סיפור ליום השבת – "יין-יאנג" \ מרב זקס-פורטל

איור: יסמין זינגר

יום שני בבוקר, קופת חולים מאוחדת, סניף שפרינצק, תל-אביב. הדס עולה לקומה שנייה, למכון הרנטגן והאולטרסאונד. המקום כמעט ריק. היא נעמדת ליד חדר מספר 10, שם יושבות כבר שתי נשים הרות וממתינות לתורן. גבר שדמותו מוכרת לה עולה במדרגות באטיות ואז צולע לעברה. כשמבטיהם מצטלבים הוא נעצר במקומו, מולה.

-  "עודד, אני לא מאמינה. מה אתה עושה כאן?"

-  "הדס, וואו, כמה זמן כבר?"

-  "חמש שנים, נדמה לי. מה נדמה לי? חמש שנים וחודש."

-  "אה, לא התכוונתי לזה," הוא אומר במבוכה ומחווה בידו לעבר הבטן ההריונית שלה.

- "אופס," היא מצחקקת, "שבעה חודשים, באתי להערכת משקל, ואתה?"

-  "לצילום של הרגל, כנראה נקעתי אותה אתמול כשהטוסטוס החליק לי על כתם שמן."

-  "כמה זמן אתה בארץ?"

-  "חזרתי לפני שנה מניו יורק, אחרי הודו נסעתי לאוסטרליה, הכרתי שם מישהי ועבדתי בחווה של אבא שלה."

- "מישהי? והיא חזרה איתך לכאן?" הדס שואלת וכורכת תוך כדי כך תלתל משיערה על האצבע ומהדקת אותו.

- "אה, לא. כשזה נגמר נסעתי לשלומי, לניו יורק. דווקא הולך לו לא רע שם… הדס?" הוא מפסיק לדבר ושואל בדאגה. נדמה שהדס לא שומעת אותו. פניה הופכות סמוקות ורגוזות בהדרגה.

- "אתה בנזונה," היא אומרת לו בשקט, "בנזונה. זה מה שאתה. שולח לי גלויות ריקות מהודו, מחזיק אותי על הוֹלד שנה שלמה ואז נעלם כאילו בלעה אותך האדמה. רק לפני שנה וחצי, כשפגשתי את דנה, אחות של שלומי, התברר לי שאתה בכלל שם. לא יכולת לשלוח לי איזו גלויה ריקה מניו יורק, כרגיל?"

- "נו, אני רואה שגם את לא התבטלת," הוא מצביע על הבטן ההרה.

- "כן, מה הייתי אמורה לעשות? לשבת ולחכות שכבודו יגמור לזיין את כל חצי הכדור המזרחי ויחזור אל אהובתו המחכה?" היא אומרת לו בכעס ובקול רם והאנשים סביבם נועצים מבטים בזוג המוזר העומד זה מול זה – היא עם בטן של חודש שביעי, הוא עומד מולה בראש מורכן מעט.

- "די, הדס," מנסה עודד להשתיק אותה, "כולם שומעים…"

- "מה קרה, נהיית ביישן פתאום?"

-  "סליחה, לא התכוונתי לעצבן אותך… ועוד במצבך."

-  "תפסיק עם הציניות הזו."

- "אני לא ציני, ברצינות. את יודעת שאת חשובה לי."

- "כן, ממש. חשובה עד כדי כך שהחלטת פשוט למחוק אותי. נכון? יודע מה עשיתי בסוף, כשנמאס לי? לקחתי את כל הגלויות שלך, הכנסתי לסיר ושרפתי אותן. תוך שנה התחתנתי. חוות הפֵקאן, אם זה מעניין אותך. היה יופי. הכלה הביאה את עצמה והחתן, דירה בכפר סבא פלוס ירושה, מיד אחרי שהאמא תמות."

מעליהם קורא קול במערכת הכריזה – "הדס סוויסה לחדר מספר עשר" הדס מתלבטת לרגע אבל נשארת במקומה. הקול חוזר וקורא: "הדס סוויסה, הדס סוויסה, חדר מספר עשר" הדס לא זזה והקול בכריזה ממשיך וקורא: "אסתי זיו, אסתי זיו, חדר מספר עשר."

- "הדס, את לא צריכה ללכת לבדיקה שלך?" עודד שואל בקול מודאג קצת בשעה שאחת משתי הנשים ההרות שיושבות מול החדר קמה ונכנסת לחדר הבדיקה.

- "אה, פתאום אתה דואג לי, אל תדאג לי בבקשה, יש לי מישהו שעושה את זה הרבה יותר טוב ממך. אז לאן נעלמת?"

- "נעלמתי? למה את מתכוונת?"

- "אני מתכוונת לזה שנפרדנו לניסיון, זוכר? או שמא ארענן את זיכרונך? גיל שש-עשרה – פגישה ראשונה, אהבה היסטרית, עשרים, עוברים לגור יחד, עשרים ושתיים, אתה טוען שאתה חנוק, שאתה צריך לראות עולם, לחוות עוד מערכות יחסים. לעשות פסק זמן. אתה עדיין אוהב אותי, בלה בלה בלה. אבל צריך חופש."

- "הדס, את מעוותת את מה שהיה, שנינו החלטנו להיפרד, אני עזרתי לך לעבור דירה, שיפצתי לך את החדר," הוא מדבר בלהט ומחווה בידיו אל על.

- "כן, ממש ג'נטלמן. שאמשיך? פסק זמן, בסדר, נפרדים, אני מתחילה ללמוד תיאטרון וממלצרת ב'סוניה' כדי לשלם שכר לימוד, לפעמים, במיוחד בלילות חורף גשומים במיוחד, אנחנו מתנחמים ביחד. אתה חוזר ומצהיר שאני אהבת חייך. ואני, אהבת חייך, מחכה שתמצה את החופש. ופתאום בום! אתה נעלם, ואחרי חודשיים אני מקבלת גלויה ריקה מדלהי, גלויה ריקה! ואחריה אחת מוואראנסי, מפושקר ועוד אחת ועוד אחת. כמה גלויות שלחת לי?" (סופרת על אצבעות ידיה) "שש נדמה לי, ואז משתרר שקט תעשייתי. באמת לא היית מסוגל להרים טלפון כמו בנאדם ולהגיד שאתה נוסע?"

-  "הדס, איך את מצליחה לצאת צודקת תמיד? כמה זמן עבדת על הנאום הזה?"

-  "חמש שנים בערך, כל בוקר אחרי שאני מצחצחת שיניים אני מתאמנת מול המראה."

- "אבל זה בכלל היה בגללך, את בגדת בי. אז החלטתי לחתוך מכאן וכמה שיותר מהר."

- "אני? על מה אתה מדבר? אני? שמגיל שש-עשרה אומרת לך שאתה אהבת חיי, האבא של הילדים שלי, הסבא של הנכדים שלי. איך אני?"

- "אז זאת לא היית את במסעדת 'יין-יאנג' שם בפינה ליד 'הבימה', איזה חודש ככה אחרי שנפרדנו, זו לא היית את שישבת עם ההוא, שהסתובב לך סביב הזנב כל הקיץ? זאת לא היית את שעשית ככה עם התלתל…"

- "מה? על מה אתה מדבר? על הערב שישבתי עם ערן במסעדה הזאת? תגיד, אתה פסיכי? איך זה בכלל קשור אלינו? לא זכור לי שהבטחתי לך בלעדיות. נפרדנו, זוכר? אה, סליחה, לא נפרדנו. אתה – מר שטייר – עזבת אותי, לא? אז מה הייתי אמורה לעשות? לשבת בבית ולבכות? אז הוא הזמין אותי ויצאתי איתו. סתם ארוחת ערב."

- "כן, נפרדנו אבל לא חשבתי ש… ועוד כל כך מהר. יום קודם נפגשנו אצלי ולא אמרת כלום. התחשק לי להיכנס לשם ולהכניס לו מכות. ואז תומר נסע להודו והצטרפתי אליו. כל כך כעסתי עליך שלא התחשק לי אפילו להרים טלפון."

- "אתה רוצה להגיד לי שכל זה בגלל שראית אותי לרגע דרך החלון ב'יין-יאנג' לפני חמש שנים? שבגלל זה לא סיפרת לי שאתה נוסע? שלא התקשרת אלי כל החמש שנים האלו. עד שהחלטתי שאני לא מחכה לך יותר. בגלל זה?" היא בוכה. "אתה אידיוט, אתה פשוט אידיוט. זה היה לך בידיים. אהבתי אותך כמו שאף אחת בחיים לא תאהב אותך, רציתי אותך בטירוף, כל השנים האלו. ועכשיו מה נהיה?"

- "דסי, די, די, כולם מסתכלים עלינו. איפה הבעל הזה שלך? הוא לא בא איתך לבדיקה?" ממלמל אליה עודד בקול מרגיע וכורך זרוע סביב כתפה.

- "לא," מוציאה טישו מהתיק, מוחה ברעש את האף וממשיכה לדבר, "הוא בעבודה. ממילא זה רק הערכת משקל, אז אמרתי לו שהוא לא צריך לבוא איתי," והיא לוקחת נשימה עמוקה ותולה בו עיניים גדולות ומפסיקה לבכות, "תגיד, עודד מה יהיה, מה יהיה איתנו?" ומתחילה שוב לבכות.

- "די, די, דסי, הכול בסדר. את תלכי עכשיו לבדיקה ותראי את התינוק החמוד שלך ואז תחזרי לבעל שלך ותמשיכי לכעוס עליי או שתשכחי אותי, מה שיותר נוח, ואולי עוד חמש שנים ניפגש שוב בקופת חולים."
- "זה לא ילך לך עודד, לא משחקים יותר. תכף יש לי ילד, לא שלך, אין יותר גלויות ריקות וזיונים כשגשם בחוץ וקר לנו לבד."

- "חבל," הוא אומר ומרצין פתאום. "חבל, אני ממש אוהב להזדיין איתך," ושולח יד מהוססת לפניה, ומסיט את התלתל ששיחקה בו קודם ושעכשיו תלוי מעל לעין שלה והוא יודע שזה מעצבן אותה, התלתל, הוא מהסס והיד שלו רועדת קצת ואז הוא משיב אותה למקומה לצד גופו, כנזופה.

הדס לא אומרת כלום, היא עומדת במקומה ומסתכלת עליו ואין לו מושג מה היא חושבת, לראשונה, הוא אומר לעצמו, אין לי מושג מה היא חושבת.

- "כן, לגמרי חבל," היא אומרת בכנות, "ושלא תדפוק לי בדלת פתאום באיזה יום, אתה יודע שאכניס אותך, אתה יודע שאני אתחרט על זה"

- "אוף איתך," הוא אומר שוב, כמו הייתה אמא שלו עכשיו ושלחה אותו למיטה כשהוא עוד ערני לחלוטין. "אוף איתך."

פתאום הטלפון שלה מצלצל בדינג דונג כנסייתי והיא מוציאה אותו מהתיק שתלוי לה על כתפה, תיק בד בצבע בז' שגביע גלידה בצבעי פסטל מצויר עליו, תיק שמנופח יתר על המידה ושעודד יודע מה בדיוק מה יש לה בתוכו – חולצת מעטפת  אם יהיה קר וגופייה אם יהיה חם ושפתון בגוון דובדבן וטישו ומגבון לח באריזה שמחלקים במסעדות, וחטיף נטול גלוטן בגלל הצליאק שלה ופנקס קטן אם תהיה חייבת  לרשום משהו ובקבוק מים אם תהיה צמאה וספר אם ישעמם לה. היא מושיטה לעברו את הצג והוא רואה את תמונתו של בחור גבוה ורזה עם חולצה מכופתרת ועניבה והשם אסי מהבהב אליו והוא אומר לה, "נו, תעני לו כבר," ומקווה שהיא תגיד שלא, שהיא לא עונה, אבל היא דווקא עושה כדבריו ועונה – "כן, מותק, לא, עוד לא, תכף נכנסת, בטח, מיד אחר כך… אני גם," וסוגרת ופונה אליו ואומרת, "אז ביי עודד, ואל תתקשר." ועוזבת אותו שם, נתמך בעמוד ומסתכל עליה ומקשיב לקול צעדיה המוכרים לו כל כך מתרחקים ממנו ונעלמים מאחורי דלת חדר הבדיקות שהיא סוגרת אחריה בחמלה.

הוא ממשיך לעמוד שם ומחכה למשהו שאין לו שם עדיין ופתאום איזו תכונה ונורה אדומה מהבהבת נדלקת מעל חדר הבדיקות ורופאה שהסטטוסקופ שלה משתלשל על החזה ולרגליה נעלים לבנות מיושנות ונוחות למראה נחפזת אל החדר הזה והוא שומע את הדס, במעומעם, ונדמה לו שהיא מדברת בכעס או בוכה והוא מתחבט לרגע בינו לבין עצמו ואז מתנתק מהעמוד שעליו נשען במשך כל השיחה שלהם ועד עכשיו וצולע לעבר הדלת ומתחיל לדפוק עליה, בתחילה קלות ואז יותר חזק אבל במקום תשובה נעתק ממקומו השומר שעמד עד עכשיו בפתח המרפאה, חמוש באקדח ולבוש במדים כחולים של חברת אבטחה, וכפתורי החולצה מאיימים להתפקע על בטנו והשם דוד רקום על כיס החזה שלו באדום.  הוא מביט בו ישר בעיניים ושואל – "קרוב משפחה?" ועודד מגמגם קצת ודוד, שמתמקם עכשיו ברוב חשיבות מול הדלת אומר לו, "אז תלך בחורצ'יק, תחכה בקבלה," ומלווה את ההוראה בתנועת יד תקיפה ועודד מנסה למחות אבל השומר נחוש ומתחשק לו, לעודד, להכניס אגרוף בכרס התפוחה של שומר החוק הזה, לשעוט פנימה, לתפוס את הדס, להניף אותה מעלה, ולברוח איתה משם כשהיא שמוטה על כתפו סטייל טרזן וג'יין, אבל השומר ממשיך להביט בו בתקיפות ועודד מרים את ידיו בחיקוי של כניעה ומתרחק משם בצליעה.

אודות מרב זקס-פורטל

מתרגמת ספרות. כותבת פרוזה. ספר הביכורים שלה – "מלאכים באופק" (בעריכת חיים באר) יצא לאור ב- 2016 בהוצאת אקס ליבריס-ידיעות ספרים. סיפורים קצרים שלה התפרסמו בכתבי העת המקוונים "זוטא" ו"יקום תרבות" וכן בעיתון "הארץ". מנהלת את פורום תרגום ועריכה אג'נדה בפייסבוק.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*