סקירה על הסרט “להציל את מרק וואטני” בבימויו של רידלי סקוט, המבוסס על הספר “לבד על מאדים“, מאת אנדי וייר

מאת אלי אשד

סרטו החדש של רידלי סקוט, “להציל את מרק וואטני” (שם עלוב מאין כמוהו) על פי ספרו של אנדי וייר, “לבד על מאדים”, יצא בתזמון מדהים לכאורה – בדיוק כאשר פרסמה נאס”א ידיעות על כך שהתגלו עדויות להימצאות מים נוזליים על מאדים – גם בהווה ולא רק בעבר הרחוק. והיכן שיש מים – בוודאי ומן הסתם ישנם בסבירות גבוהה חיים.

אמנם לא מצאו עדיין עדויות לחיים של ממש, אבל אם להסתמך על תקדים כדור הארץ, הרי שבמקום שבו יכולים להיווצר חיים – הם ייווצרו.

דבר זה מחזק את האפשרות שהיו שם ואולי עדיין יש שם חיים. והוא אף מחזק את האפשרות להתיישב שם ביום מן הימים, כמו גם את האפשרות שסוף-סוף תישלח לשם חללית מאוישת.

בין שלל הידיעות הרעות, כלכליות, פיגועיות, אקולוגיות, ודמוגרפיות, נוסף על כך ששתי דתות שואפות להשמיד את עצמן בעבור הר בית אחד – הידיעה הזאת עשתה לי את היום.
אולי יש עוד תקווה למין האנושי אם יצליח לצאת לחלל?

כפי שהתברר בדיעבד, ההודעה המדהימה הזאת הייתה מתוזמנת לצורכי הפרסום של הסרט שנאס”א בהחלט חפצה בייקרו. שהרי הוא מביא לה עוד פרסום ועוד תשומת לב ציבורית. רידלי סקוט ידע על התגלית מזה חודשים, אבל היה מאוחר מדי מכדי לשלב את הגילוי בעלילת הסרט. בסרט האסטרונאוט אינו יודע שיש מים על המאדים, מים שבהם הוא יכול להשתמש כדי להציל את עצמו ביתר קלות. לכן הוא מייצר אותם בעצמו. אם יוצרי הסרט היו דוחים את עשיית הסרט בכמה חודשים, למים שעכשיו אנו יודעים שיש על מאדים היה מן הסתם תפקיד בעלילה…

אין לי שום בעיה עם ההחלטה של נאס”א לסייע בקידום הסרט, ואני תומך בה. אבל יש לי בעיה עם ההחלטה של סקוט שלא להכניס את המים לתוך הסרט. זה פוגע כעת באמינותו ובדרמה שבו, שלדעתי יכלו להיות חזקים יותר עם גילוי מים על פני המאדים או בקרקעתו.

סקוט הסביר שלא טרח לשלב את התגלית בסרט כי כבר היה מאוחר מדי, וגם כי זה לא באמת השתלב עם הצרכים הדרמטיים של הסרט.

הכוכב האדום

במשך שנים רבות קראתי סיפורים וספרים שונים על מאדים, הכוכב האדום, והתרבויות הקדומות שחיו בו, מפרי עטם של סופרים כמו אדגר רייס בוראוז, מחבר סיפורי “טרזן” שהתפרסם רק מעט פחות עם סדרת ג’ון קרטר המקסימה שלו, על איש כדור הארץ שמתיישב בכוכב לכת מארס – “בארסום” הפראי והסופר טכנולוגי (שתרגום ישן שלה לעברית מאת משה דור נמצא ב”יקום תרבות”.)

תוצאת תמונה עבור רשימות מן המאדים

היו גם סופרים אחרים, כמו לי בראקט שכתבה סיפורים נוסטלגיים על מאדים יפהפה שמעולם לא היה, ריי בראדבורי ב”רשימות מן המאדים”, שכתב סיפורים חלומיים על מאדים שגם הוא לא היה אבל צריך היה להיות אי שם, רוברט היינלין (בעיקר בספרו “גר בארץ נוכרייה” עם התרבות של אנשי המאדים העתיקים והסופר חכמים.)

והיה את ספרו  לילדים של רוברט סילברברג (״הגזע האבוד של מאדים”, על ילדים שמגלים גזע קדום על מאדים.)

והיו סיפורי קומיקס בסדרת גוליבר ג’ונס הלוחם במאדים סדרת קומיקס משנות השבעים המבוססת על ספר מראשית המאה ה-20 ופורסמה בחוברת טרזן ישראלית בהוצאה בשם “ש. ש.אור”. את הסיפור שתורגם לעברית בסדרה זאת ניתן למצוא  ברשת ב”יקום תרבות “

מאדים תפס מקום חשוב גם בסדרת סיפורי איש החלל “פלאש גורדון”. למשל, הסיפור “פלאש גורדון בעיר מאדים הקסומה” שפרסמנו שוב ב”יקום תרבות”, שבו פלאש מאתר עיר מאדים חרבה ש”מישהו” עדיין מחזיק אותה פעילה ומגן עליה גם מפני ארכיאולוגים מכדור הארץ. כמו כן, יש לציין את הסיפור, שלצערנו לא תורגם לעברית, מ-1961, שבו שבטי הבדואים של חצי האי ערב נוטשים את המדבריות של כדור הארץ בעבור המדבריות של מאדים. שם הם ממשיכים באורח חייהם העתיק של מעשי שוד ואונס של המתיישבים במאדים.

A City on Mars” by artist Frank R. Paul
(from the back cover of Amazing Stories (December 1940

היו גם ספרי מדע בדיוני ישראלים נשכחים שדנו בכוכב המאדים ובתרבויות שבו, כמו “תבל בתחייתה” מאת בי לבנה ליברמן, ו”אורי טס למאדים” מאת ארתור וקסלר. והיו אחרים, בנוסף על ספרי מדע פופולארי שונים שדנו באפשרות הזאת.

life-on-mars_700x935

The Man From Mars – painting by Frank R. Paul, from the rear cover of
Fantastic Adventures, 1939.

מובן שכוכב הלכת מאדים שאותו תיארו הסופרים וסיפורי הקומיקס האלו היה שונה מאוד מהעולם שאנחנו יודעים כיום שקיים. זה היה עולם עתיק של תרבויות קדומות מפותחות ביותר, שכעת גוועות עם הזדקנות עולמן, או גוועו כבר וכל שנותר מהן הם שרידים ארכאולוגיים מדהימים שאותם מגלים בני כדור הארץ, שנוחתים על הכוכב ומקימים אותו לתחייה בעזרת כישוריהם הטכנולוגיים.

בשנות השבעים, עם התגליות של החללית מרינר, התגלה עולם אחר לגמרי מאותו מאדים שהכרתי עד אז. התברר שהכוכב חסר רומנטיקה לחלוטין, ולמען האמת הרבה פחות מעניין. מאדים הקדום והחרב או הנוסטלגי כמו עבר לממד אחר או ליקום חלופי.

המאדים החדש שהתגלה ברומנים כמו “יותר מאדם” (1976) מאת פרדריק פול ובנובלה “בטרקלינם של מלכי מאדים” (1978) מאת ג’ון וארלי, המצוי בקובץ הסיפורים שלו, “גילוי עיניים”, היה מאדים שונה לחלוטין, שהזכיר יותר את “האזור הריק” חסר החיים במדבר סעודיה, או את המדבר של כוכב הלכת “חולית”, חסר חיים אינטליגנטיים וחיים בכלל, או שנראה ככזה, שבו בני האדם מתיישבים לאחר ששינו את עצמם כדי להתאים לתנאים על הכוכב או שביצעו “הארצה”, שינוי של הכוכב כדי שיתאים להם.

זה מה שתיאר קים סטנלי רובינסון, סופר המדע הבדיוני המזוהה ביותר כיום עם רעיון המסע והישוב של מאדים, בסדרת “מאדים האדום” שלו. משנות השמונים הוא אגב גם אחד מחמשת או עשרת סופרי המדע הבדיוני הבולטים ביותר, המנסים לתת תיאור ראליסטי של העתיד לבוא, ולא רק עוד פנטזיה. התיאור שלו את כוכב הלכת מאדים העובר בהדרגה במשך עשרות ומאות שנים תהליך של שינוי בידי בני אדם עד שהוא הופך לכוכב ראוי למושב אדם, נראה כטוב ביותר מסוגו, וכמשהו שיכול להתממש…

כל זאת, בתנאי שהמין האנושי באמת ירצה בכך.

בתוכנית רדיו של רזי ברקאי, שבה התראיינתי על הסרט ועל כוכב מאדים והמים שהתגלו בו , עניתי לשאלתו של רזי ברקאי מתי לדעתי נגיע למאדים. התשובה היא כמובן שנגיע מהר יותר ככל שלציבור יהיה עניין רב יותר בכך. וזה יהיה ככל שיתגלו יותר סימנים למים וסימנים לחיים. רק אז הציבור יהיה מוכן להשקיע את הכסף והמאמץ הנדרש לטיסה מאוישת למאדים. אין ספק שאם באמת היו רוצים אפשר היה להגיע למאדים עוד בשנות השמונים. אבל אז לא היה לכך מניע חזק באמת. לדעתי אפשר להגיע לשם בתוך 20-15 שנה, אם יהיה רצון פוליטי לכך.

רצון פוליטי ציבורי כזה יכול להתחזק על ידי סרטים כמו “להציל את מרק ואטניי”, כך שאני מבין בהחלט את רצונה של נאס”א להשתמש עד כמה שאפשר בספר רב המכר “לבד על מאדים”, ובסרט המבוסס עליו. כל זאת, למטרות פרסום של נאס”א.

רובינזון על מאדים

הספר של אנדי וייר הוא חדשני בתיאור הראליסטי שלו כיצד אדם יכול לשרוד לבדו על מאדים כפי שהוא מוכר כיום בטכנולוגיות העכשוויות.

Image result for andy weir The Martian (2011)

ברם, הוא מבוסס על ז’אנר עתיק מאוד של סיפורי “רובינזון קרוזו” – על אדם שמנסה להתיישב באי בודד ונידח, אם כי בשלב מסוים הוא מתחבר עם פרא שהופך לבן לווייתו ומציל אותו מהבדידות.

ז’ול וורן אהב מאוד את הז’אנר הזה וכתב בו כמה וכמה סיפורים, למשל “אי התעלומות”, אבל שם האדם הבודד מוחלף תמיד בקבוצה של ניצולים. וכאן האי הבודד אי שם במרחבי האוקייינוס, מוחלף בכוכב מאדים אי שם במרחבי מערכת השמש.

היו כבר בעבר סיפורים וסרטים כאלה על אסטרונאוטים שמתרסקים על מאדים ונאלצים לשרוד שם. היה אף ספר שראה אור בשנת 1956בשם No Man Friday, מאת סופר בריטי לא ידוע היום, רקס גורדון, שתיאר אסטרונאוט המתרסק על מאדים ומוצא שם יצורים חיים מסוגים שונים ומשונים. הוא לומד לשרוד שם עד שלבסוף הוא ניצל באמצעות משלחת מכדור הארץ.

עוד אזכיר סרט מדע בדיוני בשם “רובינזון על מארס”, שיצא לאקרנים ב-1964, ותיאר אסטרונאוט שמתרסק על מאדים ומתחבר שם עם חייזר שנמלט מסוחרי עבדים חייזריים. השניים שורדים יחד עד שהם ניצלים בידי ספינה מכדור הארץ.

בקיצור, הנושא שלפנינו לא באמת חדש.

ובכל זאת, לי הספר והסרט הזכירו יותר מכול דווקא סיפור שפורסם בעברית אי אז במגזין המדע הבדיוני “פנטזיה 2000” בשם “האיש שאיבד את הים” מאת תיאודור סטרג’ן, ושראה אור בשנת 1959. זהו סיפור שלדעתי היא היצירה הגדולה מכולם על אודות כוכב הלכת מאדים.

הסיפור עוסק בילד המשחק בהליקופטר צעצוע ובאיש חולה לידו שזקוק לעזרה וצועק לעזרה, אבל הילד משום מה לא עוזר לאיש החולה (במה בדיוק?), מאחר שהוא עסוק בענייניו.

האיש החולה נאלץ להסתכל בים הקרוב, ולחשוב על צלילה, על ספוטניק, ועל כל מיני דברים שלא ברור לקורא כיצד הם מתקשרים, נוסף על שאלת מיהן הדמויות.

רק בסוף הסיפור הכול מתחבר לבסוף לקורא וגם לאיש החולה שאינו חולה – הוא גווע ובעוד רגע ימות. לקורא ולאיש הגווע מתברר שהוא אסטרונאוט שחלליתו התרסקה על מאדים. הילד הוא האסטרונאוט בילדותו שהאיש הגווע קרא לו ממעמקי דמיונו, והים… הים איננו ים כלל, כי אין ים על  כוכב הלכת מאדים,  או בכל אופן לא ים שאנו מכירים. זהו חול המדבר של מאדים. אבל מה זה משנה? האסטרונאוט מבין שהוא עשה זאת הוא הגיע למאדים! גם אם הוא גווע שם.

“אלוהים”, הוא צעק, “עשינו זאת!”

יש כאן משהו מקביל לתשובה של סיר אדמונד הילארי לשאלה מדוע הטריח את עצמו לעלות על פסגת האוורסט, והוא ענה: “כי הוא שם”. וכך גם מאדים הוא מדבר חסר חיים, אבל אנו רוצים להגיע אליו כי הוא שם. ואם נישאר כאן נשאל תמיד את עצמנו מה בדיוק יש שם.

את הסיפור  “האיש שאיבד את הים “אפשר לקרוא ב”יקום תרבות ” כאן

http://www.strangehorizons.com/2009/20090413/lostsea-f.shtml

זאת היא במידת מה רוחו של הסרט “לבד על המאדים”, שנראה כסוג של המשך. מה היה קורה אילו אותו אסטרונאוט חסר שם מ”האיש שאיבד את הים” היה מוצא בעצמו את הכוח ואת האמצעים הטכנולוגיים להמשיך להתקיים לבדו על המדבר של מאדים?

Coverart

Related image

הספר והסרט הם חדשניים בניסיונם לתאר את האסטרונאוט על מאדים חסר כל חיים, ולמרות זאת שורד  בצורה דומה לזאת של רובינזון קרוזו על האי הבודד, הודות לידיעתו את מכמני הטכנולוגיה של זמנו, ובזכות יכולתו לגדל גידולים גם על הכוכב המת לכאורה. ובכך מבוטאת התפיסה שרוח האדם יכולה לנצח תמיד, גם על העולם המת ביותר.

זאת, כמובן, בתנאי שהאדם יהיה מצויד כהלכה ובעל ידע מתאים לתנאים שבהם הוא נמצא.

Image result for andy weir The Martian (2011)

הסרט הוא אחד המעטים שבהם אין אנשים רעים. המאבק הוא לחלוטין כנגד הטבע ולא בין בני אנוש, שכולם משתפים פעולה, כמו במדע הבדיוני הסובייטי של פעם. הוא ראוי מאוד לצפייה. הלכתי והוקסמתי מהתיאור של כוכב מאדים, גם אם לא התפעלתי ביותר מהעלילה.

אבל זה לא הדבר החשוב… החשוב הוא שהאסטרונאוט, ביחד עמנו הצופים, עשה זאת – הוא היה במאדים, שרד שם למרות הכול, וחזר משם למרות הכל.

ובכל זאת אני מצטער שיוצרי הסרט לא אפשרו לו לגלות בלב המדבר האינסופי את הים או את הנהר התת קרקעי שייתכן שקיים על מאדים.

ראו גם

הספר בויקיפדיה

הסרט בויקיפדיה

האתר של אנדי וייר מחבר הספר “לבד על מאדים “

7 תגובות

  1. מתלוננים בפייסבוק למה לא הזכרתי בסקירה כאן על ספרות על מאדים את האב המכונן של הז’אנר ה.ג.וולס וספרו הקלאסי “מלחמת העולמות “.
    הסיבה היא משום שהעדפתי להתמקד כאן ביצירות שעוסקות במאדים עצמו ובאנשי כדור הארץ שמגיעים לשם ולא ביצירות שבהן אנשי מאדים מגיעים לכדור הארץ שזה בעצם תת ז’אנר ספרותי שונה.

  2. מאמר על שידור הרסיו המפורסם של אורסון וולס על פי הספר הקלאסי של ה.ג. וולס שגרם לאלפים לברוח מביתם במחשבה שאנשי המאדים פלשו לכדור הארץ ב-1938 והיה “המוקומנטרי ” הראשון
    יש כאן
    “והרי החדשות : אנשי המאדים פלשו הלילה “תסכית “מלחמת העולמות ” של אורסון וולס.
    https://www.no-666.com/2005/07/09/%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%9C%D7%A9%D7%95-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94/

  3. לאחרונה נ.א.ס.א יצאה בהודעה שמצאו מים זורמים על המאדים. על נוכחות מים על כוכב לכת זה יודעים עשרות שנים. יתרה מכך חללית הפניקס שנחתה 700 ק”מ מהקוטב הצפוני על כני הנחיתה שלה הובחנו תצורות שנראות כמו טיפות מים. מהיכרותי את הנושא ההערכה שלי היא שבנ.א.ס.א יודעים ממה שמוציאים לעיתונות. שחרור המידע נעשה בהדרגתיות. לא במכה אחת. יש צורך להכין את הציבור לגילויים אלה. זה לקח אותו למדו בעקבות תסכית רדיו זה. גם אם אין סיכוי לפלישה המונית של חייזרים לכדור הארץ, עצם ידיעה מסוג זה תטלטל תפישות עולם שנבנו במשך מאות ואלפי שנים. למה הדבר דומה לאדם הנוסע פעם ראשונה לחוץ לארץ. הוא יתנסה בהלם תרבות. הוא יתקל בצורות התנהגות שונות ממה שהוא מכיר. קל וחומר כאשר ייפגש פנים אל פנים עם חייזר. יש כאלה שייבהלו באמת כדוגמת המתואר בתסכית זה . דרך אגב במהלך שידורו של התסכית היו כאלה שהתאבדו כדי לא ליפול בידיהם של הפולשים כביכול רבים חושבים שאנחנו נזר הבריאה ובפירוש אין זה כך.
    מצוי בידי מסמך שפורסם לפני שנים באינטרנט מטעם נ.א.ס.א ו – S.E.T.I ובו תוכנית מפורטת איך להכין את הציבור לכך שאיננו היחידים ביקום.

    מצוי בידי מסמך שפורסם לפני שנים באינטרנט

  4. הסיפור של תיאודור סטרג’ן “האיש שאיבד את הים ” הועלה ב”יקום תרבות ” לרגל הכרזתו של נשיא ארה”ב אובמה שעל ארה”ב לצאת אל המאדים.
    אפשר לקרוא אותו כאן :
    https://www.yekum.org/2016/10/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%91%D7%93-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A7%D7%9C%D7%90%D7%A1%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%93/

  5. אגב העטיפה המקורית של הספר העברי, אינה ריאליסטית כמו השאר וחבל – לא ניתן לראות את כדה”א כמו ירח מהמאדים… (סביר שהוא יראה, אבל כנקודת אור).

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − ten =