פרדוקס שקיים בעולמה כיוצרת שרוצה להשתחרר מכל מה שכובל, ועודנה קשורה ומחוברת ברגליים מבלי יכולת להשתחרר. הדימוי המטפורי של המשוררת הכבולה מול המשוררת שקופצת ראש לתוך השיר, מסביר את כוחו של השיר, את המשיכה העזה של המשוררת לכתוב ואת אי יכולתה להשתחרר מן הדחף הזה. כתיבה ככוח מחייה וגם ככוח משתק. יחסים אמביוולנטיים עם הכתיבה ועם קהל הקוראים עולה גם בשיר השני באותו עמוד.

בספר נמצאו שירים שבהם נמצאת שמחה בעקבות מראות הטבע ומראות החיים, אפילו הומור אפשר למצוא בספר.

"החברים שלי בפייסבוק" הוא שיר קריצה שבו מדומים החברים הווירטואליים לדגיגים שמוסיפים אופי פראי לעולמה של המשוררת. היא מתייחסת אליהם באורח דואלי: מצד אחד המונים, מקיפים, מציפים, מתחברים, אך עם זאת אילמים, משוטטים כהיפים, והסיום − המקום הוא אימפריה של מתכות וצ'יפים. למעשה אין מגע, זה עולם של נדמה לי, עולם מנוכר שהאשליה למצוא קשר כלשהו שיהיה בו חום אמיתי אנושי − מתנפצת.


בשיר קשה מציגה הדוברת בקשה שונה, היא רוצה ללמוד לחייך חיוך חסר סיבה.

היא יודעת שקשה להתמודד בשינויים הקוגניטיביים וגם בשינויים הפיזיים שמתרחשים בעת ההזדקנות הגוף ואינה מבקשת מיומנויות פשוטות שגם הן הופכות לבלתי אפשריות לחלק מאוכלוסיית הגיל השלישי. היא פונה אל הנפש, אל התכונה הזאת של בני אדם להסתיר את הרגשות, האם היא מבקשת לזייף מבט? כלומר, במילים אחרות אני מסוגלת להיות אמתית, ותכונות שנלמדות באוניברסיטה של החיים היא פספסה. היא משלימה עם מה שהיא יכולה לבצע בתחום הזה של יחסי אנוש. יש דברים שלא תלמד כבר. בבקשתה זו היא מבקשת שתישאר בחיים גם במידה של שפיות מה, בכך שהיא מבקשת שיקרה איזה נס שתוכל לאמץ התנהגות שלא סיגלה לעצמה במהלך החיים. זו גם השלמה וקבלה של מה שהיא עתה במצבה וגם חרדה מפני העתיד, במעין נקודת מבט שונה וזרה.


שיר נוסף שהוא שיר בקשה, ואף תפילה לאל, השיר מבטא אמונה שאפשר לבקש בקשות מן האל ומותר להתפלל אל הישות העליונה. האמונה יכולה לבצע שינוי בעולמו של האדם. אכן האדם מותר מן הבהמה והוא יכול להתפלל להמשיך, לשמור על צלם אנושי, שלא ישכח את מה שהיה, כלייה היא גורל אכזר לאדם אך אם אפשר לבקש שעם בוא הרעות יישאר הקול הצלול. היא גם מדברת על התכונה הייחודית שלה להתבונן בעולם מזווית הראייה שלה כיוצרת שרואה תמונות טבע, שבוחנת את סביבתה הקרובה.


שירים עוצמתיים מצאתי בין שירי המשפחה של חמוטל בר-יוסף, שירים אל הוריה, אביה ואמה, שירים על הבן שהתאבד, התבוננות בנישואים שהתמוטטו. הספר הזה הוא וידוי חשוב במסגרת הכתיבה שלה.

דמותה של אם המשוררת היא דמות ששבה ועולה בכל ספריה של המשוררת. דמויות המתים שבות לעולמה מתוך הבריאה במילה. שני שירים לאמה בעמ' 41, שירים שבהם הרגשתי שהמשוררת מתכוננת למפגש בעולם הבא עם האם. ואכן היא כותבת:

המילה "סליחה" מבטאת את עוצמת ההחמצה של הכותבת ביחסיה עם אמה. זה ממשיך בשיר שני וגם בשיר "תבקשי סליחה" בעמ' 43:

התחושה שהאם לא זכתה לשמוע מילים אלה מבתה הופכת את ימיה אלה לימים של כאב. ניסיון לנקות על חטאים. השירים הללו מזכירים לי וידויים מעולם הנצרות. ואני חייבת להודות שאני מבחינה בהתפתחות לאורך שירתה של חמוטל בר-יוסף מעמדה של כעס ואפילו זלזול בדמות האם היא מקרבת אותה והופכת לדמות של חמלה מתוך געגועים בסוף ימיה של הכותבת.

גם שיריה המתבוננים בבנה האהוב הם שירים עוצמתיים שחודרים לנשמת הקורא ואין אפשרות להתעלם מהם. אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם חמוטל לפני יותר מעשר שנים, ובין הדברים הראשונים היא סיפרה לי על בנה האהוב שהיה מוזיקאי מחונן, אשר נטל את נפשו בהיותו בן 15 בלבד. ואכן, שירים אלה מלמדים שלשכול אין תאריך תפוגה. הוא קיים בנו לעולמים. דוגמה למעמד הכאב של בכי בבית הקברות בשיר באמצע דצמבר, בעמ' 46. מעין התעלות בין העולמות מוצגים בשיר והשתתפות של הטבע בביקורה בין המצבות. התרוממות רוח שמסתיימת בליטוף של השמש את לחייה של המשוררת שלחייה לחה מדמעות.

וגם השיר בעמ' 47, ביום השנה:

הספר מעניק לקורא הצצה אל עולמה של משוררת חזקה וגם דואבת שיודעת לצמוח מתוך כאביה הקיומיים, שיודעת להתחבר בפייסבוק לדגיגים הקטנים, גם פוגשת חמה מרחיבת נחיריים וגם יודעת לסלוח לאלה שבעבר כעסה עליהם. אני מאמינה שהיא מבקשת חיבוק של אהבה מאתנו, ואני אוהבת את שירתה העכשווית של חמוטל בר-יוסף, אהבה אמתית וטהורה.

אודות שושנה ויג

שושנה ויג, ילידת 1957. משוררת, סופרת, סופרת צללים ועורכת ספרותית. בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת בר-אילן. עבודת התזה שלה: "ביוגרפיה ופואטיקה בשירת יונה וולך", בהנחיית פרופ' הלל ברזל. ייסדה את הוצאת "פיוטית" בשנת 2009. בין הכותבים הרבים עבור ההוצאה גם בעלי מוגבלויות. ערכה כשישים ספרי שירה ופרוזה. ספריה וגם ספרי ההוצאה זכו למלגות ותמיכות: תמיכת משרד הביטחון, יד ושם, מלגת נשיא המדינה, מלגת מפעל הפיס, מלגת קרן גולדברג. פרסמה 11 ספרים. הרומן הראשון, "דרך העיניים שלי", התפרסם בהוצאת "אסטרולוג", 2000, סיפור על אהבה וירטואלית. בין הספרים רומן מכתבים, "השמות שמורים במערכת", 2011, שנכתב עם המשורר בלפור חקק. מתגוררת בנתניה, נשואה, אם לחמישה וסבתא לנכדים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

3 תגובות על "מותר" – טהורה, משוחררת וקשורה ברגליה

  1. מאת שושנה ויג:‏

    לאלי אשד, ורד זינגר וליואב איתמר, תודה רבה על הפרסום המעוצב באתר "יקום תרבות".
    בלעדי! שושנה ויג

  2. מאת חיים מזר:‏

    בשתי מילים, שירים יפיפיים.

  3. מאת ורד זינגר:‏

    התודה לך, שושנה היקרה, על רשימתך המרתקת והמרגשת. כן ירבו בלעדיוֹת כמותה :)

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*