גם אם תיטיב שאת לא תוכל לשאת – משקלו הסגולי הזהה של גרעין הכאב

קריאה דיאלוגית בשני ספרי שירה: "שירים" \ לאה צבי (דובז'ינסקי), הוצאת "חבר לעט" (2015) ו"שירע" \ דודי אור, הוצאת "מידן" (2014)


מאת ורד זינגר

ב-14 באוקטובר, יום רביעי האחרון, נכחתי בסלון הספרותי שארגן יואב איתמר − "חבר לעט"-ידידי ועמיתי-למען-הגילוי-הנאות − בחנות הספרים הצרפתיים "ליברארי דו פואייה" בכיכר מסריק בתל אביב. לולא פגשתי שם את דודי אור ואת לאה צבי (דובז'ינסקי), מן הסתם לעולם לא הייתי מקשרת בין ספריהם – ואלה לא היו יוצרים לנגד עיניי דיאלוג ברור, המשלים זה את זה במילים כמו שצבעים קרים וחמים משלימים זה את זה ומתמזגים זה בזה לכדי תמונה אחת עשירת מבע. לכאורה, שני המשוררים שונים כמזרח ממערב. לאה צבי (ילידת 1957), מאמנת אישית, מנחת קבוצות לנשים שבעליהן נכי צה"ל הסובלים מפוסט טראומה, נשואה מזה 40 שנה לזאב − שלו הקדישה את ספרה − אם לשתי בנות, ומתגוררת בישוב הקהילתי גבעת אבני שבגליל התחתון. דודי אור (יליד 1953), רווק, הומוסקסואל מוצהר, מוזיקאי ואיש תאטרון, מתגורר ברמת גן. לשניהם זהו ספר השירה הראשון שהוציאו לאור.

והנה, כשקראתי את שני הספרים בזה אחר זה (את כריכת ספרה של לאה צבי מעטר, אגב, ציור של לאונרדו דה-וינצ'י, ואת פנים ספרו של דודי אור מעטר ציור של אדגר דגה. שם ספרה של לאה צבי הוא, בפשטות, "שירים", ושם ספרו של דודי אור הוא, בפשטות, "שירע") מצאתי שגרעין הכאב − משקלו הסגולי זהה, ואין זה משנה מהו הפרי שנוצר ממנו. יש יותר מקו אחד של דמיון בין שני הספרים הללו, למרות שהמשוררים שכתבו אותו שונים זה מזה, כאמור, בתכלית השינוי. בין השאר, למשל, כורכת לאה צבי את החידלון ואת הקושי בבן זוג דומם, בלתי מתפקד ("שבת אליי בעיניים \ עכורות", "שמש שקעה בעיניך", "השיבה" או "הצמידי גופך לחממו, \ כי בצלמך נברא \\ שכבי בשקט, מסרי גופך \\ שמא, תשנה האבן דמותה \ והוא יקום מעפרה", "אשכבה", עמ' 37). לעומתה כורך דודי אור את החידלון ואת הקושי בניסיון נואש לקשר מזדמן ("עכבר בר \ וירטואלי \ בודד ולא גאה \ חשוף לעצמי המלקה", שיר ללא שם, עמ' 38).

אך כאמור, לחידלון טעם אחד ולבדידות צבע אחד, דבר המטשטש את ההבדלים החיצוניים בין שני המשוררים, כמו גם בין עולמותיהם האישיים ומקורו של גרעין הכאב אצל כל אחד מהם. זאת ועוד, משקלם הסגולי הזהה של שני גרעיני הכאב מעיד שלפנינו שירת אמת, הנובעת מהתהומות שמעליהן מרחף החושך – שאחד הוא ויחיד בצבעו הכהה ובמרקמו הסמיך.

אפתח בשירהּ של לאה צבי:


הדוברת עוסקת כאן בבלותו של הגוף, בזִקנה הכובשת בנו אט-אט את החלקות הטובות. המבע המפוכח והציני מתחיל כבר בכותרת, שמשמעה: "אם תתאמץ". האדם המזדקן מדומה ל"בשר מצומק, מיובש", ומושא התשוקה – ל"בשר ורדרד, טרי ועסיסי, נוטף שומן". זהו עולם כאוטי של טורף ונטרף. מושא התשוקה נטרף (כלומר, הסקס משמעו היכחדות) ומי שכהתה עינו ונס ליחו − נזנח לאנחות כבשר שפג תוקפו. מנגד, האדם המיני, החושק, הוא "חיה רעבה". אין כאן כמיהה לביטוי הרך שבמעשה האהבה; המגע המיוחל בזוי מראש. אולם בשונה מהחיה, האדם לפחות יתנצל על דחייתו את הבשר המיובש, את הגוף המקומט – ואולי זה נורא יותר מהתעלמות, מאי ההיעתרות לשדר הארוטי. במילים אחרות – וזהו רעיון החוזר גם בשיריה של לאה צבי וגם בשיריו של דודי אור – כדי לחוש את החיים יש ל"היטרף", להיכחד, ויפה שעה אחת קודם.

הנה שירו של דודי אור:


"והצעירים יפים יותר ויותר ויותר", מקונן הדובר, "והזמן טס ועליי הוא סוגר". גם השיר הזה עוסק בבלותו של הגוף ובבדידות שמביא עמו עולם הקוקה-קולה ששייך לצעירים. לכאורה, המבע של שני המשוררים שונה, אך במבט עמוק מתגלה שהנושא המשותף לשני השירים חולק גם מאפייני מצלול דומים. בשונה מלאה צבי, פונה דודי אור לאמו באופן ילדי − המקצב הפשוט משרת זאת נאמנה, אך החריזה המדודה (נשים \ קשים, נשים \ מעשים, תשוקה \ מועקה, תשוקה \ צעקה) זורעת ציניות מדודה לא פחות. אם אצל לאה צבי תשוקה היא היבלעות והכחדה, אצל אור התשוקה היא מועקה וצעקה. שני הדוברים בשני השירים מייחלים וכמהים למשהו בולעני, מסוכן ומעיק, אך כזה שבלעדיו אין חיים.

החידלון − צבע אחד לו, דהוי. וטעם אחד לו, מר. וקצב אחד לו, אטי.

הנה הוא מזדחל בשירהּ של לאה צבי:


הדוברת "מותחת את הזמן" לא מתוך עונג, לא בהתרפקות חולמנית − היא לא בדיוק בוהה במבט לֶנוֹני בגלגלים מסתובבים כי היא פשוט אוהבת לצפות בהם מסתובבים. הזמן הוא מסטיק תפל שפעם, בימים שבהם הייתה צעירה, היה ורוד (בשיר הקודם, כזכור, הבשר הצעיר הוא ורדרד). אין כבר מה למתוח − המסטיק הזה, חומרי החיים, סר טעם הוא. מוטל עלינו ללעוס אותו כי אין ברירה, כי זה מה שיש עכשיו בפה.

והנה שירו של דודי אור המתכתב עם אותו חידלון ממש:


המסטיק התפל של צבי מגולם אצל אור בנייר החלק. לכאורה זהו שיר ארס פואטי, אך יותר משהוא עוסק בכתיבה הוא מבטא את הכמיהה הבלתי נסבלת לקשר, קשר מהיר, וירטואלי, "מישהו פנוי?" מצד אחד יש השלמה עם הבדידות, עם ההתמעטות, עם הרִיק הגדול, ומצד אחר יש התווכחות עם המציאות הזאת, המגולמת בשאלה החותמת. ה"מישהו פנוי הזה" מתיישב באותו מקום בלב שבו נוחת ה"האם יש שם מישהו?" של הפינק פלויד. כמו אור, גם צבי פונה בשירה אל בן שיח דמיוני: "אז מה אם אטית אני?" כלומר, מישהו הטיח בה, מן הסתם, האשמה בדבר האטיות שלה. בעוד שירה צמח מהתגוננות, שירו של אור צומח מתהליך הכתיבה עצמו, שבו נספג בדף דימוי אחר דימוי. מחול שדים חרישי מתרחש על הנייר החלק שאיננו מסמל כבדרך כלל פתיחה נקייה וטהורה, חפה מעומס חוויות העבר. הנייר החלק מסמל את החידלון, את הרִיק הגדול. כמו בשירה של צבי, שבו המסטיק תפל אבל אין ברירה אלא להמשיך ללעוס אותו, כאן אין ברירה אלא להמשיך להספיג את הדימויים על הדף, להמשיך את מחול השדים בידיעה שאין באמת מישהו פנוי. זוהי שאלה רטורית המגחיכה את החידלון, המתווכחת איתו להכעיס.

לאה צבי ודודי אור

מימין: לאה צבי, משמאל: דודי אור

שני המשוררים מתרפקים על מציאות פנטסטית, מוגזמת, שאיננה בת מימוש. היא מצוירת במשיחות מכחול פואטי עבות וגדולות.

הנה שירהּ של לאה צבי:


ייתכן שבחצות ייעלם הקסם והדוברת תאלץ לנקוט בפעולה, וייתכן שהפעולה קדמה לקסם והביאה אותו לכאורה. הכול מוגזם בחגיגה שוברת החידלון: פרחים, שמלה לבנה מיופייפת, כמו נישאת הדוברת לעצמה בספק חתונה ספק טקס אשכבה. בת הצחוק מרחפת על פניה כמו רוח המרחפת על פני תהום, וגם ורדרדות החיים (גם בשיר זה, כמו  בקודמיו, מסמל הוורוד את החיוניות ואת רוח הנעורים) − מקורה מלאכותי. ולצד התהום, נוכחת בחגיגה גם קדרותו של הלב שעליו יודבק מרפד, כיסוי ממולא.

והנה חגיגת ניצחון החידלון של דודי אור:


"מסיבת הגן" היא גן עדן עלי אדמות: עצים וטבע, בחורים ואהבה חופשית. אין צורך במרפד לקדרות − זאת תושלך בקלות ובפשטות: "מצוקות נשליך החוצה", "נשכח תסביכים, נשכח מחלות". חזון אחרית הימים מוגחך לחלוטין: הזאב הוא ירון, הכבש − אלון, הנמר הוא עידו, הגדי − אסף. שמחת החרמנות מרקיעה שחקים תרתי משמע. ההילולה, כמו בשירה של צבי מוגזמת, מגוחכת, ללא רבב. היא איננה בהישג יד. היא משורטטת בייאוש של מי שכבר איננו מאמין בשלוות לב שלמה, במזור אמיתי.

גם אצל לאה צבי וגם אצל דודי אור המציאות היא דו-ממדית, בשחור-לבן נטול גוונים, כשהלכה למעשה היא תפלה ולעוסה עד זרא ובפנטזיה − צבעונית וחגיגית בהגזמה. שניהם, גם צבי וגם אור, כמהים להשלכת המועקה באחת, דודי אור משרטט זאת כאורגיית תפילות שמימית וקלילה, שבה המועקות מושלכות בקלילות, ולאה צבי כמתואר בשירהּ הבא, משתוקקת שזה אכן יקרה בקלות ובפשטות:


אך המציאות, כאמור רחוקה מהקלילות הזאת. המציאות היא חידלון ובדידות תהומית, כמתואר בשירו של דוד אור:


והבדידות הזאת, העוטפת את החידלון והעטופה בה כתכריך − אין קשר בינה לבין מצב משפחתי, מקום מגורים או נטייה מינית. והיא רק הולכת ונמתחת, כפי שמתארת זאת לאה צבי:


המוות − בכוחו לגאול מהייסורים, אך הוא למעשה נוכח כבר עכשיו. המציאות − היא-היא המוות. הדובר הוא מת חי, זומבי שצף בלימבו ללא מוצא. הזמן שבשיר אחר נמתח כמו מסטיק סר טעם, נמתח כעת, בזכות השורות הקצוצות כבובת גומי – חפץ סביל ונתון להתעללות. ואכן הזמן עושה שמות בדוברת, כשם שאיבריה של הבובה נתונים לחסדי מחזיקיה המשתעשעים עמה כפי שהזמן, האלוהים, הגורל משחקים בנו. והנה עוד שיר של לאה צבי:


והנה שירו של דודי אור:

הנה כי כן, החיים הם המוות והמוות הם החיים. וכבר לא ברור מה משניהם רצוי יותר, מיוחל יותר. ובכל זאת, כדי לכתוב שירים צריך לחיות, גם אם החיים נמתחים כמו מסטיק משומש, גם אם הרפיון משתלט על האיברים, גם אם המוצא היחיד הוא לשגות בדמיונות מוגזמים, אגדתיים, זרחניים, עד אובדן הכרה. ואולי בעצם זהו חומר הגלם העשיר ביותר של השירה  - הצעידה המייאשת במסדרון הרוחות הזה, הקרוי בפי כול: "החיים על פני האדמה".

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , . קישור קבוע.

12 תגובות על גם אם תיטיב שאת לא תוכל לשאת – משקלו הסגולי הזהה של גרעין הכאב

  1. מאת לאה צבי (דובזינסקי):‏

    ורד יקרה,
    אני קוראת בכל פעם מחדש ונפעמת מהניתוח שלך, אני יכולה לומר בוודאות שההבנה שלך לשירי מוחלטת ,באמת הרגשתי על שולחן הניתוחים ואת המנתחת הראשית הרואה אותי בתוך זכוכית מגדלת , יצרת דיאלוג ביני לבין המשורר דודי אור ונוצר באמת שיח שירים מעניין שלולא הניתוח המעמיק שלך לא הייתי יודעת שיש דיאלוג בין משוררים שאפילו לא מכירים זה את זה, תודה ורד על ניתוח כה מעניין ומרתק לספר שירי.
    תודה רבה
    לאה

  2. מאת ענת קוריאל:‏

    הקרבה בין המשוררים מפתיעה והצבעת על נקודות מעניינות וחשובות. בעיני נדרש אומץ רב כדי לכתוב שירים על השחור שבנפש. תודה על רשימה מאירה

  3. מאת גיורא פישר:‏

    מיוחדת הדרך בה בחרת לקרוא את השירים. חוקרי ספרות בדרך כלל מביטים אחורה ומחפשים השפעות של משוררי עבר על יצירות חדשות, את משווה בין יצירות עכשוויות שלכאורה אין קשר ביניהן, אבל בעצם, ברגע שהיצירות עוסקות בקיום האנושי, כבר יש מקום להשוואה, לא לצורכי ניתוח אקדמי, אלא כדי שהשירים יהיו רלוונטיים לקורא בהם ,כך שיאירו לנו פינות חשוכות, או שיטילו אור חדש על מראה נושן.

    • מאת ורד זינגר:‏

      זה בדיוק העניין שלי בכתיבה על שירה, גיורא היקר. כך גם אני עצמי מאירה בעצמי פינות חשוכות – או לחילופין, מטילה אור חדש על מראה נושן. תודה.

  4. מאת אירית סלע:‏

    את לאה צבי הכרתי באחד מערבי השירה שאני מצלמת ,אהבתי מיד את הכתיבה שלה את דמותה וחיוכה,המשכנו במעקב שירה ואמפטייה בפייסבוק המבורך.
    המאמר ורד מחכים ונעים לקריאה , את דודי טרם הכרתי,את לאה לתחושתי היטבת ל"צייר" ואת שירתה גם.
    כמי שלומדת מהפייס כתבות כמו זאת מוסיפות לי המון-תודה.

  5. מאת אילן ברקוביץ':‏

    איזו רשומה מרתקת, ורד, כל הכבוד לך! אכן היטבת לזהות קווים אקזיסטנציאליסטים משותפים ביצירתם של לאה צבי (דובז'ינסקי) ודודי אור המכונה בעולם השירה המקומי דודינקא ושמו כבר הולך לפניו כנציג השירע ופועלה. מעניין יהיה לראות גם להיכן תתפתח יצירתם מכאן ולהבא. יישר כוח!

  6. מאת ורד זינגר:‏

    תודה לך, אילן היקר והאהוב.

  7. מאת ארלט:‏

    השוואה מענינת ומנומקת היטב. ציטוטי השירים יפים מאד. תודה על רשימה מעמיקה ועשירה ברוח. ותודה גם למשוררים לאה ודודי ובהצלחה לספריהם.

  8. מאת חגית מנדרובסקי:‏

    עשית בחירה מיוחדת, ורד, לאחד בין שני משוררים, גבר ואישה, שכתיבתם דומה ושונה. והפלאת לנתח את השירה של שניהם. את לאה אני מכירה ואוהבת אהבת נפש, אישה מדהימה ומשוררת נהדרת. דודי הרשים אותי מאוד בשיריו העמוקים והחושפניים. קראתי כמה פעמים את הרשומה הזו ואני נהנית ממנה כל פעם מחדש. תודה לך.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*